08 מרץ 2020

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא

נציג ציבור (עובדים) גב' דרורה נבון

נציג ציבור (מעסיקים) גב' שרה זימן

התובעת: וופאא איסמעיל

ע"י ב"כ: עו"ד סופי טיקוצקי, בסאם כרכבי

-

הנתבעים: 1. ריחאנה בע"מ (חל"צ)

2. נאדר אבו עפיפה

שניהם ע"י ב"כ: עו"ד נסאר מסיס

לפנינו תובענה במסגרתה עותרת התובעת לקבלת זכויות שונות הנובעות מהשוואת תנאי שכרה לאלו הנהוגים במוסדות החינוך הרשמיים בהתאם להלכת בוסי (ע"ע (ארצי) 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל - שמחה בוסי ו-15 אח' (2.10.11), או בהתאם לדין הכללי (לגבי ראשית תקופת העבודה, לפי הדין הכללי בלבד) כמו-כן, עותרת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים בשל פיטוריה.

רקע כללי

1. התובעת עבדה בבית ספר יסודי בשם "אחבאב אלרחמאן" הממוקם בשכונת שועפאט בירושלים (להלן: "בית הספר"), מיום 1.9.2007 ועד ליום 31.8.13 (להלן: "תקופת העבודה").
2. הנתבע 2 (להלן: "מר אבו עפיפה") שימש כמנהל בית הספר לאורך כל תקופת עבודתה של התובעת.

המחלוקות בין הצדדים

1. מי היה בעליו של בית הספר בתקופת עבודתה של התובעת, אותו יש לראות כמעסיקה של התובעת?
2. האם יש לראות במר אבו עפיפה כמעסיק במשותף עם הנתבעת, והאם יש מקום להורות על הרמת מסך כלפי מר אבו עפיפה?
3. מאימתי מוכר בית הספר כמוסד מוכר ושאינו רשמי לפי תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), תשי"ד-1953 (להלן: "תקנות ההכרה")? בהתאם לכך, האם ומאימתי, זכאית התובעת להשוואת זכויותיה לאלו הנהוגים במשרד החינוך?
4. מה הייתה מתכונת עבודתה של התובעת?
5. מה היו נסיבות סיום העסקתה של התובעת, וכיו"ב האם היא זכאית לפיצויי פיטורים ובאיזה שיעור?
6. האם התובעת זכאית לזכויות הנתבעות על ידה: כגון הפרשי שכר, שכר עבודה עבור חודשי הקיץ, הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, קצובת ביגוד, וכן כיצד יש לחשב זכויות אלו.
7. האם התובעת זכאית לפיצוי בגין נזק ממוני כתוצאה מאי ביצוע הפרשות פנסיוניות?
8. האם התובעת זכאית לפיצויים לדוגמא לפי חוק הגנת השכר?

דיון והכרעה

1. סדר דיונינו במחלוקות הרבות שלפנינו יהא כדלקמן: תחילה נכריע בסוגיות היסוד, הנדרשות לשם הכרעה בשאר הרכיבים: זהות המעסיק, השוואת הזכויות לעובדי הוראה ומתכונת עבודתה של התובעת. לאחר שנכריע באלו, ועל בסיס המסקנות אליהן נגיע, נפנה לבחון את זכאותה של התובעת ליתר הסעדים הנתבעים על ידה.

זהות המעסיק

1. לטענת התובעת, יש לראות בנתבעת ובמר אבו עפיפה כמעסיקים במשותף. הנתבעת היא זו ששימשה כבעליו של בית הספר בתקופת העבודה. כמו-כן, לאור הדומיננטיות הרבה של מר אבו עפיפה בהעסקת התובעת יש לראות בו כמעסיק במשותף, וכן מתקיימות העילות להרמת מסך. אליבא דנתבעת, היא אינה המעסיקה כלל, שכן בתקופת עבודתה של התובעת, בית הספר היה בבעלותה של עמותת 'תל-אספי' (להלן: "העמותה"), כך שהיא זו שהייתה מעסיקתה של התובעת לפיכך גם אין מקום לקבוע כי הנתבע 2 הוא מעסיק.

אשר לזהות המעסיקה -

1. בכל הנוגע לתשתית העובדתית שהונחה לפנינו, רב הנסתר על הגלוי. לתובעת לא הונפקו תלושי שכר, ועל המסמכים שקיבלה התובעת מהעמותה (חוזי העסקה, אישור על קבלת כספים וכו') צוין שם בית הספר בלבד, ללא ציונה של העמותה או של הנתבעת. אין חולק כי בית הספר אינו מהווה אישיות משפטית בפני עצמו, ועל כן השאלה מי היה בעליו.
2. התובעת הציגה תעודת עובד ציבור מיום 28.12.16, החתומה בידי גב' אילנה כהן, לפיה הנתבעת הגישה בשנת 2009 בקשה להכרה בבית הספר כמוסד מוכר ושאינו רשמי בהתאם לתקנות ההכרה. לתע"צ זה, צורפו האישור שנשלח על ידי משרד החינוך והבקשה המקורית שהוגשה ביום 18.8.09 על ידי הנתבעת וחתומה בידי מר אבו עפיפה (שבח"נ אישר את חתימתו – ר' עמ' 24 ש' 27-28). מר אבו עפיפה טען בח"נ כי הוא חתם רק בתור מנהל בית הספר ולא כבעלי הנתבעת, ואילו הבקשה עצמה הוגשה על ידי חברי העמותה (עמ' 25 ש' 1-14). לא מצאנו תימוכין לגרסה זו. על הבקשה ישנה חותמת של הנתבעת הנושאת שמה ואת מספר הזיהוי שלה, כך שאין מקום לסבור כי הבקשה הוגשה בשם העמותה.

ודוק, בהתאם לתקנה 2 לתקנות ההכרה, הבקשה להכרה צריכה להיות מוגשת "בחתימת בעלו ומנהלו של המוסד", כאשר לפי ההגדרה בתקנות (ההגדרות מופיעות בתקנה 1) "בעל מוסד" פירושו - בעל מוסד מוכר ובאין בעל - התומך במוסד מוכר או הממנה את מנהלו או המכוון את פעולותיו ובאין אדם כאמור - מנהל המוסד". מהוראות אלו אנו למדים, כי לצורך הגשת הבקשה, אין הכרח בקיומו של בעלים למוסד, וניתן היה להסתפק אף בחתימתו של מנהל המוסד בלבד. על כן, העובדה שהנתבעת חתומה על גבי הבקשה, על אף שלא הייתה מחויבת לכך (ככל שלא הייתה הבעלים) מלמדת כי היא זו שהייתה הבעלים בפועל.

1. הנתבעת הציגה 3 מסמכים שלטענתה תומכים בגרסתה: המסמך הראשון, -הסכם בין העמותה לבין הנתבעת, להעברת הבעלות על בית הספר מהעמותה לנתבעת החל מיום 1.7.13 (נספח א' לתצהיר מר אבו עפיפה). המסמך השני,- מסמך מיום 15.5.13, עליו חתום אדם בשם חסן אלעאזה, שמצוין כי הוא חבר ועד העמותה. בתוכן המסמך מצוין כי בית הספר הוא בבעלות העמותה. (נספח ב' דשם). המסמך השלישי, מסמך של מנהל חינוך ותרבות במשרד אלאוקאף הכללית, מיום 15.9.11, המאשר כי בית הספר היה בניהול העמותה (נספח ח' דשם).

לא מצאנו לתת משקל למסמכים אלו, שהוצגו באופן סתמי, מבלי שניתן היה לעמוד על אמיתות תוכנם. כך, לגבי המסמך הראשון, לא פורטו נסיבות חתימתו, מי חתם עליו (שכלל לא העיד) וכן ראיות לכך שההסכם הזה בוצע בפועל (כגון תשלומים שהועברו במסגרת ההסכם וכו'). לגבי המסמך השני, הנתבעת לא טרחה להעיד את עורך המסמך שהנפקתו תמוהה כשלעצמה. הדבר מחזק את התחושה כי הוא הוכן לצורך הליך (או הליכים אחרים בהן נתבעה הנתבעת)).

