לפניי בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים, וזאת בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

עיקרי העובדות

1. בין המבקשים (הנתבעים בהליך שלפניי) מצד אחד לבין המשיב (התובע בהליך שלפניי) נחתמו שני הסכמי מכר לפיו מכר המשיב למבקשים את זכויותיו בחלקה 4 גוש 16874. ההסכם הראשון הוא מתאריך 16.10.98 והשני הוא מתאריך 26.10.98.

2. במסגרת הליך קודם שהתנהל בין הצדדים (ת"א 665/05 – מחוזי נצרת) הגיש המשיב נגד המבקשים תביעה לביטול הסכמי המכר; לגבי ההסכם הראשון מתאריך 16.10.98 טען, כי ההסכם אינו מקיים את דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשל"ה-1975 ולפיכך הוא חסר תוקף. לגבי ההסכם השני טען המשיב, כי מדובר בהסכם בלתי חוקי מאחר שהאמור בו לעניין גובה התמורה שאמורים היו המבקשים לשלם לו אינו משקף את המוסכם בין הצדדים, שכן הצדדים רשמו בו סכום מופחת במטרה להונות את שלטונות המס. נטען עוד, כי המבקשים הפרו את ההסכם מאחר שהם לא שילמו למשיב את התמורה המוסכמת, להבדיל מן התמורה הרשומה בהסכם. לחלופין עתר המשיב לחייב את המבקשים לשלם לו את התמורה הבלתי מסוקלת ואשר עמדה, לטענתו, על סך 47,500 $ של ארה"ב.

3. בפסק דין שניתן על ידו ביום 5.11.2006 דחה כב' השופט הווארי את תביעת המשיב לביטול הסכמי המכר, וקיבל את התביעה הכספית החלופית, וחייב את המבקשים לשלם למשיב סכום של 47,500 $.

4. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הליכי הערעור הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק ביניהם על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בהתאם לסעיף 79א כאמור, קיבל בית המשפט העליון את ערעור המבקשים באופן חלקי, והעמיד את הסכום שעליהם לשלם למשיב על סך 32,500 $.

5. הסכסוך בין הצדדים לא הסתיים באותו פסק דין, ובשנת 2009 הגיש המשיב תביעה נוספת לביטול הסכמי המכר שבין הצדדים בין היתר בטענה, כי המבקשים לא שילמו את המיסים שהתחייבו לשלם בהתאם להסכמי המכר (להלן: "ההליך השני"). במסגרת ההליכים שהתנהלו במסגרת ההליך השני הגיעו הצדדים להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. ההוראה בהסכם הפשרה שהיא הרלבנטית לענייננו נוגעת לתשלומי המסים ויתר התשלומים החלים על הקרקע מאז שנחתמו הסכמי המכר. בעניין זה קבעו הצדדים בהסכם הפשרה כדלקמן:

"מוסכם בין הצדדים, כי כל המיסים, ההיטלים והתשלומים החלים ו/או שחלו על הקרקע נשוא המחלוקת מיום רכישתה על ידי הנתבעים, הן אלו שצוינו במפורש בהסכמים שבין הצדדים והן אלו שלא התייחסו אליהם הצדדים בהסכמים שביניהם, יחולו וישולמו על ידי הנתבעים.

במידה והנתבעים לא ישלמו את הסכומים המפורטים לעיל במועדם ו/או במלואם, אזי הסדר זה בטל ומבוטל ותביעתו של התובע תתקבל במלואה, ואז יהיה על התובע להחזיר לנתבעים את הכספים ששילמו בנאמנות לידי ב"כ התובע".

6. לאחר הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים ופסק הדין שנתן לו תוקף, הגיש המשיב לבית משפט זה במסגרת ההליך השני שתי בקשות לביטול הסכם הפשרה ולביטול פסק הדין שניתן על פיו בטענה, כי המבקשים לא שילמו, על אף התחייבותם בהסכם הפשרה, את תשלומי האיזון שהיה עליהם לשלם עקב פירוק השיתוף במקרקעין ושהוא (המשיב) חויב לשלם במקומם בהיותו הבעלים הרשום של הזכויות בחלקה. כב' השופט אטרש שדן בתיק דחה את שתי הבקשות בעיקר מהנימוק שהיה על המשיב להגיש תביעה לביטול הסכם הפשרה.

