לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתקיפה שהנתבע ביצע כלפיו.

פתח דבר

1. עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובע, בעקבות אירוע דקירה מיום 18.3.08.

על פי טענת התובע, באותו יום ניסה להפריד בין הנתבע לבין אחר שעמו התקוטט. אגב כך, דקר אותו הנתבע באמצעות סכין, שתי דקירות עמוקות, האחת בירך והשנייה בגב התחתון. בעקבות פציעה זו אושפז התובע בבית החולים למשך תקופה ממושכת, במהלכה עבר ניתוח בגב ותפירה של החתך בירך. גם לאחר מכן נזקק התובע לטיפולים רפואיים מרובים.

2. בעקבות האירוע המתואר לעיל הוגש נגד הנתבע כתב אישום בביהמ"ש המחוזי בחיפה, ת"פ 7059/08 (להלן: "ההליך הפלילי"), ולאחר שמיעת ראיות הורשע הנתבע, בין היתר, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וזאת ביחס לדקירתו של התובע דכאן.

בעקבות הרשעת הנתבע נגזר עליו עונש מאסר בפועל למשך 38 חודשים, בנוסף להפעלת מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד נגדו, וכן נגזר עליו מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלונן, קרי – לתובע, בסך 20,000 ₪.

3. במסגרת תביעה זו עותר התובע לחיוב הנתבע בפיצויים בגין הכאב והסבל שנגרמו לו, הפסדי השתכרות והפסדים נוספים (עזרה, הוצאות). התובע לא הגיש חוות דעת רפואית, ולא טען כי נותרה לו נכות צמיתה.

4. על אף הרשעתו בפלילים חולק הנתבע על חובתו לפצות את התובע. לטענת הנתבע, התובע הסתכן מרצון, עת החליט להפריד בין אנשים שמתקוטטים ומחזיקים בסכינים, ויש להשית עליו אשם תורם בשיעור של 100%.

הנתבע טוען לשיהוי בהגשת התביעה, חולק על סכומי הפיצויים הנדרשים בתביעה זו, וטוען כי מכל סכום שייפסק יש לנכות את הסכום שכבר חויב בו הנתבע במסגרת ההליך הפלילי.

שיהוי

5. הנתבע טוען לשיהוי בהגשת התביעה, שכן זו הוגשה יום אחד לפני חלוף תקופת ההתיישנות.

עובדה זו כשלעצמה, שהתביעה הוגשה בסמוך לחלוף תקופת ההתיישנות, אינה עילה לדחיית תביעה מחמת שיהוי. שיהוי יביא לדחייתה של תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, בנסיבות חריגות בלבד, ורק בהתקיים התנאים הקבועים לכך בפסיקה, כמו למשל כאשר התובע זנח את זכות התביעה שלו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע מצבו לרעה. טענת שיהוי עשויה לקום גם כאשר השיהוי נגרם עקב חוסר תום לב מצד התובע (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 446).

טענות מעין אלו לא הוכחו כלל, ולמעשה טענת השיהוי הועלתה באופן סתמי ביותר. לפיכך, אני דוחה טענה זו.

שאלת החבות

6. לטענת התובע, הנתבע ביצע כלפיו עוולת תקיפה, בהתאם לסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בכך שדקר אותו בגבו וברגלו, באמצעות סכין בעלת להב של כ-15 ס"מ.

לחלופין טוען התובע, כי מעשי הנתבע כלפיו מהווים הפרת חובה חקוקה, בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין (כאשר החובות החקוקות הן האיסורים השונים הקבועים בחוק העונשין), ולחלופין טוען התובע, כי מעשי הנתבע עונים על הגדרת עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין.

7. פסק הדין אשר הרשיע את הנתבע בכך שדקר את התובע בסכין פעמיים, בגב ובירך, וכן הרשיע את הנתבע בהחזקת סכין, הוגש כראייה בתיק זה (פסק דין מיום 15.7.09). למען הסר ספק, לאור טענות שהועלו לעניין זה בסיכומי הנתבע (אף אם בחצי-פה) אבהיר, כי בהכרעת הדין אכן קבע ביהמ"ש, כי הנתבע דקר את התובע כאמור, וראה לעניין זה עמוד 18 להכרעת הדין.