אשר למסמך השלישי, אף הוא הוצג באופן סתמי, שלא באמצעות עורך המסמך, ודווקא בעניין זה היה מצופה, תובא ראיה כנדרש ולכל הפחות יובא עד רלבנטי להעיד. נדגיש, יש מקום לצפות שבידי הנתבעת ראיות רבות המוכיחות כי העמותה הייתה בעליו של בית הספר משך שנים כה רבות (ר' עדות מר אבו עפיפה בעמ' 26 ש' 5-8). (ונזכיר כי מר אבו עפיפה טען בתצהירו שהיה שכיר של העמותה - ר' ס' 10 לתצהירו). כך לדוגמא: ניהול חשבון בנק לביה"ס -ר' עדות מר אבו עפיפה לכך שתשלומי ההורים הועברו לכאורה לחשבונה של העמותה (עמ' 23 ש' 5-7 וכן ש' 9-17), מסמכים המעידים על הקמת העמותה, וכו'. לא מצאנו מקום איפוא ליתן משקל ממשי למסמך זה. יוער , מדובר במסמך של הרשות ולא זו הדרך להגשתו.

אגב ייאמר, כי ייתכן והעמותה שימשה לצרכי הצגת בית הספר בפני מוסדות הקשורים לרשות הפלסטינאית, מה שעשוי להסביר מסמך זה. בנסיבות אלו, עשויות גרסאותיהם של הצדדים לדור אחת עם רעותה – כך שהעמותה שימשה כבעלים בפני הרשות, ואילו הנתבעת בפני מוסדות המדינה. במצב דברים זה, יש להעדיף את המעסיקה הרשומה בישראל ואשר פעלה מול משרד החינוך לצורך בירור זכויותיה של התובעת (ר' האמור בפסקה 12 לפסק הדין בסע"ש 34039-02-15 אבו עודא – ריחאנה בע"מ (31.12.19)).

אינדיקציות נוספות המובילות למסקנה זו:

1. על פי נסח רשם החברות של הנתבעת (נספח ב' לתצהיר), הנתבעת התאגדה בשנת 2004, כאשר צוין כי מטרות החברה הן "הפעלה וניהול בתי ספר". תוכן זה לא נסתר בידי הנתבעים. מר אבו עפיפה ציין בח"נ כי לנתבעת לא היה עיסוק נוסף מלבד ניהולו של בית הסר מושא תביעה זו (עמ' 21 ש' 11-12), כך שמובן כי הנתבעת הוקמה אך ורק לצורך ניהולו של בית הספר. מנגד, לא הוצג כל טעם סביר, מדוע הנתבעת שהוקמה כבר בשנת 2004 לצורך ניהולו של בית הספר, קיבלה אותו לידיה רק בשנת 2013. בכך תמיכה נוספת לגרסת התובעת.
2. כפי שעוד יורחב בהמשך, בפרק בו נעסוק באחריותו של מר אבו עפיפה, הלה משמש כבעל המניות היחידי בנתבעת, היה זה שניהל כמעט באופן בלעדי את בית הספר, כאשר מנגד, לא הוכח כי אכן שימש כשכיר של העמותה כטענתו. לא רק זאת, על המסמכים הנוגעים להעסקת התובעת (הסכם עבודה, אישורי קבלה וכו'), רק מר אבו עפיפה היה חתום, מבלי ששמה של העמותה אוזכר. על כן, בהיעדר אינדיקציה לקשר שבין מר אבו עפיפה לעמותה, ומאידך כאשר ישנה הוכחה ברורה לכך שהוא בעל המניות היחידי בנתבעת – מוסק כי ניהולו של בית הספר נעשה מכוח היותו בעל המניות בנתבעת ולא כשכיר של העמותה.
3. אם כן, על בסיס התשתית הראייתית האמורה, התובעת הרימה את נטל ההוכחה להראות כי הנתבעת הייתה בעליה של בית הספר בתקופת עבודתה, וכפועל יוצא, היא מעסיקתה .

הטלת האחריות על מר אבו עפיפה

1. התובעת מבקש להטיל את האחריות על מר אבו עפיפה, בנוסף לנתבעת, וזאת באמצעות שתי דוקטרינות חלופיות: האחת, ראיה בו כמעסיק במשותף והשנייה דוקטרינת הרמת מסך. להלן נפנה לבחון את החלופות הנ"ל –

האם יש לראות במר אבו עפיפה כמעסיק במשותף?

1. בחינת ההעסקה במשותף, משלבת שתי סוגיות, עובדתית ומשפטית:

מבחינה עובדתית, יש לבצע ניתוח של מכלול הנסיבות העסקה כפי שנפרשו בפני בית הדין על פי סימני ההיכר שנקבעו בהלכת כפר רות (דב"ע נב/142-3 אלהרינאת – כפר רות פד"ע כ"ד 535) העיקריים בהם הם אלה: האופן בו ראו הצדדים את ההתקשרות ביניהם, מי קיבל את העובד לעבודה, מי קבע את תנאי הקבלה ומי שיבץ אותו בעבודה, מי קבע את מכלול תנאי השכר של העובד, מי פיקח על עבודתו, למי הבעלות על אמצעי הייצור, האם העבודה אשר עבורה נשכר העובד נעשית לצורך עסקו המרכזי של המשתמש בעבודה והאם יש למשתמש עסק משלו במסגרתו משולב העובד. על בסיס מבחנים אלה, יש לבחון מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה המשקל שיש לתת לכל אחת מהן.

מבחינה מהותית, על בית הדין לבחון האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהייתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן (ע"ע 1334/04 נינה טופר – מועצה מקומית תל שבע ואח' (29.12.04). כחלק מכך, בית הדין בוחן את עקרונות תום הלב אשר לאורם הוא בוחן האם ראוי ומוצדק לקבל את הטענה בדבר העסקה במשותף. ומן הכלל אל הפרט –

1. מר אבו עפיפה שימש כמנהל בית הספר לאורך כל תקופת עבודת התובעת וקודם לכך (עמ' 20 ש' 12-13). הוא גם בעל מניות היחיד בנתבעת (כדלעיל וכן ס' 3 לתצהירו).

התובעת ציינה כי מר אבו עפיפה היה זה שפעל בלעדית בכל התחומים הקשורים בבית הספר: הניהוליים, הכספיים והפדגוגיים (ס' 9 לתצהירה), וכי לא הכירה אף גורם מלבדו. דברים אלו לא נסתרו ואף קיבלו חיזוק מעדותו של מר אבו עפיפה -

הוא זה שקיבל את התובעת ועובדים אחרים לעבודה, קבע את תנאי עבודתם (ס' 10 לתצהיר התובעת ואישור מר אבו עפיפה בעמ' 26 ש' 28-29); הוא זה שהיה מעורב בנסיבות סיום העסקתה (ס' 31-33 לתצהירה);מר אבו עפיפה אישר בח"נ, כי לא היה קשר בין עובדי בית הספר לעמותה (או לנתבעת), וכי הפניות היו אליו (עמ' 27 ש' 5-8); הוא שהיה חותם על אישורי ההעסקה של התובעת בעצמו, ללא חותמת של החברה או של העמותה (עמ' 19 ש' 19-21); כך גם לגבי הסכמי העסקת עובדים (עמ' 26 ש' 28-31). מר אבו עפיפה לא הציג אסמכתא לטענתו שהוא פעל כך מתוקף ייפוי כוח שקיבל מהעמותה;מר אבו עפיפה אישר כי היה משלם לעובדים את הכסף במזומן, ומנהל רישום על כך (עמ' 26 ש' 15-21)אף אם המזכירות היתה מטפלת בגביה עצמה והעברתה לעמותה. לטענתו, שימש רק כצינור להעברת הכסף מהעמותה לעובדים אך טענה זו לא נתמכה בשום אסמכתא המצביעה על כך שפעילות יומיומית כלשהי בוצעה על ידי העמותה ובכלל זה אף פעילות שכזו.

