06 ספטמבר 2018

1. תביעה לזכויות שונות עקב עבודת התובעים אצל הנתבעת, אשר החזיקה שני מועדונים- כברמנים ומנהלים בבר. התביעה אוחדה משתי תביעות נפרדות ודומות במהותן ובהסכמת הצדדים נשמעו ראיות וניתן פסק דין במאוחד. התנהלות הצדדים הביאה למרבה הצער לכך שההליך ארך זמן רב בטרם הגיע להכרעה ויש להצטער על כך.
2. אציין כי על אף שהוגשו בתיק תצהירי עדות ראשית; התאפשר לצדדים להגיש תצהירים משלימים; התאפשר לצדדים להזמין עדים, לסכם טענות ולהגיש תחשיבים- לטעמי לא עלה בידי אף אחד מהצדדים להבהיר כראוי אף את עמדתם לגבי חלקים מסוימים בחזית המחלוקת - כפי שיתבאר למטה.
3. כאמור שני התובעים עבדו כברמנים ובמשרה אשר כונתה על ידם "סגן מנהל בר". קיימת מחלוקת בתיק באשר לתקופת עבודת התובע 1, אולם כבר זה המקום לקבוע כי עבד מנובמבר 2012 ועד יולי 2014, זאת לאור דו"חות נוכחות המעידים על עבודתו בתקופה האמורה. התובע 2 עבד מינואר 2013 ועד יולי 2014.
4. תנאי העבודה המוסכמים: אין חולק כי הנתבעים קיבלו שכר אשר חלקו הורכב מטיפים במזומן, חלקו הורכב מטיפים באשראי וחלקו הורכב מרכיבים נוספים. רק חלק קטן משכר זה נרשם בתלושי השכר. אין חולק כי בין הצדדים לא היה הסכם כתוב ולא ניתנה הודעה על תנאי העסקה בכתב.
5. התובעים לא הבהירו ולו פעם אחת באופן מסודר מה היו לשיטתם תנאי השכר שסוכמו ומה שיטת התשלום. גם גרסת הנתבעים לא הייתה ברורה דיה לא בתצהירים ולא בדיון ההוכחות. מסקירת כל הראיות שהוגשו ניתן ללמוד כי תשלום הבסיס המינימלי שעליו סוכם עמד על 35 ₪ לשעה. זאת ניתן ללמוד למשל מן ההערות השונות בדו"חות הנוכחות ועוד. בפועל אין מחלוקת כפי הנראה בין הצדדים, כי לפי ההסכם שיעור זה עמד על שיעור המינימום לתשלום כאשר לו לא הגיעו התובעים לסכום זה התחייבה הנתבעת להשלימו. כאמור הצדדים לא עשו די על מנת להבהיר נקודה זו אך ממכלול העדויות והסיכומים זו התמונה שעולה.
6. שאלה נוספת אשר הצדדים הרבו לטעון ולחקור בה, היא האם סוכם על "שכר בסיס" מעבר לשכר השעתי ובאיזה שיעור. אומר מיד כי לא מצאתי לשאלה זו נפקות רבה. לא נתבע למעשה כל סעד הקשור אליה ולא ברור לי מדוע הצדדיים טרחו להתמקד בה בהיקף נרחב יחסית.
7. לתובעים היו מספר גרסאות בעניין זה: בכתבי התביעה נשאר עניין זה עמום. בתצהירי התובעים (למשל סעיף 26 לתצהיר מתן צפריר) נטען כי משקודמו לתפקיד "סגן מנהל בר" הקנה להם הדבר זכות לשכר בסיס בסך 1000 ₪ לחודש ללא קשר להשתכרות מטיפים. לפי הטענה שכר זה שולם בהתחלה ולאחר מכן שונה באופן חד צדדי על ידי החברה בהתאם לנפח הפעילות במקום. בפועל שולם ואף עלה וירד "אך אף פעם לא חזר לסכום המקורי של 1000 ₪".