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע לגבי קבילות של פסק דין מרשיע בהליך פלילי כך:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."

בענייננו מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף זה, כך שפסק הדין המרשיע מהווה ראיה לכאורה לאמור בו, שכן עסקינן בפסק דין חלוט (הנתבע לא הגיש ערעור), אשר הרשיע את הנתבע בתיק זה, תוך שביהמ"ש קובע כי הוא זה שדקר את התובע בגב ובירך.

עסקינן, אם כן, בפסק דין חלוט בהליך פלילי, המהווה ראיה לכאורה במשפט אזרחי, לפי סעיף 42א לפקודת הראיות. אמנם, נאמר רק ראיה "לכאורה", אך הלכה למעשה, לא כך הם פני הדברים, הואיל והמורשע אינו רשאי להביא ראיה לסתור את ממצאי פסק הדין, אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים מיוחדים שיירשמו ועל מנת למנוע עיוות דין, בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות. בענייננו, הנתבע לא הגיש בקשה למתן רשות להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין, ולפיכך – העובדות שנקבעו בהכרעת הדין שעליה הסתמך התובע הינן בגדר עובדות מוכחות בתביעה שלפניי.

8. סעיף 23 לפקודת הנזיקין מגדיר את עוולת התקיפה:

(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה – לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק.

לאחר עיון בכתב האישום ובהכרעת הדין, מהם עולה כי הנתבע דקר את התובע שתי דקירות עמוקות בסכין, כאשר התובע רק ביקש להפריד בין הניצים, ניתן לקבוע, ללא קושי, כי מעשה זה מהווה תקיפה, כמשמעותה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין, כאשר המעשים שהוכחו מקיימים אחר כל תנאי העוולה (שימוש בכוח; במתכוון; נגד גופו של אדם; על ידי דקירת הסכין שהינה בבחינת "הכאה" וכו'; ושלא בהסכמת האדם). הנתבע, למעשה, אינו חולק על כך, ובסיכומיו מיקד את טענותיו במישור ה"אשם התורם" בלבד.

9. מעשה של תקיפה עשוי להיתפס ב"רשתן" של עוולות נוספות הקבועות בפקודת הנזיקין, מלבד עוולת התקיפה, והן עוולות המסגרת: עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה.

ברור, על פני הדברים, שמעשה הדקירה שבצע הנתבע כלפי התובע מקים חבות גם מכוחה של עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, ודורשת התקיימותם של ארבעה יסודות: קיומה של חובת זהירות, הפרת חובת הזהירות, נזק וקשר סיבתי.

בנסיבות המקרה שלפניי, אין קושי לקבוע, כי הנתבע התרשל כלפי התובע: על הנתבע מוטלת חובת זהירות שלא לפגוע בזולת; הנתבע הפר את חובת הזהירות בכך שהחזיק סכין שלא כדין (אף הורשע בעבירה של החזקת סכין) ובכך שדקר באמצעותה את התובע, פעמיים; לתובע נגרם נזק גוף, כפי שיפורט ביתר הרחבה בהמשך; ונזק הגוף נגרם ישירות ממעשי הנתבע. בכך התקיימו כל יסודות העוולה, והתקיים מקור נוסף לחיוב הנתבע בנזיקין, מעבר לעוולת התקיפה.

10. לאור האמור, בהתאם להוראות פקודת הנזיקין, משהוכח כי הנתבע דקר את התובע בסכין, הרי שביצע כלפיו עוולת תקיפה ועוולת רשלנות, ולפיכך הוא חייב בפיצוי התובע בשל נזקיו. לאור מסקנות אלו לא ראיתי צורך להרחיב ולדון גם בשאלת תחולתה של עוולה נוספת, הפרת חובה חקוקה, אם כי אציין בקצרה, שלכאורה גם עוולה זו מהווה מקור לחיוב בנסיבות דנן.

