התובעת הגישה כתב תביעה על סך כ-175 אלף ₪, בטענה כי הינה זכאית לתשלום בגין עבודות שביצעה עבור הנתבעת.

במקביל, הגישה התובעת בקשה להטלת עיקולים זמניים על כסף המגיע לנתבעת מבנקים ומחברת פיקה תשתיות – עבודות פיתוח בע"מ (להלן: "פיקה"). הבקשה נדחתה (החלטה מיום 16.4.15), ולאחר שתוקנה והוגשה בשנית, הוטלו העיקולים הזמניים ביום 3.5.15.

הנתבעת עתרה להורות על ביטול העיקולים הזמניים שהוטלו, ודיון בבקשה זו התקיים בפני ביום 25.5.15. בדיון הוסכם כי יבוטלו העיקולים – למעט זה שהוטל אצל פיקה, ולגביו תתבקש החלטת בית המשפט.

באותו מועד עתרה גם הנתבעת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת, נוכח הודאת התובעת (לעמדת הנתבעת) בקיומה של "מצוקה כלכלית אמיתית" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 30).

התובעת ביקשה להגיב לאחר הדיון וטענה בתגובתה כי הלכה היא שאין בית המשפט "מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד" (ס' 3 לתגובה מיום 31.5.15). לטענת התובעת, הבקשה לחיוב בערובה נגועה בחוסר נקיון כפיים של הנתבעת – וכי גם אם מצבה הכלכלי של התובעת התערער עקב התנהלות הנתבעת, אין בכך כדי לשלול את אפשרותה לשלם הוצאות לנתבעת, לו ייפסקו (ס' 16 לתגובה). משלא שכנעה הנתבעת את בית המשפט כי מדובר בתביעת סרק, אין להורות על חיוב בהפקדת ערובה.

הנתבעת בתשובתה (מיום 3.6.15) ביקשה להזכיר כי ביחס לחברה תובעת, הכלל הוא חיוב בערובה והחריג הוא הפטור מהפקדתה וכי הנטל להוכיח כי הנסיבות מצדיקות מתן פטור מוטל על כתפי התובעת.

דיון

ביטול העיקול הזמני

משהוגשה בקשה לביטול העיקול הזמני היא תידון כאילו לא ניתן צו העיקול הזמני ועול ההוכחה בנחיצותו של העיקול מוטל על התובעת (ור' א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 11 (2013) – עמ' 987 והפסיקה המאוזכרת שם).

את הבקשה להטלת העיקול הזמני תמכה התובעת בטענות הבאות:

א. הנתבעת הינה חברה צעירה בסיכון גבוה, ועל פי דו"חות רשם החברות ו-BDI ישנו מידע התרעתי שלילי בעקבות אי תשלום לספקים ולאחרים.

ב. כל נכסי הנתבעת משועבדים.

ג. במשך שנה לא שילמה הנתבעת את חובה, ומכך שאינה מתכוונת לפרוע אותו.

ד. חברה נוספת תבעה את הנתבעת שלא כיבדה שיק של 25,000 ₪.

ה. התובעת התנהלה מול מר צורי ברדה, המנהל את הנתבעת בפועל, כאשר מניותיה – כך מתברר – רשומות על שם בנו של מר ברדה, בו לא פגשה מעולם.

עיון בנספחים שצורפו לבקשה מלמד כי הנתבעת פעילה בענף הבניה והתשתיות משנת 2012, שהינו "בדירוג סיכון גבוה יחסית לענפים אחרים" (דו"ח D&B מיום 31.3.15) וכי נרשמו שעבודים על נכסי הנתבעת משנת תחילת פעילותה ועד לראשית 2014 (אם כי מצוין כי המידע נכון רק עד יום 26.2.14).

עוד עולה מדו"ח זה כי כנגד הנתבעת שתי תביעות – האחת, בה ניתן פסק דין בהעדר התגוננות, ובו חויבה הנתבעת יחד עם פיקה בגין נזקים שנגרמו לתשתית בזק (לכאורה בפרויקט העבודה נשוא התביעה שלפני); והשניה שנסגרה לאחר שגובש הסדר פשרה בין הצדדים. כן דווח על שיק חוזר ללא כיסוי מספיק, בקשר להמחאה בסכום שבין 25 ל-30 אלף ₪ (אירוע מתאריך 17.4.13).

