עניינה של הבקשה המונחת להכרעה בפניי, בבקשה שהגיש המבקש "למתן ארכה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה", וזאת "לפנים משורת הדין", כהגדרת המבקש.

רקע עובדתי

ביום 1.2.15 הגיש המבקש בקשה דחופה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי, שהוצא על ידי המשיבה בהתייחס למבנה, שבו לפי הנטען מתגורר המבקש.

בהחלטתי, מיום 2.2.15, קבעתי כי בהתאם להוראות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, כמצוות נוסח התוספת הראשונה לתקנות.

בהקשר זה, המבקש לא כיחד כי אין לו זכות כלשהי במקרקעין, ותחת זאת חָפָץ בעיכוב ביצוע הצו בשל העובדה "כי קיימים מגעים וקיים סיכוי להגעה להסדרת עניין ההתיישבות של כל השבט באזור מגוריהם" (ס' 3 לבקשה).

ואולם, כך קבעתי, בהתאם להלכה הפסוקה, זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה איננה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או משימושו בהם. העובדה כי המבקש מצוי במגעים, שטיבם כלל לא הוברר, אינה מייצרת מסד לקיומה של זכות מוכרת במקרקעין.

זאת ועוד. קבעתי כי המבקש לא צירף כל אסמכתא לטענתו כי ביצוע הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת, וכי "מדובר בבנייה ישנה, אך נעשה בה שיפוץ מאוד חיוני..." (ס' 6 לבקשה), ומכל מקום, בהתאם להלכה הפסוקה, אף אם יוכח הדבר, הרי הקמת מבנה חדש תחת זה הישן, אף היא תיחשב כהקמת "בנין", כמובנו בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. נוכח העילות המצומצמות והמוגדרות לביטול צו הריסה מנהלי, ברי כי לא ניתן להסתפק בהעלאת טענה בעלמא, שאינה מגובה בתימוכין.

הלכה למעשה, כך סיכמתי ההחלטה, המבקש מציין כי אינו חפץ בביטול הצו, אלא אך בעיכובו, ועל כן, הוא שם יהבו על סמכותו של ביהמ"ש "לפנים משורת הדין" (הרישא לבקשה. כן ראה שם, ס' 13). ואולם, עם כל האהדה לטענות המבקש, ייזכר כי בית משפט זה אמון על הוראות הדין, ואילו עשיית צדק "לפנים משורת הדין" - כבקשת המבקש - מסורה לבעל הדין חברו, אך אינה עניין לביהמ"ש לחייבו לפעול כאמור.

בנסיבות אלו, קבעתי כי הבקשה לא תידון, כל עוד לא יוגשו נימוקים מלווים באסמכתאות ביחס לשיהוי בהגשת הבקשה, כמו גם ביחס למקור זכותו של המבקש במקרקעין, וכן ביחס למועד בניית המבנה.

ביום 5.2.15 הגישו הצדדים בקשה מוסכמת, במסגרתה ציינו כי הגיעו להסכמה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי, לפיה, המבקש יהרוס בעצמו את המבנה עד ליום 5.5.15, וכי ככל שלא יעשה כן - תהא המשיבה רשאית לבצע את ההריסה החל מיום 6.5.15 ועד ליום 6.8.15.

עוד צוין בבקשה:

"ב"כ המבקש מצהיר כי שוחח עם המבקש, וכי המבקש נתן את הסכמתו להסכם זה לאחר שב"כ המבקש הסביר לו את תוכן ההסכמה, את התחייבויות המבקש ובמיוחד את התחייבותו להרוס את המבנה בעצמו עד למועד ההריסה העצמית כהגדרתו לעיל, את המשמעות המשפטית של בקשה והסכמה זו, ואת הזכויות והחובות העומדות למבקש מכוח הדין ואת משמעות אי קיום הצו השיפוטי נשוא סעיף 5 לעיל. לאחר שהמבקש אישר והצהיר בפני בא כוחו כי הבין את תוכן ההסכמה דלעיל, חתם המבקש על הסכם ובקשה זו".

בסיפת הבקשה נכתב עוד:

"אני הח"מ, עו"ד נואף אבו קוידר, ב"כ המבקש, מאשר בזאת כי התנאים כמפורט לעיל מוסכמים על מרשי וכי מרשי חתם על הסכמה ובקשה זו לאחר שהסברתי לו את תוכן ההסכמה והבקשה, את המשמעות המשפטית העולה ממנה ואת הזכויות והחובות העומדות לו מכוח הוראות הדין וההסכמה הנ"ל. כמו כן, הסברתי למרשי את משמעות הצו השיפוטי ואת המשמעות המשפטית היה וצו שיפוטי זה יופר על ידו או על ידי מי מטעמו והוא הבין זאת והסכים לכך".

בו ביום ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.

במסגרת הבקשה שבפניי, שהוגשה יום אחד לפני תום המועד לביצוע ההריסה העצמית על ידי המבקש, עותר המבקש לעיכוב מועד ביצוע צו ההריסה, ב-90 ימים נוספים. זאת, לא מחמת שנפל פגם בהחלטת ביהמ"ש האמורה, תולדת הסכמת הצדדים, או בצו ההריסה המנהלי עצמו, אלא "לפנים משורת הדין".