8. התובעים ביקשו להזמין לעדות את האיש שהיה מנהל הבר ולטענת הצדדים גייס את התובעים והיה ממונה עליהם- מר רועי נחמה. מאחר ומר נחמה לא חתם על תצהיר, הוגשה בהוראת בית הדין טיוטת תצהיר אשר כתבו התובעים ואשר אמורה הייתה לשקף את עדותו המבוקשת של מר נחמה. בסעיפים 5 ו- 6 לטיוטה זו נכתב במפורש כי לשם ביצוע המטלות "שילמתי לאור אשכר מחודש מאי 2013 ועד סיום עבודתו בחודש יוני 2014 סכום של 1000 ₪ בכל חודש כאשר בחודשים יוני עד ספטמבר 2013 הוא קיבל סכום כספי של 2000 ₪ בכל חודש סך הכול 18,000 ₪. למתן צפריר שילמתי...החל מחודש נובמבר 2013 ועד סיום עבודתו... סכום של 1000 ₪ בכל חודש (סך הכול 9000 ₪)" התובעים הסכימו כי הם ובא כוחם כתבו למר נחמה גרסה זו אותה ביקשו שיאשר בעדותו. לכך נחזור בהמשך.
9. בחקירות התובעים מסרו הם גרסה בלתי ברורה עד תום בעניין זה: כך, מר אשכר טען (עמ' 18 שורה 3) כי מעבר לסכומי הטיפים במזומן התחלקו 2000 שקלים נוספים בין התובעים. בהמשך, על פני עמוד שלם ניסה מר אשכר להסביר את טענתו בעניין זה. בין היתר עומת עם העובדה שדו"חות הנוכחות והתשלום כללו במפורש הערות בדבר "שכר בסיס" לתובעים. לבסוף (עמוד 19 שורה 25) מסר כי קיבל טיפים אולם לא קיבל כל סכום במזומן מלבד הטיפים. גם גרסתו של מר צפריר בעניין זה לא הצליחה לפזר את הערפל לטעמי.
10. גם גרסתו הנתבעת לא הייתה ברורה. לא מצאתי התייחסות ישירה לתנאים שסוכמו ושולמו. עם זאת, במסגרת חילופי מסרונים בין התובע ובין מנהלת הנתבעת גב' מלי קאי (תכתובת אשר תידון בהמשך) כתבה הגב' קאי "שכר הבסיס של הסגן נשאר כפי שהיה עד עכשיו 500 ₪"
11. התובעים לטעמי לא הרימו את הנטל להראות כי סוכם עמם שכר של 1000 ₪ לכל אחד, כי שכר זה אמור היה להשתלם מעבר לטיפים או כי שכר זה לא שולם להם במסגרת התשלומים שיקבלו במזומן. לדעתי גרסתם השתנתה מפעם לפעם בהתאם למה שחשבו שנכון יהיה להם לטעון מבחינה משפטית ויש בכך כדי להשליך על אמינותם הכללית. במיוחד תמוה שהתובעים עצמם ביקשו להציע למר נחמה גרסה אשר לא מתיישבת עם גרסתם שלהם בשלב מוקדם יותר של ההליך.
12. בנוסף, לא היה חולק כי התובעים ורועי נחמה אשר היה חבר שלהם, היו אחראים בפועל על חלוקת הכספים והטיפים מדי ערב לפי שיקול דעתם ועל תפעול המקום כולו כך שלמעשה לא ברור מי ומה מנעו מהם לקבל את התשלום שעליו סוכם.
13. אשר לשעות העבודה והסכומים ששולמו בפועל. הצדדים הגישו חישובים מפורטים. בנוסף כאמור הוגשו דו"חות הנוכחות ופירוט תשלומי הטיפים אשר לא הייתה בין הצדדים מחלוקת על האותנטיות שלהם. לא ברור לי אפוא מדוע קיים לבסוף פער בין החישובים.
14. בתצהיר הגב' קאי מטעם הנתבעת מיום 1.5.16 נכתב כי חלק מדו"חות הנוכחות של מר אשכר התגלו ככוזבים בשל הדפסת שעות עבודה כפולות אולם דומה כי טענה זו נזנחה בהמשך. התובע לא נחקר עליה ולא הייתה כל התייחסות לכך במסגרת הסיכומים.