אשם תורם

11. לטענת הנתבע, אשמו התורם של התובע הינו בגובה 100% מאחר שבינו לבין הנתבע לא הייתה כל יריבות, והתובע הוא שבחר לסכן את עצמו ולהתערב בקטטה לא-לו. הרשלנות של התובע מתבטאת, לטענת הנתבע, בכך שבחר להתערב במקום להזעיק את המשטרה.

12. בהתאם לסעיף 68 לפקודת הנזיקין, בנסיבות שבהן נמצא כי הנפגע תרם להתרחשות הנזק באשמו, יופחת שיעור הפיצוי שישולם לו, בהתאם לשיעור אשמו התורם. בבואנו לקבוע את קיומו של האשם התורם, המבחן המנחה הוא "מידת האשמה", לפיו ביהמ"ש יציב זה מול זה את מעשי הרשלנות של המזיק ושל הניזוק, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 316/75 אלן שור ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד לא(1) 299, 305; ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני ברק פ"ד מג(3) 343, 350).

כאשר בתקיפה עסקינן, ראוי להימנע מהטלת אשם תורם על התובע, אם אין מדובר בתובע אשר השתתף באופן פעיל בקטטה, או עסק בפעילות עבריינית אחרת אשר בעקבותיה הותקף. כך, על פי הפסיקה הנוהגת, וראה למשל: ע"א 667/77 דדון נ' אטיאס, פ"ד לב(2) 169, שם הושת על התובעת אשר לפני שהותקפה התבקשה על ידי סדרן לעזוב את המקום, הגיבה בצעקות ובאיומים ואף סתרה לסדרן – ביהמ"ש השית עליה אשם תורם של 50%; כן ראה ע"א (י-ם) 9602/06 אשתיי נ' חן (15.2.07), שם העמיד ביהמ"ש המחוזי בערעור את האשם התורם של התובע על 30%, כאשר מדובר היה באדם שניסה לגנוב רכוש מרכב חונה.

על פי רוב, כאמור, יימנע ביהמ"ש מלהשית אשם תורם כל שהוא על התובע שהותקף. כך בת"א(חי') 15518-05-10 סעד נ' סעד (18.11.12) קבע ביהמ"ש כי "לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו". ראה גם ת"א (ת"א) 8417-10-09 פדל נ' עמבר (18.7.13); ת"א (צפת) 21877-08-14 קאופמן נ' שטרן (20.12.15); ת"א (ת"א) 17292-09-13 א.א. נ' איפרגן (15.2.17).

13. בענייננו, אין חולק כי התובע החליט לנסות להפריד בין הניצים, והוא הודה בכך מפורשות בעדותו (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 10-11). התובע העיד עוד, כי בעבר הצליח להשכין שלום בין שני הצדדים לאותה קטטה (שם, שורות 13-14), ועוד העיד, כי ידע שאין בינו לבין מי מהניצים סכסוך כל שהוא, וכלשונו: "בסדר גמור, אבל ידעתי שאין לו משהו נגדי ואין לי משהו נגדו. ראיתי את עצמי כבן אדם ניטרלי שיכול להיכנס ולהפריד" (שם, שורות 30-31). טענה זו של התובע לא נסתרה, למעשה, ולא הובאה כל ראייה לפיה עשה התובע מעשה שהיה בו כדי "להזמין" את תקיפתו-הוא, כאשר בסך הכל ביקש להפריד בין המתקוטטים.

טענת הנתבע בתצהירו כי התובע "ניסה לתקוף מי מבני משפחתי" (סעיף 6 לתצהיר) הועלתה באופן סתמי לחלוטין, וברי כי אין בטענה סתמית שכזו כדי להוות בסיס לקביעת אשם תורם.

אכן, אילו עמד התובע מן הצד או הסתפק בקריאה למשטרה, לא היה נפגע. ברם, אין בכך כדי להטיל על התובע אשם תורם, במובן של הפחתת שיעור הפיצוי לו הוא זכאי, כאשר ביהמ"ש נדרש, כאמור, להשוות בין האשמה המוסרית של הנתבע לבין זו של התובע.

לא למותר להזכיר, כי על פי ממצאי הכרעת הדין המרשיעה, כמו גם על פי החומר הרפואי שהגיש התובע, הנתבע דקר את התובע בחלקו האחורי של הגוף, דהיינו – כאשר התובע אינו מהווה כל איום כל פי הנתבע.

