בפני כתב אישום שעניינו הקמת 3 בניינים בשטח כולל של כ- 747 מ"ר באדמה שייעודה חקלאי, בחלקה 65 גוש 19374 מאדמות עראבה, כשנאשמים 1 ו- 3 מבצעים שימוש חורג בשניים מהמבנים האמורים כמוסכים למכונאות ופחחות רכב. לגבי עבירות הבניה – הבניה המיוחסת לנאשם 1 הינה בניה בשטח של כ- 275 מ"ר, הבניה המיוחסת לנאשם 2 – בניה בשטח של כ- 200 מ"ר, והבניה המיוחסת לנאשם 3 – בניה בשטח של כ- 272 מ"ר. עוד הורשעו הנאשמים 1 ו-3 באי קיום צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות המתייחס לבניה האמורה על ידם.

בגזר דין שניתן על ידי ביום 19.11.18 גזרתי על הנאשמים את העונשים הבאים:

1. הנאשם מס' 1 - קנס בסך 75,000 ₪ או 150 ימי מאסר תחתיו וכן קנס בשווי המבנה המרכזי נשוא האישום בסך 357,000 ₪.
2. הנאשם מס' 2 - קנס בסך 50,000 ₪ או 90 ימי מאסר תחתיו.
3. הנאשם מס' 3 – קנס בסך 75,000 ₪ או 150 ימי מאסר תחתיו וכן קנס בשווי המבנה הדרומי נשוא האישום בסך 272,000 ₪.
4. על הנאשמים 1 ו- 3 כל אחד, מאסר על תנאי של 3 חודשים לתקופה של שנתיים, כאשר התנאי הינו כי הנאשמים לא יעברו על אחת העברות המנויות בפרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
5. הנאשם מס' 2 יחתום על התחייבות כספית בסך 50,000 ש"ח להימנע מלעבור אחת העבירות המנויות בפרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, במשך שנתיים.
6. כל אחד מן הנאשמים ישלם כפל אגרת בנייה כחוק: הנאשם מס' 1 בסך 32,820 ₪, הנאשם מס' 2 בסך 12,000 ₪ והנאשם 3 בסך 32,820 ₪. התשלום יתבצע בתוך 90 יום במשרדי המאשימה.
7. צו הריסה וצו איסור שימוש למבנים נשוא האישום, לביצוע ע"י הנאשמים. אך ניתנה דחיית ביצוע הצו ב- 90 יום.

הנאשמים 1 ו-3 ערערו על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"א (חי') 68158-12-18).

ביום 19.11.19, התקבל הערעור באופן חלקי. בית המשפט המחוזי ביטל את החיוב בשווי המבנים על פי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, והחזיר את התיק לבית משפט זה, לצורך השלמת גזר הדין, נוכח ביטול אחד ממרכיבי הענישה.

המאשימה הודיעה כי הינה מסתפקת בטיעוניה שהוגשו קודם לגזר הדין המקורי, ואילו הנאשמים 1 ו-3 הוסיפו טיעונים משלימים.

בטרם אפרט את טיעוניהם המשלימים של הנאשמים 1 ו-3, אציין, כי הם ביקשו להגיש ראיות משלימות לעונש. ביום 20.11.19 דחיתי בקשה זו. קבעתי כי ערכאת הערעור יכולה לפעול בשתי דרכים שונות: האחת, להחזיר תיק לערכאה הדיונית לשמיעת ראיות נוספות, והשניה, להשלים את פסק הדין על בסיס הוראות שניתנו על ידי ערכאת הערעור. קבעתי, כי במקרה דנן, עסקינן במקרה השני; היינו, בית המשפט של ערעור החזיר את התיק להשלמת גזר הדין, נוכח השפעת ביטול כפל השווי בגזר הדין המקורי, ובנסיבות אלה על פי סעיף 214 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אין מקום לשמיעת ראיות נוספות (ראה: ע"פ 58/50 רוזין נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה 106 (1951)), מה גם שהצדדים הסכימו בסיבוב הראשון ביום 2.10.18 לסכם בכתב, על בסיס הראיות שהובאו אז, ועל כן אין מקום לנצל את החזרת התיק לביצוע "מקצה שיפורים".