15. שני הצדדים הגישו תחשיבים כאמור. לטעמי לאחר שסקרתי את דו"חות הנוכחות והתשלומים- תחשיב התובעים מדויק יותר. מכל מקום, הנתבעת לא עשתה די על מנת להסביר את הפערים שבין תחשיביה ובין נתוני האמת כפי שהוצגו בדו"חות. כך, למשל הנתונים שהוצגו בטבלאות החישוב מטעם הנתבעת (נספח 3 לתחשיביה) אינם תואמים לרישום בדו"חות מבחינת מספר השעות בחודשים מאי 2013, אוג' 2013, אפריל 2014, יוני 2014 ועוד. תחשיבי התובעים בעניין זה מדויקים יותר. זאת בהינתן שלא הייתה מחלוקת לגבי האותנטיות של הדו"חות.
16. גם לעניין השאלה אלו סכומים שולמו בדיוק לתובעים במזומן, התעוררה מחלוקת רק בשלב התחשיבים הסופיים על אף שהצדדים הציגו מצג לאורך כל ההליך כאילו אין מחלוקת בעניין זה. גם כאן המחלוקת אינה ברורה דיה. ייתכן שהפער בחישובים מבוסס על העובדה שבספרי הטיפים נרשם סכום "לפני הפרשה" וסכום "לאחר הפרשה". מהותה של הפרשה זו לא פורשה בפני והצדדים לא טרחו לכלול ביאורים מתאימים בחישוביהם. מצאתי לנכון אפוא, בהתאם למה שאפרט בהמשך, לקבל גם בעניין זה את חישובי התובעים.
17. יש לקבוע אפוא בהתאם לנתונים שהוצגו בדו"חות, כי מר אשכר עבר בסך הכול 21 חודשים במהלכם עבד מספר כולל של 751 שעות. באחוזים מדובר על כ- 19% משרה. מר אשכר השתכר בסך הכול 32,915 ₪ מטיפים במזומן. בנוסף שולמו לו בתלושי השכר סך 1195 ₪ שהוגדרו כנסיעות; סך 637 ₪ הבראה וסך 601 ₪ חופשה. כמו כן שולמו לו בתלושים סך 18,607 שכר יסוד.
18. מר צפריר עבד 19 חודשים בסך הכול עבד 805 שעות. באחוזים כ- 22% משרה. מר צפריר השתכר מטיפים במזומן סך של 40,617 ₪. בנוסף שולמו לו בתלושי השכר סך של 1143 דמי נסיעות; 607 ₪ חופשה ו- 636 ₪ הבראה. כמו כן שולמו לו סך 15,084 ₪ כשכר יסוד.
19. השאלה מה כלל תלוש השכר ולמה הופיעו בו דווקא סכומים אלו ולא אחרים, נותרה אף היא עמומה. מחד, התובעים טענו כי בתלוש השכר נכלל סכום טיפים ששולמו במזומן ואשר בית העסק היה מחויב להנפיק בגינם תלוש לדידם לכאורה, כל הסכום הכלול בתלושים הוא בבחינת שכר יסוד. מאידך התובעים הודו כי דמי הנסיעות שנכללו בתלושים שולמו להם כחוק (למשל סעיף 26 לתצהיר מתן צפריר). לטענתם בתלושים היה על הנתבעת לכלול את סכום הטיפים באשראי ואת "שכר הבסיס" עליו סוכם.
20. גרסת הנתבעת אף היא לא ברורה. בתצהיר משלים מטעם הגב' קאי מיום 24.9.17 נמסרה גרסה לפיה לכאורה הועברו בתלושים כספי טיפים שנקראו בכרטסת "הפרשות בארים" אשר בתחילה עברו דרך הקופה ולבסוף לא. בדיון ההוכחות (עמ' 31 שורה 29) טענה כי קיבלו השלמה ל- 35 ₪ לשעה, את הבסיס של תוספת העבודה כ"סגן מנהל בר" וכן את הטיפים באשראי והחזר נסיעות. גם לפי גרסה זו לא ברור מה היה מבנה התלוש ואיך חושב הסכום בכל חודש.