בשים לב לכלל הנסיבות, איני רואה מקום להשית על התובע אשם תורם כל שהוא.

14. אולי למעלה מהצורך אציין, כי אין תחולה בנסיבות העניין להגנת ה"הסתכנות מרצון" הקבועה בסעיף 5 לפקודת הנזיקין. הנתבע אמנם לא טען מפורשות להגנת סעיף זה (אלא טען לאשם תורם), אולם השתמש במינוח "בחר לסכן עצמו" וכן טען כי התובע "סיכן את עצמו מרצון", מינוח המרמז, לכאורה, לתחולת ההגנה האמורה.

הגנת ה"הסתכנות מרצון" חלה רק כאשר מתקיימים כל תנאיה הקבועים בסעיף 5 לפקודת הנזיקין (ידיעת התובע אודות הסיכון; חשיפת הניזוק לסיכון; רצון הניזוק לחשוף עצמו לסיכון), כאשר הנטל להוכיח את התקיימות התנאים מוטל, כמובן, על הטוען להתקיימות ההגנה. בענייננו לא נטען מפורשות לקיום ההגנה, וממילא לא הוכיח הנתבע התקיימות תנאיה; מכל מקום, על פי הפסיקה, הגנה זו תעמוד רק מקום שהוכח כי התובע הסכים לקבל על עצמו את הסיכון של פגיעה ללא פיצוי (ע"א 145/80 ועקנין נ' עיריית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 147). במקרה דנן, לא הוכח כי התובע חשף את עצמו מרצון לסיכון כי יידקר על ידי הנתבע, נוכח עדות התובע, כאמור, כי כלל לא היה מסוכסך עמו ורק ביקש להפריד בין הניצים, ובוודאי שלא הוכח כי התובע קיבל על עצמו את הסיכון של פגיעה ללא פיצוי.

15. המסקנה מהאמור לעיל היא, כי החבות לנזקי התובע מוטלת על הנתבע, ולפיכך יש לחייבו בפיצוי התובע, ללא ניכוי אשם תורם כל שהוא.

מכאן, אעבור לבחינת הנזק, על פי ראשי הנזק השונים להם טען התובע.

מהות הפגיעה

16. על מהות הפגיעה ניתן ללמוד מהחומר הרפואי הרב שצורף לתצהיר עדותו הראשית של התובע, וכפי שיפורט להלן.

17. בעקבות האירוע הובהל התובע לבית החולים בנהריה עם פצעי דקירה בגב תחתון ובירך שמאל. עם הגיעו לביה"ח אובחן דימום מאסיבי מפצע חודרני ובוצע צנתור עורקי רגליים, בו הודגמה פגיעה בעורק. התובע הועבר ליחידה לטיפול נמרץ כללי להמשך טיפול והשגחה. בהמשך הועבר התובע ליחידה לניתוחי עמוד שדרה, שם בוצע ניתוח למינאקטומיה חלקית בחוליות L1-L2 ותפירה של קרע.

התובע שוחרר מבית החולים ביום 6.4.08, לאחר שהיה מאושפז במשך 19 ימים, עם המלצה להמשך מעקב וטיפולי פיזיותרפיה.

18. הטיפולים הרפואיים שלהם נזקק התובע נמשכו, במסגרת קופת החולים, במשך שנים לאחר האירוע (צורף חומר רפואי עד לשנת 2012).

התובע עבר סדרת טיפולי פיזיותרפיה (מדובר בעשרים וחמישה טיפולים, בין אפריל ליולי 2008, כפי שפורט בתדפיס המרפאה), ונזקק למעקב נוירולוגי ואורתופדי ממושך, לבדיקות שונות בשל תלונותיו בדבר חולשה ברגל (בדיקת EMG, בדיקת MRI, בדיקת CT) ולטיפול תרופתי.

19. התובע טוען בסיכומיו, כי הפגיעה הותירה בו מום המשפיע על אופן תפקודו היומיומי.

טענה זו עומדת בניגוד להצהרת ב"כ התובע לפיה "אין טענת נכות בתיק זה" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 2), מה גם שלא הוגשה חוות דעת מומחה הקובעת כי לתובע נותרה נכות כתוצאה מהתאונה.