1. הנה כי כן, מכלול נסיבות ההעסקה מעידות על כך שמר אבו עפיפה היה המעסיק . למעשה, מכלול הנסיבות לעיל מראה כי הזיקה האמיתית והישירה הייתה כלפי מר אבו עפיפה, כאשר הנתבעת הייתה ברקע בלבד, מבלי שהוכח קיומו של קשר מהותי בינה לבין התובעת. (יוער למעלה מן הצורך כי הובהר לפנינו שבנין ביה"ס שייך לאמו של מר אבו עפיפה ובכך ביטוי לאינטרס ישיר נוסף שלו במפעל זה).
2. על כן, על אף שהנתבעת, שהיא "הבעלות" מהווה המעסיקה הרשמית, הרי שבהתאם לתמונה שהצטיירה בפנינו, הזיקה האמיתית של התובעת (וכך גם יתר עובדי בית הספר) הייתה למר אבו עפיפה. פעולותיו של מר אבו עפיפה למול העובדים לא היו בשם הנתבעת (או של העמותה) ומעולם לא הציג עצמו כפועל בשמה. על כן, בנסיבות אלו, קיימת הצדקה לראות במר אבו עפיפה כמעסיק במשותף עם הנתבעת.

אשר לעילת הרמת מסך –

1. איננו סבורים כי יש צורך להדרש לטענה זו נוכח קביעתנו לעיל ואף נוכח הדברים דלהלן:

במקרה דנא, אבו עפיפא לא עשה שימוש באישיות המשפטית של הנתבעת (או העמותה) – אדרבא, הוא יצר קשר ישיר עם עובדי בית הספר, חתם בשמו על ההסכמים והמסמכים ללא אזכורה של הנתבעת, והעביר את הכסף ישירות אליהם ובמזומן. אם כן, אין עסקינן במי שעושה שמוש באישיותו המשפטית של תאגיד כדי להחבא מאחוריה, אלא להפך. דומה כי הסתיר מהתובעת והעובדים את הנתבעת 1, יתכן על מנת שלא יערכו חיובים בהתאם לכך.

האם בית הספר מוכר ומאיזה מועד?

1. מחד גיסא, הוצגה תע"צ של אילנה כהן, סגנית מנהל אגף במשרד החינוך, בה היא מציינת כי לבית הספר ניתנה הכרה ביום 23.11.09, בהתאם לבקשה שהגישה הנתבעת ב18.8.09. לתע"צ צורפו מכתב ההכרה של משרד החינוך, והבקשה שהוגשה על ידי הנתבעת. מנגד, הציגה הנתבעת אישור הכרה מאת משרד החינוך מיום 5.10.14 (נספח ג' לתצהיר אבו עפיפה- להלן, נספח ג'). במסמך זה מצוין כי תאריך הגשת הבקשה הוא 23.11.09, וכי תאריך תחולת ההכרה הוא 1.9.13.
2. לסתירה הלכאורית הקיימת בין שני המסמכים בנוגע למועד תחולת ההכרה, עשויים להיות מספר הסברים, שהיו אמורים להיות מובררים במסגרת חקירתה של גב' כהן או באמצעות הצו שהופנה לגב' אילנה כהן, ליתן תע"צ משלים המסביר את הפער בין המסמכים.

כך, ייתכן שההכרה הראשונה שניתנה לנתבעת הופסקה במועד מסוים (ייתכן כי בתום אותה שנה, ייתכן כי לאחר אותם שנים), וחודשה ביום 1.9.13. אפשרות זו קיימת לנוכח הוראותיה של תקנה 10 לתקנות ההכרה, לפיה "הכרה תפקע אם לא מתקיים עוד במוסד התנאי שבתקנה 3(א)(1) (רישיון להפעלת בי"ס לפי חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק הפיקוח")– ש.ב.) והיא תבוטל אם לא מתקיים עוד במוסד תנאי מן התנאים האחרים שבתקנה 3". אפשרות זו אף נראית סבירה, לאור העולה מנספח ג' שם מצוין כי תוקף הרישיון שניתן לבית הספר היה מוגבל לשנתיים, וכן לאור עדותו של מר עפיפה, שמידי שנה היו נדרשים להגיש מסמכים לחידוש הרישיון, אותו היו מקבלים לתקופה של שנה (עמ' 29 ש' 24-31).

1. אלא שאפשרות היפותטית זו לא הוכחה. בנספח א' לתע"צ של גב' אילנה כהן מצוין כי לבית הספר ניתן רישיון ביום 1.9.09, מבלי שצוין כי הוא מתוחם בזמן (אשר לאפשרות של תחימת הרישיון בזמן ר' ס' 11 לחוק הפיקוח, וכן נספח ג' לתצהירו של מר אבו עפיפא). הנתבעים לא הראו כי רישיון זה, שניתן בשנת 2009 בוטל או תוחם בזמן. כמו-כן, הנתבעים לא הראו כי קיבלו מכתב ביטול ממשרד החינוך לגבי ההכרה של המוסד. על כן, לא ניתן להסיק כי בתקופה שבין 2009-2013 רישיונו של בית הספר, או ההכרה בו כמוסד מוכר, פקעו או בוטלו.
2. משכך, בהיעדר הסבר סביר ומוכח לסתירה שעולה לכאורה בין שני המסמכים שלפנינו, החלטנו לבכר את זו שהוצגה על ידי התובעת, שהוצגה באמצעות תעודת עובד ציבור בהתאם לפקודת הראיות, על פני המסמך שהוגש על ידי הנתבעת. יתירה מכך, התע"צ הוגשה ביום 28.12.16, דהיינו במועד המאוחר למסמך שהוצג על ידי הנתבעת, כך שחזקה שהנתונים בו מעודכנים יותר ובכל זאת היא ציינה כי מועד ההכרה כ- 23.11.09.
3. לכך יוסף, שהנתבעת לא עמדה על זכותה לחקור את גב' כהן, והתעלמה מהחלטות בית הדין בנדון (ר' החלטות מ- 25.11.18, 27.11.18). כמו-כן, ואף שלפנים משורת הדין, לאחר סיום פרשת הראיות, הוציא בית הדין צו להגשת תע"צ משלימה, הנתבעת לא פעלה כראוי על מנת לנסות ולהפריך את העולה מתע"צ (ר' החלטות בית הדין מימים 17.9.19, 6.10.19 וארכה שנינתה ביום 10.11.19, וכן 10.12.19). אם כן, לא רק שהנתבעת לא הפריכה את האמור בתע"צ, אלא יש לראות בהימנעותה מלעשות כן על אף האפשרויות הרבות שניתנו לה לשם כך, כאינדיקציה לחששה שהדבר יעמוד נגדה.
4. עוד נציין, כי לא מצאנו שראיות נוספות שהוצגו בעניין זה, עשויות לפגום במסקנתנו האמורה -

נוכחנו מעדותה של התובעת כי היו הבדלים בין בית הספר אל-רזי, בו היא לימדה לאחר סיום העסקתה בנתבעת (להלן: "אל רזי"), לבין בית הספר מושא התובענה דנא - התובעת העידה, כי באל רזי נדרשה להמציא את התעודות שלה למשרד החינוך מה שלא נדרשה לעשות בבית הספר מושא תובענה זו (ר' עמ' 13 ש' 3-8). כמו-כן, התובעת לא ידעה לספר על מפקחים שהגיעו מטעם משרד החינוך בתקופת עבודתה בבית הספר, אך מנגד, באלרזי ידעה לומר את שמותיהם (עמ' 12 ש' 30-32, עמ' 13 ש' 1-2). ברם, אין אנו סבורים, כי די במסקנות העולות מעדותה של התובעת, כדי להפריך את החזקה המצוינת בתע"צ. (והרי לפי נספח ג' עצמו ניתנה לנתבעת הכרה ב 2009 כאשר התובעת היא חלק מצוות ביה"ס וללא תעודה. )מדובר לכל היותר באינדיקציות בלבד, שגם בהצטברותן, אינן עולות במשקלן על האמור בתעודת הציבור של גב' אילנה כהן, שהסתמכה על המסמכים שהיו בפניה.