בטיעונים המשלימים בפני, בחרו הנאשמים 1 ו-3, לצרף בכל זאת ראיות משלימות תוך שהם מבקשים מבית המשפט לעיין מחדש בהחלטתו. יש להצטער על התנהלות נפסדת זו. כל עוד לא הותרה הגשת ראיות אלה, לא היה כל מקום לצרפן לטיעונים (השווה למשל: ע"פ 9447/12 פלוני נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 2.2.2014]). גם לא ראיתי כל מקום לשנות את החלטתי. מעבר לנימוקים אותם פירטתי לעיל, אוסיף ואפנה גם לכך כי גם בדיון בערעור ביום 24.10.19 ניסו הנאשמים 1 ו-3 להגיש ראיות נוספות, נסיון שנדחה על ידי בית המשפט המחוזי (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בערעור).

אפנה כעת ליתר טענות הנאשמים 1 ו- 3 בטיעוניהם המשלימים, וזאת בקציר האומר: הנאשמים 1 ו-3 טוענים כי יש להשוות עונשם לעניינו של הנאשם מס' 2. הם מוסיפים וטוענים כי גזר הדין שנגזר עליהם, אינו תואם לענישה הנוהגת. הם טוענים כי תקופת השימוש שיש לייחס לנאשם 1 הינה ממרץ 2016 ולא משנת 2013. הם מוסיפים וטוענים כי נוכח העובדה שהמאשימה לא ביקשה להטיל קנס יומי, חייב אותם בית המשפט בגזר הדין המקורי בקנס המקסימלי בסך 75,300 ₪ שניתן היה לחייבם על פי סעיף 61 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עוד הינם טוענים כי בית המשפט חייב אותם בסכום הגבוה יותר מכפל האגרה שצוין כי הינו מחייבם. מוסיפים הם וטוענים כי על בית המשפט לקחת בחשבון כי מאז גזר הדין המקורי הופקדה תכנית תמ"ל/1034 שאמורה להכשיר את הבניה, והנאשמים 1 ו- 3 אף תרמו לה 35 אחוז לצרכי ציבור ואף ישלמו היטלי השבחה, כך שיש ליתן להם אורכה להריסה לפחות של 12 חודשים. עוד מפנים הנאשמים 1 ו-3 לתצהיר ראש העיר עראבה ומציינים כי העיריה דחפה אותם להרוס את מוסכיהם הקודמים ולבצע את העבירות.

דיון והכרעה:

אקדים ואציין, כי מסקנתי הסופית הינה שלא לשנות רכיב כלשהו מגזר הדין המקורי שנתתי בתיק זה, למעט כמובן, רכיב כפל השווי שבוטל על ידי ערכאת הערעור (וזאת בהנחה שלא הוגש/יוגש על ביטול זה בקשת רשות ערעור על ידי הועדה המקומית, לבית המשפט העליון). להלן טעמי:

ראשית, אציין כי בניגוד לנטען על ידי הנאשמים, הם הורשעו מעבר להרשעה בבניה עצמה, בשימוש חורג ללא היתר מיום 25.2.14, ולא מחודש מרץ 2016 (ראה: סעיפים א(3) ו- א(4) לכתב האישום המתוקן מיום 8.3.18). הסעיף המתייחס למרץ 2016 בכתב האישום המתוקן, מתייחס למועד הפרת הצו השיפוטי של הנאשם מס' 1, שהינה עבירה נוספת ולא לעבירת השימוש.