בפסיקת הפיצוי אצא, אפוא, מנקודת הנחה, כי לא נותרה נכות צמיתה, ועם זאת – כי הפגיעה הייתה משמעותית, כמתואר במסמכים הרפואיים, והצריכה אשפוז ממושך, ניתוח, וקבלת טיפולים רפואיים ומעקב רפואי ממושך, כמפורט לעיל.

כאב וסבל

20. לטענת התובע, בשל אשפוזו הארוך והטיפולים הרבים להם נדרש, יש להביא בחשבון בראש נזק זה את מהות התקיפה, חומרתה, סבלו הסובייקטיבי והשפעת הפגיעה על אורח חייו. לטענתו, נוכח נסיבות התקיפה יש לפסוק לו פיצוי מוגבר בגין נזק לא ממוני, ולפיכך עותר התובע לפיצוי בסך 120,000 ₪. בנוסף לכך עותר התובע לפיצויים עונשיים בסך 50,000 ₪.

לטענת הנתבע, התובע הוא אדם חולני, שסבל ממחלות שונות עוד לפני האירוע, ולטענתו יש לפסוק לו פיצוי בסך 5,000 ₪ בלבד בגין כאב וסבל. ייאמר מיד, כי לא הובאה כל ראייה באשר למחלות מהן סבל התובע לפני התאונה.

21. אין מקום לפסוק, בנסיבות המקרה דנן, פיצויים עונשיים.

מטרתם של פיצויים עונשיים היא להעניש את המזיק על התנהגותו על ידי חיובו בפיצויים העולים על הנזק שגרם, ואף להרתיע את המזיק ואחרים מפני ביצוע מעשי עוולה כלפי הזולת (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח(4) 486). המטרה הכללית בדיני הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו, ואילו הפיצוי העונשי מביא את הנפגע למצב טוב יותר (מבחינה כספית) מכפי שהיה קודם, כלומר – מפצה אותו מעבר להשבת המצב לקדמותו. בניגוד למטרה הרגילה של הפיצוי הנזיקי, פיצויים עונשיים אינם "מרפאים" או "מתקנים", אלא נועדו להענשה ולהרתעה.

פיצויים שכאלו, אף שבית המשפט מוסמך לפסוק אותם, נפסקים במקרים חריגים בלבד (ע"א 4576/08 ליה עטרה בן צבי נ' פרופ' יהודה היס, 7.7.11), ובדרך כלל יימצא מקום לפסיקת פיצויים עונשיים כאשר המעשה המזיק הוא מקומם ונפשע ביותר, ובוצע מתוך כוונה או אף בזדון. עם זאת, מקום בו המזיק קיבל את עונשו במסגרת ההליך הפלילי, אין מקום לפסיקת פיצוי עונשי בהליך האזרחי, שכן התכלית ההרתעתית ותכלית הענישה הושגו באמצעות ההליך הפלילי (רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני, 6.7.09).

22. אשר לפיצויים "מוגברים" להם עותר התובע, הרי שמטרתם של אלו היא "לרפא נזק ממשי שנגרם לניזוק, מקום בו הנזק הבלתי ממוני הוחמר עקב התנהגותו של המזיק" (ע"א 4576/08 הנ"ל). כך למשל פיצויים מוגברים ייפסקו בשל מצבו הנפשי המוכח של המזיק, אשר היה בו כשלעצמו כדי להגביר את סבלו של הניזוק, בשל עצם ידיעתו של הניזוק כי המזיק פעל מתוך זדון וכוונה להזיק לו.

אף פיצויים כאלו אין מקום לפסוק בנסיבות דנן, שכן אין מדובר במקרה שבו הייתה פגיעה מיוחדת, נוספת, ברגשותיו של התובע בשל היסוד הנפשי שחל אצל הנתבע, מעבר לכאב ולסבל, אשר כמובן היו מנת חלקו כתוצאה מהפגיעה הפיזית.

23. פסיקת הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני – כאב וסבל, עגמת נפש – תהא, אפוא, בהתאם לאמות המידה המקובלות, בשים לב למהות הפגיעה בגופו של התובע ולחומרתה.

