1. לפניי בקשה לביטול פסק בורר בסכסוך שבין הצדדים שניתן על ידי כב' הבורר עו"ד אורי בנקי ביום 12.1.15.
2. כמפורט בבקשה, המשיבים ניהלו מפעל וחנות לייצור, שיווק ומכירה של מוצרי בשר ועוף ומוצרים נלווים, בעוד שהמבקשים שימשו כספקים של בית העסק. בשלב מסוים, כאשר בית העסק נקלע לקשיים ניהוליים וכספיים, והצטברו חובות בסכומים גבוהים, פנו המשיבים למבקשים וביקשו כי המבקשים יקבלו לידיהם את ניהולו של בית העסק, לשם הצלתו והבראתו.
3. המבקשים הסכימו לפנייה זו וקיבלו לידיהם בחודש פברואר 2013 את ניהולו של בית העסק והפעילות השוטפת שלו, וכן הסכימו לקבל על עצמם את אחריות לחובות העסק שהצטברו.
4. מספר חודשים לאחר מכן התעוררה מחלוקת בין הצדדים בדבר טענות המשיבים אודות ספירת מלאי שבוצעה על ידם ביום 17.2.13. כן התגלעו חלוקי דעות נוספים בין הצדדים בחודשים שלאחר מכן. כתוצאה, פנו המשיבים למבקשים בבקשה להשיב אליהם את בית העסק והפעילות השוטפת שלו; ולקראת היפרדות הצדדים, ערכו המבקשים ביום 19.6.13 ספירת מלאי חוזר של בית העסק.
5. לאחר מכן, הצדדים חתמו ביום 26.6.13 על הסכם ("הסכם היפרדות"), שמטרתו לקבוע את תנאי ההיפרדות ביניהם. בהסכם האמור כלול בין היתר פרק המתייחס למינוי בורר; ולאור חשיבות פרטי ההסכמה בנושא האמור, אני מביא את פרק הבוררות שבהסכם להלן כלשונו:

"19. לא יאוחר מיום 7.7.13, ימנו הצדדים בורר בהסכמה, אשר יהא בסמכותו להכריע באשר לזהות הסחורה שהייתה בעסק ביום 17.2.13, ככל שהייתה שכזו. ככל שלא תהא הסכמה על זהות הבורר, ימונה הבורר ע"י יו"ר הועד המחוזי של מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין.

20. הצדדים מסכימים, כי הליך הבוררות יתקיים באופן מהיר, יעיל וממצה וכי הבורר לא יהיה כפוף לסדרי הדין.

21. ככל שהבורר יקבע, כי ביום 17.2.13, הייתה בעסק סחורה אשר נרכשה ע"י ההר הטוב ומהי זהותה של הסחורה, אזי תספק שוגום להר הטוב סחורה תחתיה במועדים ובאופן שיקבע הבורר.

22. הצדדים מסכימים, כי הבורר יהיה מוסמך לקבוע הוצאות ושכ"ט עוה"ד כראות עיניו."