כמו-כן, עדותה של התובעת בעניין הפיקוח ומסירת התעודות אינה יכולה להביא למסקנה ברורה ביחס להכרתו של בית הספר - ראשית, כאמור, הנתבעת ביקשה הכרה כבר ב2009 וזו ניתנה לה כאר התובעת עובדת שם, שנית, לאי מודעות התובעת לזהות המפקחים עשויות להיות מספר סיבות כגון שהמפקחים הגיעו לכיתות אחרות, ו/או לא הכירה את זהותם (כפי שהתובעת עצמה מעידה הגיעו אנשים אך לא ידעה לומר את זהותם עמ' 14 ש' 6-8).

1. אין בידינו לקבל את טענתו של מר אבו עפיפה, לפיה אי קבלת תקציב ממשרד החינוך מעיד על עצם ההכרה או אי ההכרה.במכתבי ההכרה מצוין במפורש, כי עצם ההכרה אינה מהווה התחייבות להשתתפות בהוצאות המוסד (ניתן גם ללמוד זאת מהוראות התקנה, לפיהן ההכרה מהווה תנאי לאפשרות להגיש בקשה לתמיכה כספית (תקנה 8)).
2. אשר לטענה כי השתתפותה בעתירה שהוגשה לבג"ץ (בג"ץ 8405/13) נגד שינוי שיטת התקצוב על ידי משרד החינוך, אינה מחזקת את ראיות התובעת. מושא העתירה הייתה החלטת משרד החינוך מחודש מאי 2013 לשנות את האופן שבו תחושב התמיכה של משרד החינוך למוסדות המוכרים החל משנת הלימודים תשע"ד (החל מיום 1.9.13). העתירה הוגשה ביום 11.12.13, במועד שבו אין מחלוקת כי הנתבעת כבר הוכרה.
3. על כן, אנו מגיעים למסקנה כי יש לראות בבית הספר כמוסד רשמי ושאינו מוכר בהתאם לתקנות ההכרה, וזאת החל מהמועד המצוין בתע"צ שהוצגה על ידי אילנה כהן – דהיינו 1.9.09. משכך יחושבו זכויותיהתובעת החל משנה זו בהתאם לכללי השכר הנהוגים לעובדי מוסדות החינוך הרשמיים.

מסגרת שעות עבודתה של התובעת

1. התובעת פירטה בתצהירה את מערכת השעות השבועית אותה למידה בחלוקה לפי שנים כדלקמן: בשנה הראשונה לימדה בגן, ששעות הפעילות בו היו 8:00-13:00 בימים ראשון-רביעי, ו8:00-13:30 בימי חמישי (ס' 11 לתצהירה), אך מוסיפה כי הייתה נדרשת להגיע בשעה 7:00, עד להתפזרות הילדים (ס' 13 לתצהירה). החל מהשנה השנייה ואילך, בה שימשה כמורה, פירטה התובעת את מערכת השעות בה לימדה בכל שנה (הפירוט כלל את מספר שעות הלימוד בכל מקצוע ולאיזה כיתה, אך לא פירט באיזה יום ובאיזו שעה נלמד אותו מקצוע (ס' 14 לתצהירה). מפירוט זה עולה, כי התובעת לימדה 27 ש"ש מידי שנה, למעט שנת הלימודים האחרונה (2012/2013) בה לימדה 26 ש"ש.

הבסיס לנתונים אלו שסיפקה התובעת, כך התברר בח"נ, הור רישומים שערכה במחברת וכן מזכרונה (ר' ס' 15 לתצהירה וכן עדותה בעמ' 12 ש' 11-17). אותם רישומים, שכלל לא ברור אם נעשו בזמן אמת, לא הוצגו בפנינו. מלבד תצהירה של התובעת, ועדותה בח"נ (שיש לציין כי הייתה עקבית לאמור בתצהירה), לא הוצגו אסמכתאות למקצועות שנלמדו על ידה.

מנגד, מר אבו עפיפה טען בתצהירו כי בשנתה הראשונה כגננת עבדה התובעת 20 ש"ש (4 שעות בימי ראשון-חמישי בין השעות 8:00-12:00). וכמורה, הוא מציין כי לימדה 25 שיעורים בני 45 כ"א כך שלמעשה היא עבדה 19 ש"ש (ס' 22 לתצהירו). בח"נ, ציין כי מערכת השעות של התובעת הייתה שונה משנה לשנה, אך בד"כ זה היקף השעות שעבדה (עמ' 27 ש' 11-15). נציין כבר עתה, כי לאור מסקנתנו לעיל בדבר ההכרה, אנו דוחים את שיטת חישובו של מר אבו-עפיפה, הרואה בשעת הוראה כ-45 דק' עבודה בלבד, שכן לפי ס' 3.1.1 לתקנון שירות עובדי הוראה (להלן: "תקנון עו"ה"), חישוב היקף המשרה נעשה לפי שעות הוראה.

1. למעשה, מלבד הסכם העסקה לשנת הלימודים 2012-2013 בלבד, בו מצוין כי היקף משרתה של התובעת הינו 17 ש"ש (נספח ז' לתצהיר מר אבו עפיפה), לא הוצגו אסמכתאות כתובות להוכחת מערכת השעות של התובעת. נזכיר, כי בהיעדר רישומי נוכחות, מקום שבו מוטל על המעסיק לנהל אותם, מועבר נטל השכנוע לפתחו של המעסיק בהתאם להוראות ס' 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. הנתבעת ומר אבו עפיפה לא הצליחו לשכנע אותנו כי התובעת לא עמדה לרשותם בשעות השנויות במחלוקת.
2. דעת לנבון נקל, כי התשתית הראייתית הרלוונטית לסוגיה זו נמצאת בידי נתבעים ואולם הם נמנעו מלהציג אותה, באופן שפועל לרעתם. הנתבעים בחרו שלא להציג מערכת שעות של התובעת, למרות שמר אבו עפיפה ציין בח"נ שלתובעת הייתה מערכת שעות מסודרת כל שנה (עמ' 27 ש' 20-21). כשנשאל מדוע לא הציג אותן (על אף שבמהלך הדיון בא-כוחו הציג לו מערכת שעות כלשהי), השיב כי הביא מסמכים אלו לעוה"ד הקודם (עמ' 27 ש' 22-24). הסבר זה היה רחוק מלהניח את הדעת –

ראשית, ב"כ הקודם, עוה"ד מוחמד יונס, ייצג אותם בשלב הליכי גילוי המסמכים בהליך זה (ר' תצהיר גילוי המסמכים מיום 5.12.16), אולם בתצהיר זה לא ציין מר אבו עפיפה כי יש בידיו מערכת שעות של התובעת. שנית, מר אבו עפיפה כלל לא טען כי ניסה למצער להשיג מסמכים אלו מעו"ד יונס .