והנה, עיון בחומר הרפואי שצורף לתצהיר מלמד, כי עסקינן בפגיעה חמורה. התובע סבל כאמור מדקירות סכין עמוקות בגבו ובירכו. הפציעה בירך הצריכה צנתור דחוף. הפציעה בגב הצריכה ניתוח. התובע שהה באשפוז ממושך, תחילה ביחידה לטיפול נמרץ ובהמשך ביחידה לניתוחי עמוד שדרה. כאבו וסבלו של התובע לא הסתיימו עם שחרורו מבית החולים, אלא נמשכו לאורך שנים לאחר הפגיעה, כמפורט לעיל, והצריכו מעקב רפואי ממושך, ביצוע בדיקות, פיזיותרפיה ממושכת, וקבלת טיפול תרופתי.

לאור כל אלו, אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני על סכום של 50,000 ₪.

הפסדי שכר

24. לטענת התובע, עובר לאירוע עבד כנהג מחליף בשירות המועצה האזורית מטה אשר, למרות שכבר היה בגיל פרישה. לטענתו, חזר לעבודתו רק בחודש ינואר 2009, ולמעשה הפסדו הישיר הוא ההפרש בין שכרו השנתי בשנת 2009 לבין שכרו השנתי בשנת 2008, שנה אשר במהלכה הספיק לעבוד עד לקרות האירוע בלבד. לתמיכה בטענותיו אלו צרף התובע לתצהירו מספר תלושי שכר משנת 2009 ותלוש נוסף משנת 2007, כן צרף התובע טפסי 106 לשנים 2007, 2008, 2009, 2010.

לטענת הנתבע, אין לפסוק לתובע הפסדי שכר כלל, שכן בעת האירוע כבר פרש התובע מעבודה, וקיבל קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי.

25. לאחר שעיינתי בתלושי השכר, ושמעתי עדותו של התובע לפניי, אני רואה לנכון לקבל את טענתו, כי אכן נגרמו לו הפסדי שכר בעטיי התאונה.

התובע הוא יליד 1942, והוא אישר כי לפני האירוע כבר פרש מעבודה סדירה כנהג במועצה המקומית, אך המשיך לעבוד כנהג מחליף (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 25-27). טענה זו עולה בקנה אחד עם הנתונים העולים מתלושי השכר ומטפסי 106. לא זו בלבד שהוכח, כי התובע עבד, למעשה, עובר לאירוע ובסמוך ממש להתרחשותו, אף הוכח כי לאחר שחזר התובע לאיתנו הצליח לחזור לעבודה, למרות גילו.

בשנת 2007 השתכר התובע שכר שנתי של 15,401 ₪. בשנת 2009 השתכר התובע שכר שנתי של 17,932 ₪, ואילו בשנת 2010 השתכר שכר שנתי של 25,101 ₪. בשנת 2008, שנת האירוע, השתכר התובע סך 1,824 ₪ בלבד (שכר ששולם בתחילת השנה).

ממוצע שכרו השנתי של התובע בשנים 2007, 2009, 2010, עומד על 19,478 ₪. אין קושי לקבוע, אפוא, כי בניכוי השכר ששולם לתובע בפועל בשנת 2008 (1,824 ₪), הוכח הפסד בפועל בסך 17,654 ₪, שהוא ההפרש בין ממוצע ההשתכרות בשנים האמורות לבין ההשתכרות בפועל בשנת 2008.

אבהיר, כי החומר הרפואי הרב שהוצג מוכיח, כי כמעט עד לסוף 2008 לא יכול היה התובע לשוב לעבודה. ביום 9.11.08 ניתן לו אישור, כי הוא כשיר לחזור לעבודה, לפי יכולתו הפיזית. בפועל, כך מוכיחים המסמכים, חזר לעבוד רק בתחילת 2009. בנסיבות העניין, זכאי התובע לפיצוי, כאמור, בגין כל הפסדי השכר שהוכחו בשנת 2008, שכן נובעים הם מפציעתו.

סכום זה כשהוא משוערך להיום עומד על 22,400 ₪, והתובע זכאי כי ייפסק לו פיצוי בסכום זה.