שנית, אני דוחה את הטענה כי החיוב בכפל האגרה הינו מעבר לסכום הקבוע בדין. טעותם של הנאשמים נעוצה בכך שלקחו בחשבון רק כפל אגרה בגין עבירת הבניה, דא עקא שקיים גם כפל אגרה בגין עבירת השימוש, שמכפילה את הסכום. ראה לעניין זה את סימן ד' לתוספת השלישית לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 וראה: רע"פ 5509/13 סאלח סלימאן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מבוא העמקים [ניתן ביום 20.10.2013]; רע"פ 4529/14 ‏יוסי אסולין נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה שפלת הגליל [ניתן ביום 29.7.2014]. לא מצאתי מקום שלא להטיל כפל אגרה נוכח השימוש הארוך בניגוד לצו שיפוטי (השווה: רע"פ 8687/14 ראיק סרחאן נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 29.1.2015]).

שלישית, אני דוחה את טענות הנאשמים 1 ו-3 באשר לאפלייתם מול הנאשם מס' 2. טענה זו נדחתה על ידי בסעיף 9 לגזר הדין המקורי, ונדחתה בהרחבה בפסק הדין בערעור, לרבות בהתייחס לטענת הנאשמים 1 ו- 3 כי היה מקום להגיש גם כנגד נאשם 2 כתב אישום בגין הפרת צו שיפוטי. בית המשפט המחוזי לא החזיר עניין זה לדיון מחודש וממילא השאלה אינה יכולה לעלות לדיון בגדר גזר הדין המשלים.

רביעית, אני מקבל את טענות הנאשמים 1 ו-3 באופן חלקי בלבד באשר לגובה הקנס. מצד אחד, ובניגוד לטענתם, גובה הקנס שנגזר בסיבוב הראשון בהחלט עומד ברמת הענישה הנוהגת ונוכח ביטול כפל השווי אף היה מקום להעלותו, נוכח גובה הקנס הענישה הנוהגת (ראה גובה הקנסות שנגזרו ברע"פ 7579/13 אבו קוידר עבד אל רחמן נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 26.1.2014]; רע"פ 4544/13 אורי ניסים נ' מדינת ישראל – הועדה המקומית לתכנון ובניה באר טוביה [ניתן ביום 15.10.2013]). מנגד אמנם לקחתי בחשבון את העובדה כי המאשימה לא דרשה הטלת קנס יומי על פי סעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עם זאת ובניגוד לטענת הנאשמים, סכום המקסימום אינו 75,300 ₪, שכן יש לחייב בסכום זה בגין בניית כל מבנה בנפרד, חיוב נוסף בסך 29,200 ₪ בגין עבירת השימוש וסכום דומה בגין הפרת הצו השיפוטי (והשווה: רע"פ 8701/08 וונש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – לודים [ניתן ביום 3.6.2009]). לעניין זה אפוא, הסכום אותו חויבו הנאשמים לשלם הינו רק כמחצית מהסכום המקסימלי. זאת ועוד, העובדה כי המאשימה בחרה שלא לבקש קנס יומי, אין בה כדי להצדיק הקלה נוספת בעניינם של הנאשמים באשר לגובה הקנס במסגרת הקנס הרגיל שאינו קנס יומי. לאחר ששקללתי את כל השיקולים הנוגדים החלטתי אמנם לא להגדיל את מתחם הענישה או את הקנס שקבעתי בגזר הדין המקורי בעניין זה, אך גם לא להפחיתו.

חמישית, אני דוחה את טענות הנאשמים 1 ו-3 באשר למועד ביצוע צו ההריסה. ראשית, הנאשמים 1 ו-3 ערערו גם בעניין זה בערעורם לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי, על אף שהיה מודע לטענה זו (ראה סעיף 32 לפסק הדין בערעור), בחר שלא להתערב בנקודה זו, אלא בשאלת גובה הקנס בלבד. זאת ועוד, הנאשמים כלל לא ביקשו עיכוב ביצוע סעיף זה בגזר הדין. אם לא די באלה, גם כיום אין היתרי בניה, למרות שחלפה למעלה משנה ממועד גזר הדין המקורי, ושאלת ההיתכנות להשיגם בעתיד לוטה בערפל, ובודאי שאין עסקינן בהיתרים שהינם בהישג יד. בנסיבות האמורות אין הצדקה לאורכה נוספת, מעבר ל- 30 יום ממועד מתן גזר דין זה. על הנאשמים 1 ו-3 היה להרוס את המבנים לפני חודשים רבים וממילא אין הצדקה ליתן להם פרס נוסף על הפרת דיני התכנון והבניה עוד בשנים 2013-2014.