1. כאמור, הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר לפרטי המלאי אשר היה קיים בבית העסק ביום 17.2.13, כאשר קיבלו המשיבים לידיהם את ניהולו. אי לכך, ובהתאם לפרק הבוררות דלעיל, התקיים הליך של בוררות בפני כב' הבורר עו"ד אורי בנקי, ופסק הבוררות ניתן ביום 12.1.14.
2. בפסק הבוררות האמור חויבו המבקשים לשלם למשיבים סך של 98,549 ₪ נכון ליום 17.2.13 בתוספת מע"מ כדין. כן חויבו המבקשים לשאת ב-80% מהוצאות הבוררות ושכר טרחת עו"ד לטובת המשיבים, בשיעור של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.
3. לטענת ב"כ המבקשים, דין פסק הבוררות להתבטל, זאת עקב קיומן של עילות ביטול המפורטות בסעיפים 24(3), 24(5) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק") כפי שיפורט להלן.
4. סעיף 24(3) לחוק: "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"
5. לטענת ב"כ המבקשים, בקביעתו של הבורר בפסק דינו כי על המבקשים לשלם סכום כסף למשיבים, בסך 98,549₪, חרג מסמכותו לפי הסכם הבוררות, אשר לטענתו הסמיך את הבורר לחייב את המבקשים, אם בכלל, אך ורק בהשבת סחורה בעין ולא בתשלום כספי. בתמיכה לטענתו מפנה ב"כ המבקשים לסעיף 21 להסכם ההיפרדות, בו קבעו הצדדים כי "ככל שהבורר יקבע כי ביום 17.2.13 הייתה בעסק סחורה אשר נרכשה על ידי ההר הטוב ומהי זהותה של הסחורה, אזי תספק שוגום להר הטוב סחורה תחתיה במועדים ובאופן שיקבע הבורר". לטענת ב"כ המבקשים, מן ההוראה האמורה עולה בבירור, כי סמכותו של הבורר מוגבלת אך ורק למתן הוראה למבקשים כי עליהם להעביר לידי המשיבים סחורה חילופית במקום הסחורה אשר הייתה בעסק ביום 17.2.13. סמכות זו, לטענתו, אינה כוללת, אפוא, מתן שיקול דעת לבורר לפיו יוכל להחליט על הטלת חיוב כספי, אלא רק על השבת סחורה בעין.
6. בתגובה לטענה זו מציין ב"כ המשיבים, כי הבורר עצמו התייחס לשאלת הפרשנות הראויה להוראה האמורה שבהסכם ההיפרדות; וכי לסברתו, וכך גם טוען ב"כ המשיבים, קביעתם של הצדדים כי הבורר יוכל להורות לשוגום לספק סחורה "במועדים ובאופן שיקבע הבורר", פירושה כי הבורר יוכל גם להחליט כי נסיבות העניין מצדיקות הוראה על השבת סחורה בדרך של תשלום שוויה ולאו דווקא השבת הסחורה עצמה.
7. ב"כ המשיבים מוסיף וטוען כי טענת חריגה מסמכות יש להעלות בהזדמנות הראשונה, וככל שצד לא יעשה כן, הרי שוויתר על הטענה, ובעצם רואים בהתנהגותו הדיונית הרחבת ההסכמה כך שתכלול את הסמכות שבמחלוקת. במקרה דנן, כבר בכתב התביעה שהגישו המשיבים לבורר צוין כי דורשים סעד כספי, בסכום כספי נקוב, ובכתב ההגנה לא נטענה כל טענה נגד סמכותו של הבורר ליתן סעד כספי כפי שטוענים המבקשים עתה. גם בהמשך הדיון לפני הבורר לא עלתה כל טענה כזו, אלא רק, לראשונה, בסיכומים שהגישו המבקשים לבורר. בהתנהגות דיונית זו של המבקשים מושתקים המבקשים מלהעלות כל טענה בדבר חריגת הבורר מסמכותו.
8. עמדת בא כוח המשיבים מקובלת עליי.
9. ראשית, עיון בכתבי הטענות שהוגשו לבורר מלמד כי המבקשים אכן לא העלו כל טענה בדבר היקף סמכותו של הבורר ליתן סעד כספי נגדם. בכתב התביעה שהוגש לבורר נדרש הבורר לפסוק סעד כספי בלבד, ולמרות זאת אין כל טענה מקדמית (או בכלל) בכתב ההגנה לפיה אין הבורר מוסמך לתת את הסעד הבלעדי הנדרש בכתב התביעה וכי על כן דינה של התביעה להימחק על הסף. כפי שמסכמת פרופ' אוטולנגי, (בוררות דין ונוהל (2005) (להלן: אוטולנגי) בעמ' 1147):

"אחד העקרונות במשפט הוא, שאין אדם יכול לישון על זכויותיו ואחר כך "להתעורר" ולטעון לקיומן. הכלל הוא, שאין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק, אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות, או נגד הפסק בהזדמנות הראשונה... מניעות זאת, המבוססת על התנהגותו של המבקש, עשויה לחסום בפניו את הדרך לבקש את ביטול הפסק מסיבות שונות."

אמנם, בדיון לפניי טען ב"כ המבקשים כי טענת החריגה מסמכות אכן נטענה בכתב ההגנה; ברם נכון הוא רק כי טענו כי לשיטתם, יש להורות על השבה בעין של סחורה במקום סחורה; ברם טענה זו אינה טענה של חוסר סמכות, אלא טענה לגופו של עניין במהות הסכסוך, בו מוסמך הבורר, כמובן, לקבל את טענתם של המבקשים או לדחותה.