1. כמו-כן, ניתן היה להוכיח את שעות פעילות גן הילדים ושל בית הספר באמצעות מסמכים רבים אחרים. אין זה סביר כלל, שאין בידי מנהל בית הספר (שכאמור לעיל למדנו כי הכול היה עובר דרכו), מסמכים כלשהם המוכיחים את מתכונת העבודה. הימנעות הנתבעת מלהציג אסמכתאות בעניין אף מחזקת את הראיות נגדה.
2. אשר לחוזה ההעסקה של התובעת לשנת 2012-2013, ממנו עולה כי עם התובעת הוסכם שתעבוד 17 ש"ש באותה שנה, לא מצאנו כי יש בכוחו להוות ראיה למתכונת עבודתה של התובעת. לגרסת התובעת, היא הייתה ממלאת את הפרטים האישיים ומביאה את המסמך למר אבו עפיפה, והוא היה ממלא את שאר הפרטים כשהמסמך כבר לא היה בידיה (ס' 18 לתצהירה). גרסה זו נתמכה בח"נ של מר אבו עפיפה, שאישר כי הפרטים האישיים נכתבו בידי התובעת והפרטים הנוגעים למתכונת העבודה נכתבו על ידו (עמ' 27 ש' 25-29). לא ניתן לדעת האם פרטים אלו מולאו בידי מר אבו עפיפה בנוכחות התובעת, והאם חתימתה נעשתה לאחר שפרטי מתכונת ההעסקה נרשמו. מסמכי המקור לא הוצגו בפנינו, לא מערכת השעות של אותה שנה וגם לא חוזי העסקה אחרים (בין אם של התובעת או אחרים) מהם ניתן ללמוד כי אכן בכל שנה חוזה ההעסקה כלל גם את היקף העבודה.
3. בכל הנוגע למערכת השעות בשנתה הראשונה של התובעת, שאז שימשה התובעת כגננת ניתן להסתפק בעניין זה בתצהירה ועדותה של התובעת, שכן להבדיל ממערכת שעות בית ספרית, הגנים פועלים במתכונת שעות קבועה, כאשר לרוב הגננת נוכחת בכל השעות האלו. גם בעניין זה הנתבעת לא הביאה ראיות להפריך את גרסת התובעת (כגון: הודעות להורים בנוגע לשעות הפעילות וכו'). על כן, בכל הנוגע לשעות הפעילות בגן, קיבלנו את גרסת התובעת.
4. השאלה הנוספת שעולה בנוגע למתכונת עבודת התובעת נוגעת לשעות עבודתה שהן מעבר לשעות הפעילות או העברת השיעורים. לגרסת התובעת, כאשר עבדה בתור גננת, היא נדרשה להגיע בשעה 7:00 ולקבל את הילדים, וגם נשארה לאחר שעות הפעילות (שעה 13:00), עד לפיזורם (ס' 13 לתצהירה). בנוסף, בתקופה בה עבדה כמורה, היא טוענת כי נדרשה להגיע בשעה 7:00 בבוקר לקבל את הילדים וכן נדרשה להישאר עד השעה 14:00 ובימי חמישי עד 14:30 (ס' 11 לתצהירה). בכל הנוגע להוכחת שעות עבודה מעבר לשעות הפעילות או ההוראה, ראינו לנכון להבחין בין עבודתה של התובעת כגננת, לבין עבודתה כמורה ונסביר –
5. בכל הנוגע לעבודה כגננת, הדרישה להגעה מוקדמת סבירה ומובנת, לנוכח גילם של הילדים והצורך בהשגחה עליהם עוד בטרם שעות הפעילות. וכאשר לא נטען כי היה גורם אחראי נוסף שסיפק צורך זה (כגון סייעת). לגבי שעת סיום פעילות הגן, התובעת לא ציינה שעה מדויקת, אלא כל שציינה בעניין זה, שהיא נדרשה להישאר עד לפיזור הילדים. בהיעדר שעה מדויקת, אין באפשרותנו לקבוע את שעת סיום עבודתה מעבר לשעות הפעילות עצמן.

לעומת זאת, כאשר מדובר בתלמידי בית הספר היסודי, התקשינו לסבור כי אכן הייתה קיימת דרישה כזאת. מעבר לכך נציין, כי במקרה דנא, נטל השכנוע הועבר לפתחה של הנתבעת בכל הנוגע למערכת השעות עצמה, שכן אנו סבורים שאלו היו אמורים להוות רישומי הנוכחות של התובעת ואולם הנתבעת לא הציגה זאת. על כן, מצאנו כי בעניין שעות ההשגחה עצמן, שהן מעבר למערכת השעות, הושאר נטל ההוכחה על התובעת עצמה, בו היא לא עמדה (שכן לא הוצגו כל ראיות בעניין זה, ובהקשר זה נציין כי גרסת התובעת בנוגע לשעות ההשגחה נטענה לראשונה רק בתצהירה). גם מבחינה מהותית, ספק בעינינו אם כלל היה מקום לראות בשעות אלו כשעות עבודה המזכות בשכר מלא.

אם כן, הגענו למסקנה כי שעות עבודתה של התובעת היו כדלקמן:

בשנתה הראשונה – התובעת עבדה כגננת בימים ראשון-רביעי בין השעות 7:00-13:00 וביום חמישי בין השעות 7:00-13:30. סה"כ מדובר ב-30.5 שעות שבועיות שהן 125 שעות חודשיות שמהוות 67% אחוזי משרה (125 שעות מתוך 186). החל מהשנה השנייה ואילך – התובעת עבדה 27 ש"ש, מלבד השנה האחרונה לעבודתה בה עבדה 26 ש"ש.

תפקידה של התובעת

1. לטענת התובעת היא שימשה כמחנכת כיתה החל מהשנה השנייה, בה התחילה ללמד כמורה. לתמיכה בטענתה, צירפה התובעת תעודות של תלמידיה, עליהן היא חתומה (נספח ד' לתצהירה).

הנתבעת לא הצליחה להפריך ממצא זה. חוזה ההעסקה שהציגה הנתבעת אמנם מציין כי תפקידה של המורה הוא 'עוזר מורה', אולם כאמור לא נתנו בו אמון. מעבר לכך, לא נותר לנו אלא לשוב על כך שבידי הנתבעת היו עשויות להיות ראיות רבות להפרכת טענת הנתבעת לפיכך, לא עלה בידיה לסתור את טענת התובעת, ויש לראות בה כמחנכת החל משנתה השנייה בעבודה.

חישוב זכויותיה של התובעת

1. על בסיס התשתית העובדתית שהגענו אליה לעיל, נבחן את רכיבי התביעה השונים.
2. נציין כבר עתה, כי לא נתנו תוקף להסכם הפשרה בין הצדדים (נספח ט'), זאת לנוכח העובדה שלא צוין כי לצד זה התובעת אכן קיבלה תשלום כלשהו, וללא ראיה לכך שלתובעת הוסברו כדבעי הזכויות המגיעות לה. יוער, כי אין באמור כדי לגרוע מאינדיקציות ראייתיות העולות ממסמך, כפי שיובאו בהמשך בנוגע לנסיבות סיום העסקתה של התובעת.

הפרשי שכר

1. את הפרשי השכר של התובעת יש לחשב לפי 2 תקופות נפרדות. בתקופה שעד ההכרה בבית הספר (דהיינו עד ליום 1.9.09), יש לחשב את הפרשי השכר של התובעת לפי הכללים הרגילים – דהיינו, היקף משרתה יחושב ביחס להיקף משרה מלאה הנהוג במשק, וכן הפרשי השכר יחושבו בהתאם לשכר המינימום הנהוג באותה תקופה. בתקופה שלאחר הכרה בבית הספר, יחושבו הנתונים הללו בהתאם להוראות תקנון השירות של עובדי הוראה (להלן: "תקנון עו"ה").

אשר לתקופה שעד ההכרה מחודש 04/08 ועד לחודש 05/09 (במגבלת ההתיישנות) -

1. התקופה שבין 04/08 ועד לחודש 05/08 - השנה הראשונה לעבודה כגננת בהיקף של 67%. שכר המינימום באותה תקופה עמד על 3,710 ₪, ובהתאם להיקף המשרה, היתה זכאית ל2,448 ₪. התובעת השתכרה 1,050 ₪ לחודש, כך שמדובר בפער של 1,398 ₪ לחודש. על כן, התובעת זכאית להפרשי שכר בגין החודשים 04-05/08, בסך של 2,796 ₪.
2. התקופה שבין 09/08 ועד לחודש 05/09 – זוהי השנה השניה בה עבדה27 ש"ש, שהן 111 שעות חודשיות (27 שעות * 4.1 שבועות). מדובר ב60% משרה (111 שעות מתוך 186). שכר המינימום באותה תקופה עמד על 3,850 ₪ מידי חודש, ועל כן היתה זכאית ל2,310 ₪. התובעת השתכרה 1,250 ₪ לחודש, כך שמדובר בפער של 1,060 ₪ לחודש.על כן, התובעת זכאית להפרשי שכר בגין החודשים 09/08 ועד 05/09 בסך של 9,540 ₪.