21. מכל מקום- בכל אי הבהירות הרבה בעניין זה לא מצאתי לנכון לקבל את טענות התובעים במלואם. גם בהנחה שהתלוש כלל רק טיפים באשראי. לטעמי, וכפי שנפסק בבית הדין הארצי אין מניעה לשלם מסכומים אלו של טיפים באשראי, גם דמי הבראה ונסיעות. המדובר בכסף אשר גם בהתאם להסדר הפסיקתי הקודם, הנו תקבול של בית העסק ולא של העובד וניתן לשלם מתוכו סכומים אלו. גם התובעים עצמם לא חלקו על כך שדמי הנסיעות שולמו להם כדין. לא ברור אפוא מדוע בחרו להתעלם גם מסכומי ההבראה שנכללו בתלושים. לפי התחשיב שערכתי אין חולק כי התובעים קיבלו בסיכום הכולל סכום גבוה משמעותית לשעה מ- 35 ₪ ועל כן ברור שניתן מתוך סכומי הטיפים באשראי לשלם גם הבראה ונסיעות.
22. שונים הדברים באשר לעניין החופשה. הנתבעת לא ניהלה ולא הציגה פנקס חופשה מסודר. רישומי החופשה בתלוש אינם ברורים ואינם מסתברים ולא ברור האם התובעים יצאו לחופשה בפועל ואיזה סוג של חופשה זה היה כאשר אחוז המשרה כה נמוך. במיוחד לא מובן ולא מסתבר הרישום לפיו נותרו למעלה מ-30 ימי חופשה ביתרת חובה למר אשכר. טענה זו מחזקת את מסקנתי כי אין להסתמך על הרישום בתלושים לעניין החופשה.
23. אני קובע אפוא כי יש להחשיב לעניין הזכות לדמי הבראה את הסכומים ששולמו בתלוש אך לא לעניין פדיון החופשה. הכול כפי שיפורט בהמשך.
24. נסיבות סיום ההעסקה: אין ספק שהתובעים התפטרו. אין גם ספק שהנתבעת ביקשה לערוך שינוי מסוים, אשר לא הובהר עד תום, בסדרי עבודתם.
25. את נסיבות סיום ההעסקה תיארו התובעים כך: במסגרת התצהירים (למשל סעיף 14 לתצהיר מר צפריר) נטען כי הודיעו לו, עם שובו משירות מילואים כי יוכל להמשיך ולעבוד באותו שם תואר של סגן מנהל בר אך לא יהיה מורשה לניהול סידור העבודה ולכל "זכויותיו" בנוגע לניהול מהלך הערב בהעדר מנהל הבר.
26. בעניינו של מר צפריר הוצגה על ידי הנתבעת חלופת מסרונים בינו ובין הגב' קאי. במסגרת זו נכתב על ידי התובע "חשבתי על זה לא מעט ואני לא רואה איך התפקיד שלי בא לידי ביטוי... אבקש ממכם להכין לי מכתב פיטורים רשמי..." כאשר נשאל מדוע הוא מבקש מכתב פיטורים אם הוא מתפטר השיב "...מה שקרה כאן זו הרעת תנאים..." הגב' קאי השיבה "...אף אחד לא הרע לך את התנאים. אתה נשאר באותו שכר כפי שהיה, דרך העבודה מבחינת נהלים ואופי המשמרת השתנה מה שלגיטימי בכל מקום עבודה"
27. לאחר הדברים האלה מר צפריר עזב את העבודה. לגבי מר אשכר, אשר בתצהירו מסר גרסה דומה לאמורה מעלה, נשמעה בדיון ההוכחות (עמ' 19 שורה 27) גרסה אחרת לפיה "ראיתי את זה כפגיעה בתנאים... שלא קיבלתי משכורת על הלונה... לא זוכר איך זה הסתיים אם הודעתי לרועי. באותו רגע אמרתי, אני תובע אותם...סוכם על שכר בין 8 ל-10 אלף שקל שכולל טיפים זה היה ב- 5.14" רק בהמשך טען מר אשכר כי הציעו לו להמשיך לעבוד בלי שכר בסיס וכן הפחיתו מסמכויותיו כמנהל. עם זאת גם בעמ' 20 שורה 15 המשיך ותלה את נסיבות עזיבתו באי תשלום שכר ממועדון הלונה.
28. בתצהיר הגב' קאי מיום 10.1.16 טענה היא בעניינו של מר אשכר כי שוחחה איתו והוא הודיע לה כי אינו מתכוון להמשיך לעבוד בשל מעבר לגור בתל אביב. בתצהירה מיום 1.5.16 באשר למר צפריר טענה כי כהליך קודם לחלופת המסרונים פנתה אליו עם מנהל הבר הקודם מר רועי נחמה והציעה לו להמשיך לעבוד באותם תנאים. מר צפריר ביקש מספר ימים לתת תשובה וחזר לבסוף עם תשובתו הכתובה במסרון כפי שצוטטה מעלה. הגב' קאי לא נחקרה על גרסה זו.
