האם יש לדחות את התביעה על הסף או להעבירה לבית הדין לעבודה, בשל היעדר סמכות עניינית לבית המשפט זה?

א. רקע עובדתי

1. ביום 4.5.15 הגישה המשיבה (להלן גם: "בתי זיקוק") תביעה כספית כנגד המבקש (להלן גם: "המל"ל"), להשבת תשלומי דמי ביטוח לאומי אשר נטען כי שולמו ביתר על ידי בתי זיקוק. ביום 20.7.15 הוגש כתב ההגנה ע"י המל"ל.

2. ביום 24.9.15 הציע ביהמ"ש (כב' השופטת שיצר), כי הצדדים ישקלו העברת הסכסוך לבוררות. בתי הזיקוק הסכימה להצעה והמל"ל דחה אותה.

3. ביום 7.3.16 התקיים קדם משפט. בסיומו, ניתנה החלטה בנוגע להשלמת ההליכים המקדמיים, לרבות גילוי מסמכים ושאלונים ונקבע מועד לקדם משפט נוסף.

4. ביום 13.7.16 הגיש המל"ל "בקשה לדחיית התביעה מפאת העדר סמכות עניינית" (להלן: "הבקשה המקורית"), שבה נטען כי הסמכות העניינית הייחודית לדון בתובענה מסורה לבית הדין לעבודה.

5. ביום 17.7.16 הגישה בתי זיקוק הודעה לפיה ביום 5.5.16 ניתנה החלטה של ביהמ"ש זה (כב' השופטת שבח, כתוארה אז) בתיק דומה (ת.א. 8279-06-10 מגן דוד אדום נ' המוסד לביטוח לאומי – להלן: "תיק מד"א"), שבה נקבע כי הסמכות העניינית בתביעה להשבת סכומים ששולמו למל"ל נתונה לבית משפט זה והדבר מחזק את עמדתה, שהליך דנן צריך להמשיך ולהתברר בבית משפט זה.

6. ביום 18.7.16 התקיים ק.מ. נוסף בתיק. במסגרתו, טען המל"ל שהוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטת בהמ"ש המחוזי בתיק מד"א. בסיום הדיון החליט בהמ"ש (להלן: "ההחלטה") כי:

"מאחר שהצדדים ממתינים לפסה"ד של בהמ"ש העליון בערעור בתיק של מגן דוד נ' המל"ל, הדיון נדחה והצדדים ינהגו בהתאם לפסה"ד שיינתן ובהתאמה אליו, לאור נסיבות המקרה דנן".

7. ביום 6.12.18 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור בתיק מד"א (ע"א 5008/16 המוסד לביטוח לאומי נ' מגן דוד אדום לישראל -להלן: "פס"ד מד"א").

8. ביום 20.3.19 הגיש המבקש "בקשה מעודכנת לדחיית התביעה מפאת העדר סמכות עניינית" – היא הבקשה שלפני (להלן גם: "הבקשה המעודכנת").

ב. תמצית טענות המבקש

1. בפס"ד מד"א נקבע שהסמכות העניינית בתביעה מסורה באופן בלעדי לבית הדין האזורי לעבודה ולכן יש לדחות את התביעה מחמת היעדר סמכות ולחילופין להעבירה לביה"ד לעבודה.

2. כב' השופט מינץ קבע בפס"ד מד"א, כי מכוח סעיף 391 (א)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), נתונה לביה"ד לעבודה הסמכות הייחודית לדון בתביעות השבה המוגשות ע"י מעביד (כמו המשיבה כאן), על פי סעיף 362 לחוק. דברי ביהמ"ש בפס"ד מד"א, לפיו לאור השיהוי הרב של מד"א, צדק בהמ"ש המחוזי שעה שקבע כי הסמכות נתונה לו, רלוונטיים רק לנסיבות המיוחדות של תיק מד"א והם בבחינת אוביטר שאינם חלק מההלכה המחייבת.

3. בשונה מהנסיבות בתיק מד"א, בענייננו, הבקשה המקורית הוגשה במועד הראשון האפשרי, בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"). היא הוגשה בטרם שהחלו דיונים בתובענה לגופה, לפני ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 18.7.16 ולפני שהוגשו ונדונו בקשות אחרות כלשהן.