אשר לתקופה שלמן ההכרה (1.9.09) ועד סיום עבודת התובעת -

1. על מנת לאמוד את השכר לו הייתה זכאית התובעת בהתאם לתקנון עובדי ההוראה, יש לבחון תחילה את נתוניה האישיים של התובעת, שעל בסיסם אמור להיקבע שכרה. כאמור לעיל, הכרתו של בית הספר ניתנה החל מיום 1.9.09, דהיינו שנה"ל תשע"ט ואילך, שהיא למעשה שנתה השלישית של התובעת בבית הספר. נציין בהקשר זה, כי חוות דעתו של רו"ח וואסים עיסאווי, שהוגשה מטעם התובעת (להלן: "חוות הדעת"), התבססה על נתונים שסופקו בידי התובעת עצמה (ר' עמ' 9 ש' 5-7), שבחלקם שונים מאלו שנקבעו על ידינו, ועל כן אין מקום לקבל את חוות הדעת כלשונה. יחד עם זאת, אין באמור כדי למנוע מבית הדין להתבסס על האופן שבו נעשו החישובים בחוות הדעת, תוך התאמתם למסקנות העובדתיות כפי שנקבעו על ידינו.
2. על בסיס מסקנותינו העובדתיות, להלן מסקנותינו ביחס לנתונים המשפיעים על שכרה התובעת: דרגת שכר – אין חולק כי התובעת לא הייתה בעלת תעודת הוראה מוכרת. בחוו"ד נאמר כי לנוכח העובדה שאין בידה תואר אקדמי, דרגתה היא מורה לא מוסמכת א' (ס' 4(3)). אלא שס' 1.29.2.6 (ט"ו) לתקנון עו"ה, קובע כי "לדרגת שכר מורה לא-מוסמך שלב ב או גננת לא-מוסמכת שלב ב זכאים עובדי הוראה שהם בעלי השכלה פחותה מן ההשכלה הנדרשת לשם קבלת דרגת שכר של מורה לא-מוסמך שלב א או של גננת לא-מוסמכת שלב א". כלומר, הדרגה השיורית, בה ישובץ כל מי שאין בידו הכשרה הנדרשת למורה מוסמך שלב א', הינה מורה מוסמך שלב ב'. התובעת לא הראתה כי יש בידיה את אחת ההכשרות המצוינות באותה הוראה שמזכות אותה בדרגה יותר גבוה.

על כן אנו קובעים כי דרגתה של התובעת הינה 'מורה לא מוסמך – שלב ב'.

ותק התובעת – ס' 1.29.3.2 לתקנון עו"ה קובע כי שנות ותק ייספרו עבודה בהוראה ובחינוך במוסד חינוך רשמי או במוסד חינוך הנמצא בפיקוח משרד החינוך. משאין הוכחה לכך שהגן או בית הספר פעלו ברישיון טרם מתן ההכרה, הרי ששנות הוותק יספרו רק החל ממועד קבלת ההכרה – כלומר, שנה"ל תשע"ט, תיחשב כשנת הותק הראשונה של התובעת.

היקף משרה – מאחר והתובעת לימדה בבית הספר היסודי, בהתאם לס' 3.1.1 לתקנון עו"ה, היקף המשרה יחושב לפי 30 ש"ש. מאחר והוכח שהתובעת שימשה כמחנכת כיתה, בהתאם לס' 3.7.6.2.1 לתקנון עו"ה ייחשבו לה בנוסף לשעות הלימוד, עוד 3 שעות חינוך. על כן, היקף משרתה בשנים הרלוונטיות, למעט השנה האחרונה בה עבדה בהיקף של 26 ש"ש, יעמוד על 100% משרה.

הרכב השכר – התוספות הרגילות אותן מקבלים כל עובדי הוראה (השכר המשולב, תוספת 2009, תוספת 2011 וכו') יהיו בהתאם לס' 1.1. לתקנון עו"ה. בנוסף לתוספת אלו, התובעת זכאית לתוספת גמול חינוך כיתה עבור היותה מחנכת בכיתה א', בשיעור של 11.5% על רכיבי שכר אלו (ר' ס' 3.7.6.1 לתקנון עו"ה).

השלמה לשכר מינימום – באם שכרם של עובדי ההוראה, יחד עם התוספות אינו מגיע לכדי שכר המינימום, ישנה השלמה להפרש בין שכר המינימום לשכר המשולב, הכולל את התוספות הקבועות והתוספות האחוזיות.

1. יצוין כבר עתה, כי בהתאם לנתונים הנ"ל, יוצא כי התובעת, עם כל התוספות המשולמות לה (כולל גמול חינוך כיתה), לא הגיעה לזכאות לשכר המינימום.

כך למשל, בשנה"ל תש"ע, שכרה של התובעת, עמד על סך של 2,884 ₪ לפי החישוב הבא, שהוא פחות משכר המינימום שעמד על אותה תקופה על סך של 3,850 ₪:

כך גם בשנת הלימודים תשע"ב, שכרה של התובעת עמד על 3,734 ₪ בעוד שכר המינימום עמד על סך של 4,100 ₪.

1. על כן, הפרשי השכר יחושבו בין השכר שקיבלה התובעת בפועל, לבין שכר המינימום שהיה נהוג באותה תקופה. בהתאם לכך, התובעת זכאית להפרשי שכר בסך של 91,314 ₪ בהתאם לחישוב הבא:

1. מכאן לשאלה, האם יש לקזז משכרה של התובעת את המענקים שיקבלה בסוף כל שנה וכן את שכר הלימוד של אחותה של התובעת.
2. אשר לקיזוז המענקים אותם קיבלה התובעת בסוף שנה –מר אבו עפיפה טען בתצהירו, כי בסוף כל שנה, התובעת הייתה מקבלת מענק, בגובה משכורת חודשית וזאת כפיצוי עבור עבודתה באותה שנה (ס' 17 לתצהירו). אבו עפיפא תמך טענה זו באישורי קבלה (נספח ה' לתצהירו), שלא כולם ציינו את הסכום ששולם, אלא רק שהתובעת קיבלה פיצוי עבור שנת הלימודים. שניים מתוך האישורים מציינים את הסכום ששולם - האחד ע"ס 700 ₪ בגין שנת 2009/2010 (שלא תומך בטענתו, מאחר והשכר החודשי של התובעת עמד על 1,320 ₪) והשני בסך של 1,450 ₪ בגין שנת 2011/2012 (שזהה לשכר החודשי ששולם לתובעת). התובעת אמנם הכחישה כי חתמה על האישורים לקבלת המענקים, אך אישרה כי הייתה מקבלת מענקים אלו בשלושת השנים הראשונות לעבודתה (עמ' 16 ש' 7-10). משהתובעת הודתה כי קיבלה מענקים לפחות בשנים הראשונות, ומשהוצגו בפנינו אישורי קבלה גם לשנים האחרונות, די בכך כדי להוות הוכחה לכך שהתובעת קיבלה מענקים אלו מידי שנה.
3. מבחינה מהותית, אנו סבורים כי יש מקום לקיזוז אותם מענקים. מדובר בזכויות עודפות שקיבלה התובעת, כך שאין מקום לפסוק לה גם השוואת תנאים של עובדי ההוראה, ומאידך להותיר בידה את הזכויות העודפות שקיבלה.
4. על כן אנו קובעים כי יש לקזז מהפרשי השכר מענק בגובה שכר חודשי אותו קיבלה התובעת מידי שנה (מלבד שנת 2009/2010 שם הוכח כי התובעת קיבלה רק 700 ₪), ובסה"כ 6,400 ₪.
5. בנוגע לשכר הלימוד של אחותה של התובעת, לא מצאנו כי יש מקום לקזזו. ראשית, מדובר בקיזוז חוב (להבדיל מקיזוז המענקים שהם למעשה שכר שהתובעת קיבלה), ועל כן היה על הנתבעת לטעון זאת בכתב הגנתה אך לא עשתה כן. שנית, צודקת התובעת בטענתה כי הנתבעת לא הוכיחה את קיומו של החוב ואת גובהו, ומשכך יש לדחות טענה זו.
6. אשר על כן, התובעת זכאית להפרשי שכר בגין כל תקופות עבודתה בסך כולל של 103,650 ₪ מהם יש לקזז סך של 6,400 ₪ אותם קיבלה הנתבעת כמנקים. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (יולי 2010) ועד תשלומו בפועל.

שכר עבודה בגין חודשי הקיץ

1. בפסיקת בית הדין הארצי מהעת האחרונה נקבע כי תשלום שכר בגין חודשי הקיץ, מהווה חלק מהשוואת התנאים לעובדי הוראה (ע"ע (ארצי) 28650-11-17 עמותת בני ציון - שלומית עמרני (2.2.20)).