1. כן יצוין, כי נקבע כבר לא אחת בפסיקה, שיש לפרש את הסמכת הבורר בהסכם בוררות פרשנות מרחיבה, ובמקרה של ספק – "הפרשנות תהא בכיוון של הרחבת סמכותו של הבורר" (אוטולנגי בעמ' 1011; רע"א 8613/13 מרקעי תקשורת בע"מ נ' אביב נקש (8.1.14)), זאת על מנת לצמצם את המקרים בהם יתערבו בתי המשפט בהחלטות הבוררים. במקרה דנן, אין למצוא פגם בהחלטת הבורר כי סמכותו לקבוע את "אופן" החזרת הסחורה, כוללת גם האלטרנטיבה של תשלום של שווי הסחורה. במיוחד נאמרים הדברים בהינתן כי לכל אורך ההליך בפני הבורר, לרבות בחקירת העדים, התמקדו הצדדים בשאלות הכרוכות בשוויה של הסחורה הרלוונטית, בהתאם לאופי הכספי של התביעה. נוסח הסכם הבוררות, לפיו יכריע הבורר באשר ל"אופן" החזרת הסחורה, ודאי סובל את הפרשנות שאימץ הבורר כי הינו כולל גם את החלופה של תשלום כספי במקום השבה בעין, ובפרט בהתחשב בנסיבות אשר היו קיימות בעת כריתת הסכם ההיפרדות, אותה עת כבר לא היו המשיבים הבעלים של החנות, לאחר שמכרו אותה לצד ג, כך שכבר לא היה זה רלבנטי ואף צודק לפרש את ההסכם באופן שיצמצם את זכותה של המשיבים לקבלת התמורה בגין הסחורה שהעבירו לידי המבקשים מכוח ההסכם המקורי אך ורק בדרך של קבלת סחורה בעין, לאחר שמכרו כבר את החנות והעבירו אותה לידיים אחרות.
2. סעיף 24(5) לחוק: "הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו"
3. לטענת בא כוח המבקשים, נשארה שאלה שהניחו המבקשים לפתחו של הבורר ללא שיכריע בה. לטענתם, בשים לב למהות ההתקשרות שבין הצדדים, "נעדרת עילה בדין לסמוך עליה", ועל כן, היה על הבורר להורות על סילוקה של תביעת המשיבים על הסף.
4. לא ארחיב בהתייחסותי לטענה זו, אשר דינה להידחות מכל וכל. כדברי אוטולנגי (בעמ' 1050), "עילת הביטול [שבסעיף 24(5) לחוק – ב.ג.] מתייחסת אל עניין שנמסר להכרעתו של הבורר", ובמקרה דנן, לא מצאתי כל סוגיה שהעלה מי מהצדדים במסגרת הליך הבוררות ואשר בה לא הכריע הבורר. לטענת ב"כ המבקשים, אופייו של הסכסוך היה חייב להוביל את הבורר למסקנה שאין כלל עילת תביעה, ועל כן היה צריך להכריע ולפסוק כך. ברם אין למצוא כי המבקשים מסרו זאת לבורר להכרעתו וכי בקשו שידחה את התביעה על הסף בגין העדר עילה; ההיפך הוא הנכון, כאשר המבקשים הגישו לבורר כתב הגנה מפורט והתדיינו ארוכות לפניו לגופו של עניין, ללא שיעלו ולו בדל טענה בדבר העדר עילה המצדיק דחייה על הסף של תביעת המשיבים. סעיף 24(5) לחוק מיועד לאותם מקרים שמי מהצדדים מעלה סוגיה שבמחלוקת בה מתבקשת הכרעת הבורר, ואשר ממנה התעלם הבורר בפסק דינו. סוגיה כזו אין למצוא בענייננו, ועל כן דין הטענה להידחות.