עזרת הזולת

26. התובע עותר לפיצוי בסך 25,000 ₪, בגין עזרה שניתנה לו על ידי בני משפחתו. התובע אינו טוען כי קיבל עזרה בשכר, אלא שלטענתו העזרה שניתנה לו מצדיקה פסיקת פיצוי.

לטענת הנתבע, התובע לא שילם לבני משפחתו שעזרו לו ואף אישר זאת בעדותו (ש' 26-27, עמ' 9 לפרוטוקול), ולפיכך אין לפסוק לו כל פיצוי בראש נזק זה.

27. אף שהתובע לא נזקק לעזרה בשכר, אין בכך כדי לשלול את זכותו לפיצוי בגין עזרת הזולת אשר ניתנה לו על ידי בני משפחתו (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277).

הדעת נותנת, כי במצב שבו היה התובע נתון בסמוך לאחר פציעתו, הן בתקופת אשפוזו בבית החולים, והן בחודשים שלאחר מכן, נזקק לסיוע מוגבר מבני משפחתו, ולעניין זה העיד התובע – "עכשיו אני לא מקבל עזרה מאף אחד. כשהייתי פצוע בטח שקיבלתי עזרה. הילדים שלי עזרו לי. הבנות שלי עזרו, אשתי עזרה" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 24-25). עדות זו מהימנה עליי.

בשים לב לכך שהעזרה לא ניתנה כעזרה בשכר, מחד גיסא, ולכך שיש מקום לפיצוי בגין אותה עזרה מוגברת גם כאשר זו ניתנת על ידי בני המשפחה, אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי בגין עזרת הזולת על 10,000 ₪.

הוצאות בגין טיפולים רפואיים ונסיעות

28. התובע לא הוכיח הוצאותיו השונות באמצעות קבלות. בעדותו ציין כי לא שמר על קבלות (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 4). בסיכומיו הוא טוען, כי לא שמר על קבלות משום שהיה טרוד במצבו הרפואי ונאלץ לכתת רגליו בין מוסדות רפואיים שונים. התובע עותר לפסיקת פיצוי גלובאלי בגין הוצאות, בסך 15,000 ₪.

הנתבע מבקש לדחות טענה זו. לטענתו, הטיפולים הרפואיים שקיבל התובע מכוסים על ידי קופת החולים שבה הוא חבר, ואין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות מעבר לכך.

29. אף שמדובר בנזק מיוחד, אשר אותו היה על התובע להוכיח בראיות, הרי שיש מקום לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות שונות שנגרמו, למצער, בשל הצורך לנסוע לטיפולים רפואיים רבים, חלקם במרפאות מרוחקות ממקום מגוריו. נסיעות אלו, מטבע הדברים, כרוכות בהוצאות כספיות, ועל הנתבע לפצות את התובע בעטיין, גם אם לא הוכחו בקבלות.

לפיכך, על דרך האומדנה, אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות למיניהן, בסכום מתון של 3,000 ₪.

סוף דבר

30. לאחר שהוכח כי הנתבע תקף את התובע בסכין ופצע אותו, על הנתבע לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו. אין מקום להפחית מהפיצוי בשל אשם תורם.

הנזק אשר נגרם לתובע הינו כמפורט להלן:

א. נזק בלתי ממוני, כאב וסבל - 50,000 ₪;

ב. הפסדי שכר - 22,400 ₪;

ג. עזרת צד ג' - 10,000 ₪;

ד. הוצאות שונות - 3,000 ₪;

ה. סך הכל - 85,400 ש"ח

31. מהסכום האמור יש לנכות את הפיצוי אשר נפסק לתובע במסגרת ההליך הפלילי.

במסגרת ההליך הפלילי חויב הנתבע לשלם פיצוי לתובע בסך 20,000 ₪ ולטענתו שילם במצטבר סך 20,552 ₪. התובע אישר בעדותו קבלת סכום זה (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 8-9).

32. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה, כאמור, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום של 64,848 ₪.

כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, והוצאות משפט בסך 710 ₪.

הסכומים האמורים לעיל ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ח, 10 יולי 2018, בהעדר הצדדים.