29. לאור האמור, אני בדעה כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי התפטרותם הייתה "בדין מפוטר". ראשית הגב' קאי לא נחקרה על גרסתה לפיה נסיבות העזיבה היו מעבר למקום מגורים אחר וכי הוצעו לתובעים אותם תנאים. עניין זה פועל לרעת התובעים. שנית, גרסתו של מר אשכר בנוגע לאי תשלם שכר ממועדון הלונה על חודש יולי נטענה בכתב התביעה ונשנתה בכתב התביעה המתוקן אולם לא נכללה במסגרת תצהירו ועל כן לא הובאו לגביה ראיות, לא נטען לגביה דבר בסיכומים, גם לא נכלל דבר בעניין זה במסגרת התחשיבים ויש לראותה כגרסה שנזנחה. ממילא גרסה זו אינה מובנת כאשר הנתבעת הציגה דו"חות נוכחות אשר התובעים הסכימו שהם אותנטיים לפיהם מר אשכר עבד במועדון הלונה 3 ימים בלבד בחודש יולי.
30. גם הטענה המובלעת כי אי תשלום "שכר הבסיס" של התובעים הוא שהוביל לעזיבתם אינה יכולה להתקבל. גרסת התובעים עצמם בעניין זה לא הייתה ברורה כאמור למעלה ויש רגליים להניח כי אדרבא, שכר זה כן שולם להם.
31. גם אם אכן הוצע לתובעים להמשיך לעבוד תוך הפחתת "סמכויות" מסוימת, אשר לא הובהר עד תום מה כללה, הרי שאני לא סבור כי התובעים עשו די על מנת להראות כי התנהלות זו מצדיקה את התפטרותם בדין מפוטר. מכל מקום, התובעים לא הוכיחו כי עשו די על מנת להתריע בפני הנתבעת על כוונתם להתפטר ולאפשר לה לתקן את הפגיעה הנטענת בהם. במיוחד הדבר נכון לגבי מר אשכר אשר ציין כי אף אינו זוכר אם הודיע למישהו על עזיבתו את העבודה.
32. בנסיבות אחרות ניתן היה לדון בשאלה האם שינויים ב"דרך העבודה מבחינת נהלים ואופי המשמרת" הם שינויים לגיטימיים או שהם מצדיקים התפטרות בדין מפוטר. עם זאת בענייננו כאמור לא הוכח באופן פרטני מה היה אופי השינויים, מה הייתה הפגיעה וכד'.
33. לאור כל האמור, אין לראות בתובעים כעובדים שפוטרו.
34. לאור המסקנות בדבר העובדות, אדון בעילות התביעה כסדרן כפי שבאו לידי ביטוי סדור בסיכומי הצדדים. (עילות שנזנחו בסיכומים- לא יידונו):
35. הפרשי שכר: עיקר טענת התובעים היא כי הם זכאים בגין עבודתם לתשלום סכומים בתלוש השכר בשיעור שכר מינימום לכל שעת עבודה. לטענתם אין להחשיב במקרה זה את כספי הטיפים ששולמו להם במזומן כשכר. לטענתם הנתבעת רשאית הייתה לשלם להם "שכר" רק מכספי הטיפים באשראי זאת בהתאם להלכה הקודמת שנהגה בעניין זה.
36. דין טענתם זו להידחות. כידוע, ההלכה בעניין זה שונתה לאחרונה במסגרת עבל (ארצי) 44405-10-15‏ ‏ עומרי קיס נ' המוסד לביטוח לאומי. בתמצית הקיצור, בית הדין הארצי קבע לאור השיקולים השונים שנמנו בפסק הדין, כי נכון לראות גם את כספי הטיפים במזומן ככאלו אשר ניתן לשלם במסגרתם שכר עבודה. נקבע כי" יש לראות בתשר הכנסה השייכת לבית העסק והכנסתם של עובדי שרשרת השירות משכר עבודה מאת המעסיק, מבלי אפשרות להפריד בין השניים". משכך, וממילא אני סבור כי השיקולים שפורטו על ידי בית הדין הארצי שם נכונים גם לענייננו- יש לדחות את הטענה לתשלום הפרשי שכר. אין חולק כי התובעים השתכרו בפועל סכומים כמעט כפולים מתעריף של 35 ₪ לשעה, זאת בפטור מלא ממסים וניכויים שונים.