7. נוכח החלטת השופט אטרש שקבע, כי הדרך הדיונית לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שניתן על פיו היא בהגשת תביעה לבית המשפט, הגיש המשיב את תביעתו דנן. עיקר טענתו של המשיב נוגעת לאי תשלום תשלומי האיזון שבהם הוא חויב עקב פירוק השיתוף במקרקעין. לטענתו, על אף שפירוק השיתוף נעשה לאחר שהמבקשים רכשו את זכויותיו בקרקע ועל אף התחייבותם בהסכם הפשרה לשלם את כל התשלומים החלים על הקרקע ממועד רכישתה על ידם, מסרבים המבקשים לשלם את תשלומי האיזון. נוכח האמור ונוכח הוראות הסכם הפשרה שלפיהן במקרה של אי תשלום אחד התשלומים שעל המבקשים לשלם ייחשב הסכם הפשרה בטל ומבוטל, הרי יש להורות על ביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף וכן להורות על ביטול הסכמי המכר.

8. בבקשתם טענו המבקשים, כי נוכח פסקי הדין שניתנו בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים, סיכויי התביעה הם אפסיים. עוד נטען, כי מצבו הכלכלי של המבקש הינו בכי רע, כי נפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל ואף הוכרז כחייב מוגבל באמצעים, ואף נפתחו נגדו הליכי פשיטת רגל. הם טענו עוד, כי המשיב לא שילם את ההוצאות שבהן חויב במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים. עובדות אלה, כך נטען, מצביעות על חשש ממשי כי הם לא יוכלו לגבות את הוצאותיהם אם וכאשר תידחה התביעה נגדם.

9. דין הבקשה להידחות.

10. לעניין סיכויי התביעה, לא ניתן לקבל את טענות המבקשים כי סיכויי התביעה קלושים או אפסיים כנטען על ידם. אין בפסקי הדין שניתנו על ידי בתי המשפט בהליכים הקודמים כל התייחסות לשאלה מי מבין הצדדים אמור לשאת בתשלומי האיזון שבהם חויב המשיב במסגרת הליכי פירוק השיתוף. טענת המשיב, כי תשלומים אלה על המבקשים לשלם נוכח העובדה כי הפירוק נעשה לאחר שהם רכשו את זכויותיו בחלקה אינה משוללת יסוד, בעיקר נוכח הוראות הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ושלפיו על המבקשים לשלם כל תשלום, בין זה שהוזכר בהסכמים הקודמים ובין שלא הוזכר, שחל על החלקה ממועד הרכישה.

11. גם הטענות לעניין מצבו הכלכלי של המשיב לא הוכחו כדבעי וכנדרש. לבקשה צורף תצהיר "בגצ"י" שלפיו כל הנטען בבקשה הוא נכון. תצהיר זה אינו מקיים אחר דרישות התקנות והפסיקה. תצהיר התומך בבקשה חייב לפרט בגוף התצהיר את העובדות הידועות למצהיר ואשר עומדות בבסיס הבקשה, ואין די בהצהרה על דרך ההפניה לנטען בבקשה. יתרה מכך, לבקשה לא צורפה אף אסמכתא בכל הנוגע לתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגד המשיב, כגון דף חשבון מלשכת ההוצאה לפעול המפרט את מספרי התיקים, שמות הזוכים, סכומי החוב וכן החלטת רשם ההוצאה לפועל המכריזה על המשיב כחייב מוגבל באמצעים. כמו כן לא צורפו מסמכים כלשהם התומכים בטענות המבקשים, כי נפתחו נגד המשיב הליכים פש"ר כלשהם. מסמכים אלה הנוגעים לתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו על פי הנטען נגד המשיב והמסמכים הנוגעים להליכי הפש"ר ניתן וצריך היה לצרף. אין בבקשה ובתשובה לתגובה כל הסבר מדוע מסמכים אלה לא צורפו. בהעדר מסמכים התומכים בנטען בבקשה ובהעדר תצהיר מפורט כנדרש, לא ניתן להיעתר לבקשה.

12. אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיב הוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪.

ניתנה היום, כ' סיוון תשע"ה, 07 יוני 2015, בהעדר הצדדים.