ג. סעיף 24(10) לחוק: "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד"

1. מוסיף ב"כ המבקשים וטוען כי כבר נקבע בפסיקה שעילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק, הינה עילה רחבה ופתוחה, המיועדת בין היתר לאותם מקרים בהם פונה מבקש הביטול לתחושת הצדק של בית המשפט במקרים בהם נעשה לסברתו עוול חמור. לשם כך מפנה ב"כ המבקשים לאוטולנגי (בעמ' 1101), שם מסכמת המלומדת אוטולנגי את ההלכה הרלבנטית כדלקמן:

"העילה העשירית מנוסחת בצורה כוללנית, כך שתחום תחולתה יכול להיות רחב למדי. בתי המשפט משתמשים בה כדי להרחיב את תחום התערבותם, כאשר הם חשים שנגרם אי צדק ואין שום עילה מיוחדת היכולה לשמש להם לביטול הפסק. לפעמים הדבר נעשה כדי להדגיש את מחאת בית המשפט מהתנהגות הבורר. בורר שפסק בלא להסתמך על שום ראיה שהיא ניתן היה לבטל את פסקו בגין פעולה ללא סמכות לפי סעיף 24(3) לחוק, ברם ביהמ"ש מצא לנכון להדגיש כי 'דיני ראיות הינם פרוצדורליים אך פסיקה על פי הוכחות, הנשענות על ראיות כלשהן, לא זו בלבד שהינה חלק מן הדין המהותי, (אלא) הינה יסוד מוסד מכללי הצדק, ולפיכך פסיקה אשר איננה מבוססת על הוכחה כלשהי דינה להתבטל על פי סעיף 24(7) ו-(10)."

לטענת ב"כ המבקשים, הבורר אכן פעל באופן המצדיק את החלת סעיף 24(10) לחוק מכוח הכללים המנחים שבהלכה המצוטטת, וזאת מאחר שקביעותיו העובדתיות, עליהם מבסס את מסקנותיו, מסתמכות על ראיות בלתי קבילות ועל עדות "מומחה" אשר כלל אינו בעל מומחיות כלשהי בתחום שבמחלוקת. זאת, לטענתו של ב"כ המבקשים, עקב כך שלשם קביעת שוויה של הסחורה אשר הייתה במלאי של העסק במועד הקובע, קיבל הבורר את עדותו של מר יעקב עדיקה, למרות שעד זה אינו מומחה בתחום הרלבנטי, הוא כלל לא הגיש חוות דעת אשר קבילה לפי דיני הראיות, ומסקנות העד בדבר פרטי המלאי ושווים אינן מבוססות כלל על מסמכים בעלי משקל, כגון חשבוניות, אישורי הזמנות וכדומה, והעד אף לא ראה את הסחורה במו עיניו (טענה אחרונה זו אני דוחה מכל וכל כבר עתה, והיא מופרכת לחלוטין, שכן, הסכם ההיפרדות נערך בחודש יוני 2013, והבוררות התנהלה כמובן בהמשך שנה זו, בעוד שהמחלוקת שבין הצדדים אשר בגינה הסמיכו הצדדים את הבורר נוגעת למצב המלאי בחודש פברואר 2013, חודשים לפני כן, כאשר מדובר בעסק חי בו כבר נמכר מזמן הסחורה של חודש פברואר; ואין על כן כל הגיון לטעון כי דעתו של העד אינה מבוססת מכיוון שלא ראה את הסחורה שהיה במקום חודשים לפני שכלל התבקש לתת את דעתו בנדון). לדברי ב"כ המבקשים, קבלת עדותו של מר עדיקה כעדות מכרעת למרות התנגדות המבקשים שהעלו מפורשות בפני הבורר, הובילה לתוצאה אשר אינה הגיונית ואינה צודקת, ואף מוכיחה כי הבורר התנהג במשוא פנים נגד המבקשים ולטובתם של המשיבים.