37. את טענת התובעים לבטלות הלכת קיס לאור העובדה שהיא סותרת הלכות שיצאו מבית המשפט העליון, יש לדחות. ראשית, טענה זו נדונה ונדחתה על ידי בית הדין הארצי בעניין קיס (סעיף 108 לפסק הדין בין היתר) ואין לי אלא לחזור על האמור שם. שנית, ממילא אין בית דין זה יכול להכריז על בטלות הלכה שנפסקה בבית הדין הארצי והוא כפוף ומחויב לה (השווה ע"א 920/18 אלסייד נגד גנים אשר ניתן לאחרונה בבית המשפט העליון).
38. עם זאת, ההלכה בעניין קיס קבעה כי בהעדר הסכמה מפורשת (אשר לא קיימת בענייננו) לא ניתן לשלם מסכומי הטיפים אלא שכר עבודה בלבד. לא היה חולק כי התובעים זכאים בנפרד משכרם לזכויות נלוות שונות. השאלה היא רק דרך חישובן.
39. הפרשות לגמל ופיצויים: שכר הבסיס של התובעים המחושב לפי מלוא תשלום שכר היסוד שלהם והסכומים ששולמו במזומן הנו 51,522 ₪ לאור אשכר ו- 55,701 למתן צפריר. מסכום זה מגיעות להם הפרשות מעביד בשיעור כולל של 10% לשנת 2013 ו- 12% לשנת 2014 החל מלאחר חצי שנת עבודה. בעניין זה החישוב שערכתי נמוך מן הסכומים בהם הודתה הנתבעת במסגרת תחשיבה ועל כן מצאתי לנכון לפסוק את הסכומים בהם הודתה הנתבעת ואשר אף אינם רחוקים מסכומי התביעה. הנתבעת תשלם אפוא ברכיב זה של הפרשות לגמל ופיצויים סך 6179 ₪ לאור אשכר וסך 6511 ₪ למתן צפריר.
40. דמי הודעה מוקדמת: כאמור קבעתי כי התובעים התפטרו. על כן אינם זכאים לדמי הודעה מוקדמת. לא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעת לפיה היא זכאית לקבלת הודעה מוקדמת נוכח העובדה שלא עלה בידה לטעמי להוכיח בראיות עניין זה.
41. דמי הבראה: מר אשכר זכאי ל- 9 ימים הבראה ומר צפריר ל- 8 ימים נוכח תקופת העסקתם. שווי יום הבראה הנו 378 ₪. לאחר שקלול אחוזי משרתם הם זכאים לסך 646 ₪ (אשכר) ו- 686 ₪ (צפריר) הפער בין סכומים אלו לבין הסכומים ששולמו להם בתלוש הנו 9 ₪ ו- 50 ₪ בהתאמה.
42. דמי חופשה: כאמור קבעתי כי נוכח אי ניהול יומן חופשה בהתאם לדין על הנתבעת לשלם לתובעים פדיון ימי חופש מלא. אף שניתן להגיע לתוצאה גבוהה יותר מזו שחושבה על ידי התובעים לא מצאתי לנכון לפסוק יותר ממה שתבעו. מכל מקום חישוב התובעים מקובל עלי לעניין זה ששווי יום חופשה צריך לכלול גם את סכומי הטיפים ששולמו במזומן, זאת בהתאם להלכת קיס. הנתבעת תשלם אפוא ברכיב זה סך של 1133 ₪ לאור אשכר וסך של 2361 ₪ למתן צפריר.
43. שימוע: לאור העובדה שהתובעים התפטרו ולא הוכח כי השינוי בתנאי העבודה היה כזה שהצדיק התפטרות זו. אני בדעה כי אין מקום לפסוק פיצוי ברכיב זה.