לדברי המבקש, "בין הצדדים קיימת הידברות לפיה הצו המנהלי יועבר לצו משפטי" (ס' 2 לבקשה), וכמו כן, מתקיימים ביניהם הליכי משא ומתן, והמבקש זקוק לפרק הזמן הנזכר על מנת למצות הליכי המו"מ.

בתגובת המשיבה שהוגשה היום, התנגדה זו לדחייה המבוקשת הן בשל העובדה כי הבקשה לא הוגשה בהתאם להוראות התקנות, והן לגופו של עניין, בשל העובדה כי הסעד המבוקש סותר חזיתית את הסכמות הצדדים כפי שקיבלו ביטוי מפורש בבקשה המוסכמת מיום 5.2.15.

כן נטען בתגובה כי בניגוד לדברי המבקש, לא נוהל עימו כל מו"מ להחליף את צו ההריסה המנהלי בצו הריסה שיפוטי, וממילא, לא צורפו כל אסמכתאות בנדון על ידי המבקש.

עוד צוין בתגובה, כי המבקש לא טען, וממילא לא הוכיח כי קיים אופק תכנוני נגלה לעין ביחס למבנה. מתוך שכך, ובהינתן כי שאלת קיומה של ההיתכנות התכנונית מהווה בהלכה הפסוקה תבחין עיקרי לצורך בחינת ההיזקקות לבקשה, כי אז יש לדחות הבקשה גם מטעם זה.

דיון

דרך הילוכו של המבקש, בפרט אל מול הוראות התקנות

בהתאם להוראת תקנה 2(א)(2) לתקנות, בקשה להארכת מועד לביצוע צו, תוגש בהתאם לטופס שבתוספת השנייה, ובכלל זה, על המבקש לפרט זכותו המוכרת במבנה נשוא הבקשה.

המבקש לא טען לקיומה של זכות מוכרת במקרקעין, ואף לא צירף תצהיר איש מקצוע, כהוראת תקנה 2(ג), ככל הנראה בשל העובדה כי לא טען כלל שקיימת היתכנות להכשרת המבנה.

בהתאם לתקנה 6 לתקנות, ביהמ"ש לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

יתר על כן. כאמור, החלטת ביהמ"ש בתיק דנא, שהעניקה תוקף של החלטה להסכמות הצדדים, ניתנה עוד ביום 5.2.15. בהתאם להחלטה, ניתנה למבקש ארכה בת 3 חודשים לביצוע צו ההריסה. חרף האמור, המבקש הגיש הבקשה דנא, יום אחד לפני תום המועד האחרון שנקבע לביצוע ההריסה העצמית, ללא צירוף תגובת המשיבה כמתחייב מתקנה 4 לתקנות, ובעיקר, בלא שטרח להבהיר פשר השיהוי הניכר בהגשת הבקשה.

למרות כל האמור, אומר כבר עתה, כי לו התרשמתי כי לגופו של עניין, יש ממש בבקשה, לא הייתי בא להטות הבקשה לשבט מטעם זה בלבד, ולכל היותר, אפשר כי הייתי מרפא האמור, בדרך של פסיקת הוצאות הולמות.

אך לא כך היא.

העדר זכותו של המבקש במקרקעין

"בקשה להארכת מועד לביצוע צו", כהגדרתה בתקנה 1 לתקנות, יכול שתוגש רק על ידי מי ש"רואה את עצמו נפגע על ידי הוצאת הצו".

בהתאם לנוסח התוספת השנייה לתקנות, על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, כדי להקנות לו זכות עמידה בהגשת הבקשה.

בתי המשפט עמדו על כך שהתנגדות לביצוע צו הריסה מנהלי, מחייבת הוכחת זכות ממשית, ואף ישיבה ממושכת, רבת שנים, במקרקעין, אין בה כדי להקנות זכות להיכנס בשערי בית המשפט. בהקשר זה ראה קביעת ביהמ"ש ברע"פ 8877/09 אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמלה (פורסם במאגרים), לפיה: "זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין". כן ראה: ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ת (פורסם במאגרים).

במקרה דנא, הבקשה מיום 1.2.15 והתצהיר הנלווה אליה, אינם מצביעים על כל טענה בדבר קיומה של זכות מוכרת של המבקש במקרקעין.

הלכך, אם המבקש לא הוכיח כי יש לו מעמד בהגשת בקשה לביטול צו הריסה מנהלי, פשיטא בעיניי כי זכותו מוגבלת שבעתיים בהגשת בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה מנהלי, שנולדה אחר הסכמה דיונית לביצוע צו הריסה במועד מוגדר.

לאור האמור, אפשר כי ניתן היה להסתפק בכך כבסיס לדחיית הבקשה.