4. בשל חשיבותה של בחינת הסמכות העניינית, הלכה היא כי בית המשפט יידרש לסוגיה זו ביוזמתו, אף אם בעלי הדין לא העלו את הטענה ויש להידרש לה בכל שלב משלבי הדיון.

5. על החלטת בהמ"ש המחוזי בעניין מד"א שקבע כי הסמכות נתונה לו, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור (להלן: "הבר"ע"). ביהמ"ש העליון דחה את בקשת רשות הערעור, הותיר את ההליך בביהמ"ש המחוזי בשל הנסיבות הספציפיות ואישר למל"ל לטעון בערעור טענות הקשורות לסמכותו של בהמ"ש המחוזי. בפס"ד מד"א, קיבל בהמ"ש העליון את עמדת המל"ל ופסק כי בתביעות השבה לפי סע' 362 לחוק, הסמכות הייחודית מוקנית לביה"ד האזורי לעבודה.

6. במסגרת דיון ק.מ. מיום 18.7.16, בתי זיקוק כלל לא טענה כי יש לדחות את הבקשה המקורית מחמת שיהוי בהגשתה ולכן היא מנועה מלטעון זאת כיום, ביחס לבקשה המעודכנת.

ג. תמצית טענות המשיבה

1. יש לדחות את הבקשה. בהחלטה נקבע שהצדדים יפעלו בהתאם לפס"ד מד"א לכשיינתן, לאור זהות השאלה המשפטית בשני התיקים. תכלית ההחלטה היתה ייעול הדיון, חיסכון בהליכים משפטיים שניתן להימנע מהם והחשת בירור המחלוקות הנוגעות לגופה של התביעה.

2. בפס"ד מד"א נפסק כי צדק ביהמ"ש המחוזי עת דחה את טענת המל"ל להעדר סמכות עניינית, לאור השיהוי הרב בהגשת הבקשה.

3. בדומה לתיק מד"א, גם בענייננו, הבקשה לסילוק על הסף בשל חוסר סמכות עניינית הוגשה בשיהוי ובחלוף 14 חודשים ממועד הגשת התביעה (בעניין מד"א הבקשה הוגשה 15 חודשים לאחר הגשת התביעה). המבקש היה ער לחובתו להעלות את טענת חוסר הסמכות העניינית מיד לאחר הגשת התביעה והוא לא עשה כן. השיהוי בנסיבות תיק דנו חמור בהרבה, מאחר שביהמ"ש המחוזי בהחלטתו בעניין מד"א, כבר העמיד את המבקש על חובתו זו וזאת, כארבע שנים לפני הגשת התביעה דנן. הימנעות המבקש מלהעלות את הטענה לחוסר סמכות כבר בראשית הליך דנן, כגון בכתב ההגנה או סמוך לאחר הגשת כתב ההגנה, מהווה מצג מפורש שלו, המעיד על ויתור הטענה בדבר חוסר סמכות. כמו כן, כאשר הציע ביהמ"ש להעביר את הדיון לבוררות, המבקש סירב וביקש לנהל את ההליך בפני ביהמ"ש ולא טען לחוסר סמכותו של בית משפט זה. יש לראות בכך ויתור על טענת חוסר סמכות והסכמה מפורשת לסמכותו העניינית של ביהמ"ש זה.

4. המבקש מסתיר מביהמ"ש כי הבקשה המקורית הוגשה לאחר שהתקיים דיון קדם משפט בתיק, שבמסגרתו אף ניתן תוקף להסכמת הצדדים בנוגע לגילוי מסמכים ושאלונים. בכל אותו דיון, המל"ל לא העלה ולו בדל של טענה לחוסר סמכות עניינית. לאור תקנות 140 ו- 143(8) לתקסד"א, היתה חובה על המל"ל להעלות את טענת חוסר הסמכות העניינית בדיון קדם המשפט הראשון שהתקיים והוא לא עשה כן.

5. המבקש מתנהל באופן פסול מזה זמן רב, הוא מעכב השבת כספים באמתלות שונות ומשונות ומפר את חובת ההגינות הדיונית המוגברת המוטלת עליו כרשות ציבורית.

6. ככל שביהמ"ש לא ידחה את הטענה לסילוק על הסף, מבוקש שביהמ"ש לא יורה על דחיית התובענה אלא יורה על העברתה לביה"ד האזורי לעבודה.