44. הודעה לעובד על תנאי ההעסקה: אין חולק כי התנהלות הנתבעת בכל העסקת התובעים הייתה בלתי מקובלת בעניין זה. לו נערך הסכם כתוב או לכל הפחות הייתה נמסרת הודעה בדבר תנאי העסקה, אשר חלקם נותרו עלומים עד עצם היום הזה, ייתכן שכל ההליך המיותר והמסורבל שנוהל היה נחסך. בעניינו הדרישה אינה טכנית גרידא ונראה כי לא רק שהתובעים עצמן היו שרויים בחוסר בהירות לגבי תנאי עבודתם אלא שכך היה גם מצדה של הנתבעת. העניין מצדיק אפוא פסיקת פיצוי.
45. כידוע שיקול דעת בית הדין בפסיקת פיצוי בהתאם לחוק הוא שיקול רחב. בנסיבות אלו, נוכח היקף משרתם של התובעים; תקופת עבודתם הקצרה יחסית וכן העובדה שאף בהתנהלותם ניתן למצוא קווים של חוסר תום לב- מצאתי לנכון לפסוק לכל אחד מהם פיצוי בסך 2500 ₪ ברכיב זה.
46. אציין בקצרה כי דומני שהיד החופשית שניתנה לתובעים בניהול המקום לרבות בחלוקת הטיפים והניהול הרופף מאוד של הנתבעת פעלו גם לטובת התובעים. בפועל התובעים השתכרו סכומים משמעותיים כאמור בפטור ממס ישירות לכיסם ותביעתם כאמור, אינה נעדרת ממד של חוסר תום לב.
47. תשלום בגין שכר עבודה במועדון הלונה: כפי שקבעתי למעלה יש לראות עילה זו בתביעתו של אור אשכר ככזו שנזנחה ואין לפסוק פיצוי בגינה.
48. הרמת מסך: התובעים ביקשו לתקן את תביעתם ולהוסיף אליה את הנתבע 2 , בעל מניות החברה, כנתבע נוסף. בקשה זו הגיעה לאחר שהתברר לתובעים לטענתם כי החברה הפסיקה את פעילותה. תיקון כתב התביעה אושר מבלי להכריע בעניין לגופו כמובן. בכתב התביעה המתוקן נכתב (למשל סעיף 25 לכתב התביעה של אור אשכר) כי "לאור הנסיבות המתוארות לעיל של הפסקת עבודתו כאשר הדבר נעשה במכוון על ידי הנתבע 2 שהוא בעל המניות והמנהל היחיד... יש להרים את מסך ההתאגדות". במסגרת ראיות התובעים נטען בתצהירים כי מאחר שהחברה הפסיקה את פעילותה יש זכות תביעה כנגד האורגן של החברה. במסגרת זו נטען כי הנתבע 2 "על פיו יישק דבר" בפעילות החברה וכי התנהלותו הייתה בחוסר תום לב מהותי המצדיק את הרמת המסך. עוד הוגשה רשימה של חברות נוספות בבעלות מר לובלין כראייה (לא ברור למה).
49. מר לובלין הגיש תצהיר ובו טען בקצרה כי היה בעל מניות בלבד ולא היה מעורב בניהול השוטף של המקום. מר לובלין לא התייצב לחקירה על תצהירו והנתבעת הודיעה כי היא מוותר עליו למעשה.
50. על אף זאת ולאחר ששקלתי בדבר אני בדעה כי התובעים לא הרימו את הנטל להראות את התקיימות התנאים המצדיקים הרמת מסך. הפכתי והפכתי בראיות ובעדויות תובעים ולא מצאתי כל טענה הקושרת את מר לובלין להתנהלות השוטפת של המקום. האמירה היחידה לגבי מר לובלין בעדותו של אור אשכר (עמ' 11 שורה 12) הייתה לגבי מר לובלין ואדם נוסף בשם הלל פרקש שהיו "באים למקום...הייתה מורגשת נוכחות שהם קשורים למקום" כאשר התבקש התובע להיזכר בממשק נוסף עם מר לובלין מעבר לדיווח על ההכנסות מדי פעם לא הצליח בכך.
51. ברור מן העדויות כי עיקר הממשק היה בין התובעים ובין הגב' קאי ומר רועי נחמה. מולם התנהלו סיכומי השכר, מולם התנהל הליך סיום ההעסקה ועוד.