1. דין טענה זו להידחות. ראשית, דברי המלומדת אוטולנגי המצוטטים לעיל אכן משקפים נאמנה את ההלכה בנוגע להחלת עילת הביטול של סעיף 24(10) לחוק, ויש בסעיף האמור כדי לשמש ככלי יעיל כאשר תחושת הצדק מחייבת כי בית המשפט יפעל כדי למנוע אישורו של פסק בורר הפוגע פגיעה חמורה בחובת עשיית הצדק. דא עקא, בית המשפט יעשה שימוש בעילת הביטול האמורה בדרך זו אך ורק במקרים קיצוניים וחריגים, וזאת כאשר ניתן ללמוד מפסק הבורר כי הינו מתבסס על מסקנות או ממצאים עובדתיים אשר אינם מבוססים כלל בראיות או הוכחות כלשהן, או שהם עומדים בניגוד גמור לחומר הראיות שהוגש; ברם לא כן כאשר הוגשו לבורר ראיות, אשר עליהן ניתן היה לבסס מסקנות הלכה למעשה. וזאת לזכור, דיני הראיות החלים בהליכים שבבתי המשפט האזרחיים, לרבות כללי הקבילות, אינם חלים בהליכי בוררות אלא אם כן יקבעו זאת הצדדים פוזיטיבית בהסכם הבוררות, וזאת עקב רצונו של המחוקק להעניק לבוררים גמישות רחבה לשם הכרעה בסכסוכים אשר מעבירים בעלי הדין לידיהם, כאשר המחוקק מסתמך על שיקול הדעת ותום הלב של הבוררים בהתייחסותם לראיות המוגשות אליהם גם אם אינם קבילים לפי פקודת הראיות. במקרים אלה, לא התכוון המחוקק כלל, במסגרת עילת הביטול של סעיף 24(10) לחוק, לאפשר את העלאת הטענה כי קבלת ראיות לא קבילות והסתמכות עליהן במסגרת פסק הבוררות תהפוך לעילה לביטולו של הפסק.
2. אי לכך, אין להתייחס לטענת ב"כ המבקשים אלא כטענה שהיא בעצם ערעורית באופייה, שמטרתה לקרוא תגר נגד מסקנות הבורר שהסיק מן הראיות שהוגשו לפניו. בהקשר זה אציין כי איני מביע כל דעה באשר לעצם הטענה כי הראיות שהוגשו לבורר לא היו קבילות מסיבה זו או אחרת. ברם, לא חלה על הבורר כל חובה לקבל עדות מקצועית דווקא באמצעות מומחה ובהגשת חוות דעת פורמאלית; ההיפך הוא הנכון, כאשר לפי סעיף יד לתוספת לחוק,

הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט.

מכוח הוראה זו, מוסמך הבורר להתייעץ עם כל גורם אשר לדעתו יסייע לו בגיבוש מסקנות בהליך שלפניו, וכן עשה הבורר במקרה דנן כאשר קיבל את עדותו של מר עדיקה כמפורט לעיל. למרות שב"כ המבקשים טוען שמסקנות הבורר אינן מבוססות היטב ואף אינן הגיוניות, הרי שכבר חלפה מן העולם טענת "טעות על פני הפסק" כעילת ביטול של פסק בוררות, ובית המשפט לא יבחן את מסקנות הבורר לגופם של דברים.

1. שנית, דין הטענה האמורה להידחות מאחר שטענת משוא הפנים חייב בעל הדין להעלות בהזדמנות הראשונה, לאחר גילוי העובדות המבססות לטענתו את המסקנה האמורה; ובמקרה דנן, לא העלו המבקשים כל טענה כזו משך כל הליך הבוררות אלא אך ורק לאחר מתן פסק הבוררות, וכן לא הגישו כל בקשה להעביר את הבורר מתפקידו עקב משוא הפנים אשר לטענתם כבר היה קיים לפחות מהתחלת שמיעת הראיות.
2. אשר על כן, אני דוחה את טענות ב"כ המבקשים בכל הקשור לעילת הביטול לפי סעיף 24(10) לחוק.

סוף דבר

1. מאחר שנדחו כל טענות ב"כ המבקשים ולאחר שנמצא כי לא קיימת כל עילה לביטול פסק הבוררות, אני דוחה בזה את בקשת ב"כ המבקשים לביטול פסק הבוררות.
2. פועל יוצא מן האמור, מכוח סעיף 28 לחוק, כי פסק הבוררות מיום 12.1.15 שניתן על ידי כב' הבורר עו"ד אורי בנקי, מאושר בזה.
3. אני מחייב בזה את המבקשים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבים בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"א חשוון תשע"ו, 03 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.