ד. דיון והכרעה

1. בפס"ד מד"א קבע כב' השופט מינץ (פסקאות 24-25) כי:

1. "תביעות להשבת תשלומים ששולמו ביתר למל"ל קשורות בטבורן לשאלות המצויות בתחום סמכותו ומומחיותו של בית הדין לעבודה. התביעה שלפנינו היא דוגמה טובה לכך, כאשר לשם הכרעה בשאלת ההשבה נדרש בית המשפט המחוזי לניתוח החוק לנתחיו, "על ראשו, קרבו וכרעיו"... קשה להלום מצב דברים שבו תביעות העוסקות בחבות בתשלום דמי ביטוח תתבררנה לפני בית הדין האזורי לעבודה ואילו תביעות השבה בגין תשלום דמי ביטוח ביתר, העוסקות, הלכה למעשה, באותה מאטריה ממש יתבררו לפני בית משפט אזרחי. מעבר ללשון הסעיף ומנקודת מבט של מדיניות שיפוטית, הכרעה שככלל תביעות השבה יהיו מצויות בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה אף עולה בקנה אחד עם מדיניות המחוקק, היינו ריכוז נושאי הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב של המילה בידי בית הדין לעבודה... נוכח כל האמור, מסקנתי היא כי תובענות מכוח סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי מצויות תחת סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה."

2. ברור אם כן, שההלכה היא שתביעות השבה מכוח סעיף 362 לחוק, יידונו באופן ייחודי ובלעדי בפני ביה"ד לעבודה. ברם, יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש בפס"ד מד"א כי:

"צדק בית המשפט המחוזי בדחותו במקרה זה את טענת המל"ל להיעדר סמכות עניינית" (הדגשה אינה במקור).

בהמשך מוסיף ומציין ביהמ"ש כי:

"צדק אפוא בית המשפט המחוזי בדחותו את טענת הסמכות שהעלה המל"ל למרות שבדרך כלל הסמכות לדון בתובענה לפי סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי מסורה לבתי הדין לעבודה. מכל מקום, כאמור, במסגרת הערעור ביקש המל"ל הכרעה עקרונית בשאלת הסמכות העניינית ולא ביקש ליישמה על המקרה שלפנינו".

ביהמ"ש ביסס את קביעתו באשר למקרה הספציפי של תיק מד"א, בשיהוי הניכר בו הוגשה הבקשה לדחיית התביעה עקב היעדר סמכות עניינית ובכך שהבקשה הוגשה רק לאחר שבקשה למחיקת התביעה מחמת התיישנות, נדחתה.

3. בתיק מד"א החליט בהמ"ש המחוזי לדחות את הטענה בדבר חוסר סמכות לאור נימוקים אלו: שיהוי בלתי סביר בהגשת הבקשה; העובדה שהטענה בדבר חוסר סמכות עניינית לא נטענה בכתב ההגנה או בבקשה למחיקת כותרת; העובדה שהבקשה הוגשה רק לאחר שבקשה למחיקה מפאת התיישנות נמחקה; כמות הבקשות הרב בתיק (26) שבהן לא נטענה כלל טענת חוסר סמכות, החלטות הרבות שניתנו בתיק (31), העובדה שניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית בתיק ונקבע כבר מועד להוכחות. בברע"א (רע"א 8465/11), אימץ בית המשפט העליון (כב' השופטת, כתוארה אז, נאור) את נימוקי בהמ"ש המחוזי.

4. במקרה דנן, לא הגיע מחדלה של המל"ל בשיהוי הגשת הבקשה, לחומרת מחדלה בתיק מד"א.

5. אכן, פרק הזמן ממועד הגשת התביעה עד למועד הגשת הבקשה המקורית, הינו פרק זמן לא קצר העומד על 14 חודשים, כמעט כמו בתיק מד"א. בפרק זמן זה הוגשו כתב ההגנה וכתב התשובה וכן בקשות להארכות מועד. ברם, בשונה מתיק מד"א, במשך כל תקופה זו, בהמ"ש טרם החל בדיון מהותי בתיק דנן. אכן, התקיים דיון קדם משפט אחד בטרם הוגשה הבקשה המקורית. אולם, דיון זה עסק בגילוי מסמכים ובהליכים מקדמיים שונים ולא לגופן של טענות. זאת, בשונה מתיק מד"א, שבו במועד הגשת הבקשה לדחיית מחוסר סמכות, כבר התקיים דיון בנושא ההתיישנות, ניתנה החלטה בנושא, הוגשו עשרות בקשות ואף ניתן כבר צו להגשת תצהירים משלימים ונקבע מועד להוכחות. דהיינו, התיק היה כבר "בשל" הרבה יותר ומוכן להכרעה לגוף התביעה. רק אז, נזכר המל"ל להגיש את בקשתו בעניין הסמכות.