שישית, אשר לתצהירו של ראש עירית עראבה, מעבר לעובדה כי עירית עראבה אינה מוסמכת להתיר בניה בלתי חוקית, הנאשמים יודעים מזה שנים רבות כי הינם שוהים במקום שלא כדין, וכי עירית עראבה התייחסה לתקופה קצרה בה תינתן אורכה להפעלת צווי הריסה, אך לא יותר מכך, אך לא הרסו את המבנים ונותרו במקום על אף צו שיפוטי שניתן תוך זלזול בשלטון החוק, עובדה שאינה לטובתם. אציין כי התחשבתי במידת מה בטיעון הנאשמים בהקשר זה להקלה בעונש בסעיפים 8-9 לגזר הדין המקורי, ואין מקום להתחשב יותר מכך.

נוכח כל האמור, אני גוזר את דינם של הנאשמים 1 ו-3 כדלקמן:

1. הנאשם מס' 1 - קנס בסך 75,000 ₪ או 150 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב- 30 תשלומים חודשיים רצופים ושווים החל מיום 15.1.20 ובכל 15 לחודש שאחריו.

היה ושיעור משיעורי הקנס לא ישולם במועדו – תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי.

1. הנאשם מס' 3 – קנס בסך 75,000 ₪ או 150 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב- 30 תשלומים חודשיים רצופים ושווים החל ביום 15.1.20 ובכל 15 לחודש שאחריו.

היה ושיעור משיעורי הקנס לא ישולם במועדו – תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי.

1. אני גוזר על הנאשמים 1 ו- 3 כל אחד, מאסר על תנאי של 3 חודשים לתקופה של שנתיים, כאשר התנאי הינו כי הנאשמים לא יעברו על אחת העברות המנויות בפרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
2. אני מחייב כל אחד מן הנאשמים בתשלום כפל אגרת בנייה כחוק: הנאשם מס' 1 בסך 32,820 ₪, הנאשם 3 בסך 32,820 ₪. התשלום יתבצע בתוך 90 יום במשרדי המאשימה.
3. ניתן בזאת צו הריסה וצו איסור שימוש למבנים נשוא האישום, לביצוע ע"י הנאשמים. אולם אני מורה על דחיית ביצוע הצו ב- 30 יום. מובהר כי ככל ולא יבוצע צו ההריסה ולא יוארך עיכוב הביצוע בהחלטה שיפוטית, תהא רשאית המאשימה בתום 30 יום מהמועד הנ"ל לבצע את ההריסה בעצמה ולחייב את הנאשמים בהוצאותיה.
4. אני מורה לרשם המקרקעין לרשום הערה בדבר צו ההריסה ואיסור השימוש דלעיל. הצו ירשם, על אף העדר רישום הנאשמים כבעלי זכויות במרשם המקרקעין. המאשימה תדאג לביצוע הרישום.

הנאשמים מופנים למשרדי המאשימה על מנת לקבל את שוברי התשלום לקנס.

ככל וקיים פקדון בתיק הוא יקוזז מסכומי הקנס.

זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי בחיפה.

בהחלטתי מיום 19.11.19, ציינתי כי ככל ומי מהצדדים לא יבקש כי גזר הדין המשלים יושמע בפומבי, ישלח גזר הדין בדואר. אף אחד מן הצדדים לא ביקש כי גזר הדין יושמע בפומבי. לפיכך, המזכירות תשלח את גזר הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ה כסלו תש"פ, 23 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.