ב"כ הנתבעת טען בבקשה לביטול העיקול ובדיון כי היקף התביעה עולה פי כמה וכמה מסכום החוזה שבין הצדדים, ושכל מטרת הגשת התביעה ובקשת העיקול הינה להפעיל לחץ על הנתבעת. לטענת ב"כ הנתבעת, מדובר בחברה קבלנית הפועלת במספר פרויקטים בו זמנית, כאשר רק לאחרונה זכתה בשלושה פרויקטים בהיקף של כ-20 מליון ₪ כל אחד. העיקולים גורמים לנזקים לנתבעת, כאשר הבנקים תופסים כספים על אף שנקבע כי העיקול לא יחול על חשבון עו"ש. לטענת ב"כ הנתבעת, לנתבעת מחזור הכנסות שאינו בא לידי ביטוי בדו"ח BDI – מחזור הכנסות של כמליון ₪ בחודש.

יצוין, כי את הבקשה לביטול העיקול תמכה הנתבעת בתצהירו של מר צורי ברדה, המשמש כמנהל בחברה – אך לא צורפו כל אסמכתאות לטענות בדבר קיומם של פרויקטים אחרים בהם מעורבת הנתבעת או כל ראיה בכתב לעניין מחזור פעילותה ומצב נכסיה.

אמנם, כפי שצוין לעיל, הדו"ח בדבר השיעבודים על נכסי הנתבעת אינו מעודכן, אך לא הוצגה כל ראיה אחרת שיש בה כדי לשנות תמונה זו.

עוד יצוין, כי טענות הצדדים הובאו בפני בית המשפט עוד בטרם הגיעו הצדדים להסכמה על צמצום היקף העיקולים, וכנזכר לעיל – הוסכם כי העיקול הזמני יוותר על כנו (עד להחלטת בית המשפט) רק ביחס לכסף המגיע לנתבעת מפיקה. דומני כי כאשר מדובר בעיקול זמני במסגרת המעגל "הפנימי" של הצדדים שבפני ופיקה בלבד, ניתן לראות באור מעט שונה את הטענות בדבר מאזן הנוחות והנזקים הנגרמים לנתבעת אל מול צדדים שלישיים, חיצוניים לפרוייקט נשוא התביעה.

נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב לנימוקי ההחלטה על מתן צו העיקול הזמני, לא שוכנעתי בשלב זה כי יש להורות על ביטול העיקול הזמני (בהיקפו המצומצם, כפי שהוסכם).

הטלת ערובה

הדין החל ביחס לחברות בע"מ הוא סעיף 353א לחוק החברות הקובע כהאי לישנא:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

סוגיית חיובה של חברה תובעת בהפקדת ערובה נבחנת בשלושה רבדים: ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. שנית, יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת ערובה, וההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הינו החריג. לבסוף, יש לבחון את סיכויי התביעה ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה התובעת (רע"א 957/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח בע"מ, נבו, 23.5.11; ור' אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורת 2013, פרק ז'). ור' גם ברע"א 10367/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (פורסם בנבו) - כבוד השופט מלצר הבהיר כי בכל הנוגע לחברה בערבון מוגבל, הרי שהכלל הוא הפקדת ערובה והחריג הינו מתן פטור לחברה מהפקדה כאמור וחזר על הקביעה כי נטל ההוכחה כי יש לפטור את החברה מהפקדת הערובה מוטל על כתפי החברה התובעת (וכן ת"א 19187-03-12 JKV BETEILIGUNEGES GMBH נ' דביר (כב' הש' פלינר, מחוזי ת"א)).

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה ובחנתי את נימוקי הצדדים שוכנעתי כי בנסיבות העניין, יש להורות על חיובה של התובעת בהפקדת ערובה, כאשר "שיעור הערובה ייקבע באופן מידתי, המאזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין" (שם).

אשר על כן, אני מורה כי התובעת תפקיד לקופת בית המשפט הפקדה במזומן ו/או ערבות בנקאית בשיעור של 30,000 ש"ח צמודה ובלתי מוגבלת בזמן. ההפקדה תתבצע בתוך 30 יום מהיום, כאשר ימי הפגרה יבואו במניין הימים.

ניתנה היום, כ"א סיוון תשע"ה, 08 יוני 2015, בהעדר הצדדים.