יחד עם זאת, איננו סבורים שהתובעת זכאית לתשלום עבור שלושה חודשים כטענתה (ר' ס' 39 לכתב התביעה), כי אם לשכר עבור חופשת הקיץ כפי שהיא מוגדרת בתקנון עו"ה (יולי-אוגוסט בלבד – ר' ס' 1.25.2 לתקנון זה).

1. על כן, התובעת זכאית לשכר עבודה בגין חודשי הקיץ כדלקמן –

עבור החודשים 07-08/2010 – 7,700 ₪ (שכר מינימום 3,850 ₪ * חודשיים).

עבור החודשים 07-08/2011 – 8,200 ₪ (שכר מינימום 4,100 ₪ * חודשיים).

עבור החודשים 07-08/2012 – 8,200 ₪ (שכר מינימום 4,100 ₪ * חודשיים).

עבור החודשים 07-08/2013 – 8,256 ₪ (שכר מינימום 4,300 ₪ * חודשיים). יובהר, כי למרות שבמועד זה כבר נותקו יחסי העבודה בין הצדדים, אין בכך כדי לגרוע מזכאותה לתשלום שכר עבודה בחודשי הקיץ, וזאת משום בהתאם לס' 1.25.2 (2), הזכאות נובעת מהעבודה במשך שנת הלימודים, ועל כן, משהתובעת לימדה במשך כל אותה שנה, היא זכאית לתשלום זה.

1. אשר על כן, התובעת זכאית לשכר עבודה בגין חודשי הקיץ בסך של 32,356. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (יולי 2011) ועד תשלומו בפועל.

הפרשות לגמל

1. הנתבעת לא הכחישה את טענת התובעת לאי הפרשות לקרן הפנסיה. על כן, התובעת זכאית לחלף הפרשות לקופת גמל כדלקמן:
2. אשר לתקופה שעד ההכרה מחודש 04/08 ועד לחודש 05/09 (בכפוף לתקופת ההתיישנות), התובעת זכאית לשיעור הפרשות לפי צו ההרחבה לביטוח מקיף פנסיוני במשק משנת 2008 (להלן: "צו ההרחבה הכללי") ולפי שכר המינימום.

התקופה שבין 04/08 ועד לחודש 05/08 - בהתאם להיקף משרתה של התובעת ושכר המינימום הקבוע לאותה תקופה, התובעת הייתה אמורה להשתכר סך של 4,896 ₪ (2,448 ₪ * חודשיים). על פי צו ההרחבה הכללי שיעור ההפרשות עמד על 0.833%.

על כן התובעת זכאית לחלף הפרשות לפנסיה לתקופה זו בסך של 41 ₪.

התקופה שבין 09/08 ועד לחודש 05/09 –בהתאם להיקף המשרה ושכר המינימום לאותה תקופה, התובעת הייתה אמורה להשתכר 20,790 ₪ (2,310 ₪ * 9 חודשים). על פי צו ההרחבה הכללי שיעור ההפרשות עמד על 0.833% עד לחודש 12/08 (כולל) והחל מחודש 01/09 עמד על 1.66%.

על כן התובעת זכאית לחלף הפרשות לפנסיה לתקופה זו בסך של 268 ₪.

1. אשר לתקופה שלמן ההכרה (1.9.09) ועד סיום עבודתה של התובעת – התובעת זכאית לחלף הפרשות פנסיוניות לפי השיעור של עובדי הוראה בשיעור של 12.5%. בסה"כ זכאית התובעת לחלף הפרשות לפנסיה בסך של 21,950 ₪ על פי החישוב הבא:

1. אשר על כן, התובעת זכאית לחלף הפרשות לפנסיה בסך של 21,950 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (יולי 2010) ועד תשלומו בפועל.

הפרשות לקרן השתלמות

1. התובעת זכאית להפרשות לחלף הפרשות לקרן השתלמות, בהתאם 1.26.3 (3) לתקנון עו"ה בשיעור של 8.4%, וזאת למן התקופה שבה הוכר בית הספר. להלן החישוב:

1. אשר על כן, התובעת זכאית לחלף הפרשות לקרן השתלמות בסך של 14,750 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (יולי 2011) ועד תשלומו בפועל.

פיצוי בגין אובדן רווחי הקרנות על סכום חלף ההפרשה

1. התובעת סומכת טענה זו והחישובים לה, על מסמך שהופק באתר משרד האוצר, שבו מצוין כי אחוז התשואות הממוצע של כלל קופות הגמל לתקופה הרלוונטית עמד על 15.92% (ר' ס' 44 לכתב התביעה ונספח ה').
2. בהיעדר חוות דעת אקטוארית, ממנה ניתן לאמוד את שיעור הנזק בגין אובדן הרווחים הנובעים מאי הפקדת הכספים לקופת הפנסיה, לא ניתן לשער האם הסכומים שהיו מצטברים בקופה היו משיאים רווחים או הפסדים ובאיזה שיעור. המסמך שהציגה התובעת, אף אם יש בו כדי ללמד על נתון כלשהו כדוגמת ממוצע התשואות של הקופות באותן שנים, אינו יכול לעמוד לבדו ברף ההוכחתי הנדרש. מלבד האמור, החישוב נעשה לפי כל ההפרשות לכל השנים, מבלי שישנה חלוקה בהתאם לשנים, למרות שככל שלתובעת היו מופרשים כספים, רק בסוף התקופה היה עומד לזכותה הסכום המלא.

משכך, הרי שלא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה ברכיב זה (ור' גם פסקי דין בהם נדחו תביעות דומות בשל היעדר חוות דעת ר' סעש (ת"א) 16808-10-13 ארז סף נ' אברהם שטינהוף (29.10.15); סעש (ת"א) 6576-03-13 ויטלי חמלניצקי נ' שפיט (1991) רחובות בע"מ (27.12.15); סעש (ת"א) 45315-01-13 פליקס מסרסקי נ' שפיט (1991) רחובות בע"מ (11.5.16), סעש (י-ם) 20880-04-15 ספאא דמירי - חוברת אלפורקאן אלחייריה בע"מ (29.11.19)-של בי"ד זה).

על כן, התביעה לפיצוי בגין אובדן רווחים בשל הפרשי הפקדות לקרן הפנסיה או קרן השתלמות נדחית. עם זאת, כאמור לעיל, היא זכאית להפרשי הצמדה ורבית כדין.

דמי הבראה

1. התובעת לא קיבלה דמי הבראה.
2. בכפוף למגבלות שנקבעו בצווים בענין זה בשנים הרלבנטיות, התובעת זכאית לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתה בסך של 7,587 ₪, בהתאם לחישוב שהציגה התובעת בכתב התביעה (ס' 45).

על כן, התובעת זכאית לדמי הבראה בסך של 7,587 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (יוני 212) ועד תשלומו בפועל.

קצובת ביגוד

1. קצובת ביגוד נכנסת תחת ההגדרה של "זכות נלווית", דהיינו, הטבה שהעובד זכאי לה בנוסף לשכר העבודה. אולם לא כל 'זכות נלווית' ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי העבודה ויש לבחון את מהותה והאם ישנה הצדקה להעניקה לעובד גם לאחר סיום יחסי ההעסקה. כך למשל, קבע בית הדין הארצי בעניין פאולינה קלר (דב"ע לז/131-3 ד"ר פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית בירושלים פד"ע ט' 305), כי הזכות לשבתון הינה זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי ההעסקה, מאחר שאין לה משמעות לאחר סיום יחסי ההעסקה (ר' גם דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט - ג'ואנה יחיאל פד"ע כז' 436).
2. נפסק לא אחת כי 'קצבת ביגוד' הינה זכות נילווית הפוקעת עם סיומם של יחסי עובד-מעביד' (ר' עע (ארצי) 50537-02-11 ישראל טויטו נ' עיריית ירושלים (29.4.13); ע"ע (ארצי) 300080/98 כהן אברהם – גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ (13.9.01); סע (ת"א) 52911-08-10‏ ‏ רומהשוקר נ' רשת הגנים של אגודת ישראל (29.5.16); עב (י-ם) 301294/97 איילה צימרמן נ' מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה (26.3.02); עב (חי') 399-01 הדסה ביטון נ' חברת לינת הצדק בית-דינה חיפה (18.5.09)). בהתאם לפסיקה המבטאת את מהותה של תוספת זו – רכישת ביגוד לצרכי תפקידים הבאים במגע עם קהל- אין מקום לפסוק לתובעת דבר ברכיב זה.