52. טענות כגון העובדה שהחברה הפסיקה את פעילותה או קיומן של חברות רבות בשליטת מר לובלין- מובן שאינן מקימות כל עילה להרמת מסך. לא ניתן להגיש תביעה כנגד בעל מניות רק לצורך הבטחת התשלום של חברה אשר הפסיקה את פעילותה, שאחרת אין כל משמעות לעקרון הבסיסי של ההפרדה בין החברה ובין בעל מניותיה. בסדרי הדין קיימים אמצעים אחרים להבטחת תשלום של צד נתבע.
53. בענייננו גם לא נטען וממילא לא הוכח שהחברה (אשר לא פורקה), אינה סולבנטית ואין לה יכולת לפרוע את חובותיה, להבדיל מפעילותה שהופסקה. כמו כן לא נטען וממילא לא הוכח כי היה דבר מה בלתי כשר בהפסקת פעילות החברה. אדרבא, מעדויות התובעים עולה כי הפסקת פעילות המקום הייתה על רקע של אירועי מבצע צוק איתן, אשר מטבע הדברים השפיעו על חיי הלילה בעיר.
54. כאמור לא היו אפילו טענות שבעובדה כאילו הנתבע 2 התנהל באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה תוך הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות. לא הוכח כי ניהל את החברה תוך נטילת סיכונים בלבתי סבירים, לא הוכח כי היה ערבוב נכסים או כל דבר מעין זה ולא הוכח כי היה לו קשר ישיר לכך שחלק מזכויות התובעים לא שולמו להם.
55. יתרה מכך, אף אם היה מוכח כי מר לובלין ניהל באופן אקטיבי את המקום, עדיין אין בכך בנסיבות אלו כדי להקים לו אחריות אישית לתביעה במובחן מפעולותיו כאורגן. עמד על כך למשל עמד על כך בית הדין הארצי במסגרת ברע (ארצי) 59941-11-14 אטורה תעשיות בע"מ נ' יורם שיטרית: "אין מחלוקת, כי שטרית הועסק על ידי תאגיד, אטורה, אשר בוסקולו היה בעל שליטה (בעקיפין) שלו, ואף כיהן כיו"ר הדירקטוריון שלו. על מנת שבוסקולו ייחשב כמעסיק במשותף, על שטרית להוכיח כי בוסקולו לא פעל כאורגן של התאגיד אלא פעל באופן עצמאי, בין במקביל לתאגיד ובין באופן החורג מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת...תאגיד פועל תמיד באמצעות אורגניו.... טענות כלליות שלפיהן בוסקולו ואטורה, ביחד ולחוד, הפרו התחייבויות כלפי שטרית או את זכויותיו כעובד אין די בהן כדי להקים אחריות אישית לבוסקולו, שכן עצם מעמדו של בוסקולו כמנהל ואורגן באטורה כשלעצמו אינו מטיל עליו אחריות אישית לפעולותיה של אטורה".
56. כך גם בענייננו-אין די בראיות הדלות ביותר שהוצגו ובטענות הכלליות, על מנת להצדיק נקיטה בצעד חריג של הרמת מסך ההתאגדות. דין התביעה כנגד הנתבע 2 אפוא להידחות.
57. יש להצר על אופן ניהול ההליך על ידי התובעים אשר יכול היה להיות קצר ופשוט בהרבה. ניתן היה להגיע להסכמות אשר ייתרו את הצורך לשבת על המדוכה כמעט שלוש שנים בעניין אשר התברר לבסוף כלא מורכב במיוחד משעה שנפרט לפרוטות.
58. לסיכום: הנתבעת 1 תשלם בתוך 30 יום סך 9821 ₪ לאור אשכר וסך 11,422 ₪ למתן צפריר. לסכום זה תוסף ריבית והצמדה מיום 9.2.15. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
59. אשר להוצאות משפט: לאחר ששקלתי את התנהלות התובעים הדיונית כאמור ואת שאר נסיבות התיק לרבות דחיית התביעה כנגד הנתבע 2 ומנגד את העובדה שהתובעים חויבו בעבר בהוצאות תיקון התביעה, הגעתי למסקנה כי יש לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט מופחתות בסך כולל של 1000 ₪ אשר ישולמו אף הם בתוך אותו מועד.
60. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בהתאם לתקנות.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ח, (06 ספטמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.