העדר אופק תכנוני להכשרת המבנה נשוא הבקשה

בהתאם להלכה הפסוקה, דחיית מועד ביצוע צו הריסה, או עיכובו, יינתנו רק מקום שהיתר הבנייה הוא בהישג יד ממש (רע"פ 974/07 אלשמאלי נ' מדינת ישראל; רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף ואח' נ' מדינת ישראל), עד כי לא יהא די בהכרח אף בתכנית המצויה בהליכי תכנון, כדי להכשיר מתן סעד להקפאת בנייה בלתי חוקית (ע"פ ( מחוזי י-ם) 40470/07 אבו נאב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז ירושלים).

במקרה דנא, ראוי להדגיש כי הבקשה מיום 5.2.15 הוגשה כאמור על ידי שני הצדדים גם יחד, וההסכמה ותנאיה גובשו על ידם. לא מצאתי בבקשה אסמכתא המוכיחה כי חל שינוי מהותי מאז מועד הדיון, המצדיק לשנות מההסכמה אליה הגיעו הצדדים.

במקרה דנא, כאמור, המבקש חפץ להיוותר במבנה פרק זמן נוסף, לא מחמת שיש היתכנות קונקרטית לקבלת היתר למבנה, אלא מאחר שהצדדים מצויים במשא ומתן, ועל רקע הידברות ביניהם "לפיה הצו המנהלי יועבר לצו משפטי" (ס' 2 לבקשה).

ואולם, בהינתן העובדה כי המשיבה כופרת בקיומו של שיח שנוהל עם המבקש להחלפת הצו המנהלי בצו שיפוטי, ובהעדר אסמכתא כלשהי בנדון, פשיטא כי לא הוכח בפניי טעם כלשהו לדחייה נוספת בביצוע צו ההריסה, יתר על אשר הוסכם על ידי הצדדים עד הנה.

עיקרון סופיות הדיון

כפי שציינה המשיבה בתגובתה, ובצדק, ראוי לזכור כי הסעד המבוקש נועד לשנות הסכמה, פרי רצונם החופשי של הצדדים, כמו היה עיקרון סופיות הדיון דוקטרינה לא מחייבת.

אף אם לביהמ"ש מסורה סמכות להאריך מועד שנקבע, ברי שכאשר מדובר במועדים שנקבעו בהסכמה, לא ימהר ביהמ"ש להאריך המועד פעם נוספת שלא בהסכמת הצדדים, אלא במקרים חריגים, פרי נסיבות קונקרטיות שהגיונם מורה כי הדבר מוכרח בנסיבות העניין.

ראה והשווה דבריו של הנשיא זוסמן בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29, 35-36; ע"א 351/82 נעמי אילון ואח' נגד עו"ד מ. אסטרייכר ואח', פ"ד מא (2), 673, 678-679.

בפרט נכון הדבר שעה שב"כ המבקש ציין בבקשה המוסכמת, בפירוט, כי המבקש הבין את משמעות חתימתו, ואת הנגזרות הניבטות הימנה (ראה סיפת הבקשה).

סוף דבר

צו הריסה מנהלי, מכוחו של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, מיועד לשמש מענה מיידי, יעיל ומהיר נגד בניה בלתי חוקית המצויה באיבה, תוך מניעת יצירת עובדות מוגמרות בשטח, שאחר מעשה יהא קשה לשנותן. הורתו של הסעיף נולדה על רקע הכרת המחוקק בהכרח יצירת מנגנון אפקטיבי, אשר יהא בכוחו להתמודד עם היקף ממדי תופעת הבניה הבלתי חוקית, שפשתה במחוזותינו, על דרך של הרתעת עבריינים בכוח ובפועל, ליהנות מפרי עוונם (ראה, למשל, ע"פ 10505/03 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, נח(2) 625; בר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה, מ(2) 445).

תכלית זו ראוי שתרחף ממעל טרם בחינת ההצדק שבהיעתרות לסעד המבוקש.

באשר לבקשת המבקש כי ביהמ"ש ינהג עימו "לפנים משורת הדין", ייאמר כי, אף אילו הייתה משאלה עימדי שהמשיבה תנהג עם המבקש כאמור, ותעניק בידו ארכה נוספת, תוך קיום המאמר "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" (משלי ב, כ) - ואינני אומר שכך בהכרח תקוותי במקרה הנדון - ראוי לזכור כי "הדבר נתון לגמרי לשיקול דעתה של המערערת, ולא הייתי מציע לטשטש את הגבול בין פטור וחייב" (ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס ואח', פ"ד לג(2), 785).

ראה והשווה: ע"פ (תל-אביב-יפו) 70864/00 אלקומברה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (פורסם במאגרים).

בכפוף לאמור, הבקשה נדחית.

חרף התוצאה אליה הגעתי, בנסיבות העניין לא מצאתי לחייב המבקש בהוצאות.

מזכירות בית המשפט תשלח בדחיפות העתק ההחלטה לב"כ המבקשת, עוה"ד נואף אבו קווידר, ולב"כ המשיבה, עוה"ד לוטם כפרי.

ניתנה היום, כ"ב אייר תשע"ה, 11 מאי 2015, בהעדר הצדדים.