משכך, התביעה לקצובת ביגוד נדחית.

פיצויים בגין נזק ממוני עקב הפרת חובה חקוקה

1. לטענת התובעת, היא זכאית לפיצוי ממוני בסכום חוב דמי הביטוח, לאחר שהתובעת לא דווחה לביטוח לאומי, וכיוצא בזה, היא נדרשה לשלם חוב למוסד לביטוח לאומי, הכולל את דמי הביטוח החודשיים ובתוספת של ריבית חודשית.
2. לא מצאנו כי התובעת זכאית לפיצוי הנטען על ידה. חוב דמי הביטוח כשלעצמו, לרבות הריבית שהתווספה לו, אינו יכול להיחשב כנזק שעל הנתבעת לשאת בו.

התובעת נהנתה מכך שבמשך שנים לא נוכה סכום דמי ביטוח משכרה. אותו סכום שהתובעת 'חסכה' בעקבות כך, היה צריך להיות חלק מחישוביה. למעשה, הנזק האמיתי של התובעת הוא ההפרש בין הסכום שהתובעת כעובדת חבה בתשלומו אך לא נוכה משכרה, לבין הסכום שהיא נאלצת לשלם עקב כך שהמעסיק לא שילם בעדה בזמן אמת (ובתוך כך, היה מקום לחשב גם מה הסכום שהייתה אמורה לשלם לפי השכר שקיבלה, לעומת הסכום שהיא נאלצת לשלם מאחר ואינה מדווחת כעובדת). חישובים מתאימים לא נערכו.

משכך, התביעה לפיצוי בגין נזק ממוני עקב הפרת חובה חקוקה נדחית.

פיצויים מכח חוק הגנת השכר

1. סעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), קובע כי ככל שהוכח כי המעביד ביצע הפרה לפי סעיף 26א(ב)(1) לחוק משך חודשיים בתקופה של 24 חודשים, קיימת חזקה כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם הוכח אחרת.
2. בענייננו, אין חולק כי התובעת לא קיבלה תלושי שכר כלל, כך שפועלת החזקה הקבועה בס' הנ"ל. אנו סבורים כי הפיצוי הראוי שיש לפסוק לתובעת בשים לב לתקופת עבודתה ולחומרת ההפרות שבוצעו הוא 10,000 ₪.על כן התובעת זכאית לפיצוי כאמור.

נסיבות סיום העסקה

1. התובעת מתארת בתצהירה כי בסוף שנת הלימודים 2012/2013 פנתה למר אבו עפיפה בבקשה להעלות את שכרה ל-2,000 ₪ , הלינה על כך שאינה מקבלת זכויות נוספות, והזהירה כי לא תוכל להמשיך בעבודתה ללא היענות לתנאיה. הנתבע 2 סירב לבקשתה. כעבור כמה ימים, הציע לה לחזור לעבודה, אך במקום עבודתה בכיתה א' הציע לה להיות מורה לערבית לכיתות ד'-ו', ונתן לה פרק זמן מסוים לחשוב על כך. בתום פרק הזמן, כשהשיבה בחיוב, אמר לה שכבר שכר מורה אחרת במקומה וכך הסתיימה עבודתה (ס' 31-32 לתצהיר התובעת). מנגד, טוען מר אבו עפיפה כי התובעת היא זו שביקשה לסיים את עבודתה, ואף חתמה על מסמך סיום העסקה ביום 30.6.13, במסגרתו מודה כי התפטרה וכי קיבלה את זכויותיה (ס'29+נספח ט' לתצהירו).
2. לאחר שבחנו את הראיות שלפנינו, מצאנו כי יש לבכר את הגרסה לפיה התובעת היא זו שבחרה לסיים את יחסי העבודה, לה נמצאו תימוכין בראיות שלפנינו:
3. התובעת הודתה בח"נ כי חתמה על מסמך סיום ההעסקה. הסברה של התובעת לכך שחתימתה ניתנה בשל כך שמר אבו עפיפה התנה את מסירת אישור ההעסקה , אותו הייתה צריכה לשם רישום ללימודיה במכללת 'אלקאסמי', בחתימתה על גבי המסמך (ס' 29 לתצהירה), נסתרה בחקירתה הנגדית. התובעת ציינה בח"נ כי מי שסייע לה בהרשמה למכללה היה מנהל של בית הספר אלרזי אליו עברה מאחר ונרשמה באיחור (עמ' 13 ש' 6), כך שהתובעת פנתה לרישום למכללה רק לאחר שכבר עברה לבית הספר אל-רזי. מכל מקום בגרסאות אחרות שלה שאינן מתיישבות עם האמור, עולה כי לא אישור ההעסקה איים להכשיל לימודיה: כך אמרה "עם התחלתי בעבודה בביה"ס אל רזי המשכתי גם ללמוד במכללה" (עמ' 11 ש' 29), וכן אומרת שנרשמה למכללה קודם לכן והתקבלה, אך לא התחילה כי לא אושר לה להיעדר במהלך השבוע (עמ' 17 ש' 10-12) – דומה כי הנימוק האחרון הוא שהביא את התובעת לרצון לסיים עבודתה בנתבעת. יוער כי הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא המעידה כי אישור ההעסקה הינו חיוני לצורך רישומה ללימודים ולכאורה גם לא ברור הצורך בכך.
4. התובעת אישרה כי כבר בשנה קודם לסיום העסקתה עברה ראיון לבית ספר סמרה בשכונת א-טור, מעבר שלבסוף סוכל לאחר שיחה בין מנהל בי"ס סמרה למר אבו עפיפה (עמ' 11 ש' 15-21). הדבר מהווה אינדקיציה ממשית לכך שלתובעת היה רצון ממשי לסיים את עבודתה בנתבעת.
5. גרסת התובעת הכילה סתירות שעלו בח"נ. כך, טענה התובעת כי כשבועיים לאחר שמר אבועפיפא הציע לה להשתבץ לכיתות ד'-ו', היא הגיעה אליו על מנת לבשר לו שהסכימה לקבל את הצעתו (עמ' 15 ש' 1-4). בהמשך ,היא אישרה כי פגישה זו הייתה ביום 30.6.13 וכי במהלך אותה פגישה היא גם חתמה על הסכם העזיבה (עמ' 15 ש' 5-6, ש' 11-14). לאחר מכן, שינתה את גרסתה וטענה שהגיעה למפגש הזה, בשל טלפון שקיבלה מהמזכירות בו נאמר לה שמר אבו-עפיפא רוצה לחתום איתה על הסכם עזיבה (עמ' 15 ש' 16-17). גרסאות אלו סותרות הן לגבי שאלת יוזם המפגש (התובעת או המזכירות) והן לגבי מהות הפגישה (קבלת ההצעה או חתימה על הסכם עזיבה)

על כן התביעה לפיצויי פיטורים נדחית.

סוף דבר

הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד לחוד, כדלקמן:

• 1. הפרשי שכר בסך של 97,250 ₪.
  2. חלף הפרשות לגמל בסך של 22,259 ₪.
  3. חלף הפרשות לקרן השתלמות בסך של 14,750 ₪.
  4. דמי הבראה בסך של 7,587 ₪.
  5. פיצוי מכח חוק הגנת השכר בסך של 10,000 ₪.

סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לאמור בפסק הדין. (הסכום כאמור בס' 83(ה) ישא הפרשי הצמדה ורבית מחלוף 30 יום ממתן פסק הדין.)

כמו-כן, הנתבעת תישא בהוצאות שכר טרחת ב"א של התובעת בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק דין אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד תשלומו בפועל.

ניתן היום, י"ב אדר תש"פ, (08 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.