6. טענת חוסר סמכות עניינית היא טענה שניתן להעלות בכל שלב משלבי הדיון. גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015) (להלן: "גורן") בעמ' 36-37 מציין כי:

"על כל ערכאה שיפוטית להקפיד הקפדה יתרה שלא לחרוג מגדרי סמכויותיה, ובית המשפט יידרש לשאלת סמכותו בעניין מסוים מיוזמתו ואף ללא העלאת טענת חוסר סמכות על ידי מי מבעלי הדין. בשתיקת בעל דין אין כדי להקנות לבית המשפט סמכות שאינה מוקנית לו בדין. בית המשפט ייזקק לטענת חוסר סמכות גם כאשר זו הועלתה לראשונה בערכאת הערעור... טענה בדבר חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי, ניתן להעלות בכל שלב משלבי הדיון, אולם לכלל זה קיימים חריגים."

במקרה דנן, המבקש הגיש את הבקשה בטרם התקיימו דיונים מהותיים בתיק ובטרם ניתנו החלטות מהותיות. התנהלות הצדדים בתיק עד למועד הגשת הבקשה המקורית, היתה טכנית במהותה ובאופייה.

7. אכן, ראוי היה כי לאור ניסיון העבר בתיק מד"א, המבקש היה מעלה את טענת היעדר הסמכות העניינית במועד מוקדם מזה שהועלה בפועל. מצופה היה כי טענת העדר הסמכות תיטען כבר בכתב ההגנה ולכל הפחות בקדם המשפט הראשון. מצופה מהמל"ל כרשות ציבורית, לנהוג בהגינות ובתם לב דיוני. יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע באופן ברור וחד משמעי בפס"ד מד"א, כי תובענות מן הסוג שבתיק דנן יתבררו בפני בית הדין לעבודה. תם הלב הדיוני שבו נקט המל"ל בתיק זה, אינו כה חמור באופן שיצדיק סטייה ממהלכה לפיה הסמכות העניינית נתונה לבית הדין לעבודה.

8. זאת ועוד: משתמע מההחלטה, שבהמ"ש קבע שהתביעה בתיק דנן תוקפא עד להכרעה העקרונית של בית המשפט העליון בנושא הסמכות. משיצאה הלכה עקרונית מאת בית המשפט העליון לפיה הסמכות העניינית הייחודית היא לבית הדין לעבודה, יש לפעול בהתאם. בפס"ד מד"א נקבע באופן ברור כי הסמכות לדון בתובענות להשבה מהסוג הנתבע בתיק זה מסורה לבית הדין לעבודה ולא לביהמ"ש האזרחי. בפס"ד מד"א החריג ביהמ"ש העליון באופן ספציפי וקונקרטי את המקרה שבפניו בשל נסיבותיו אולם ציין מפורשות כי "בדרך כלל הסמכות לדון בתובענה... מסורה לבית הדין לעבודה. מכל מקום, כאמור, במסגרת הערעור ביקש המל"ל הכרעה עקרונית בשאלת הסמכות העניינית ולא ביקש ליישמה על המקרה שלפנינו".

נראה כי קביעה שגם בנסיבות מקרה דנן חל החריג כמו בעניין מד"א, תחטא למהותה של ההחלטה לפיה על הצדדים לפעול בהתאם לפסק הדין שיינתן בבית המשפט העליון בכל הנוגע לסמכות השיפוט.

9. סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 קובע כי:

"מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם."

גורן בספרו מציין כי:

"סעיף 79(א) לחוק אינו מחייב את ביהמ"ש חסר הסמכות להעביר את העניין לביהמ"ש המוסמך, במקום לדחות את התביעה שהוגשה אליו, אלא רק מעניק לו סמכות לעשות כן על פי שיקול דעתו. בדרך כלל, לא ימאן ביהמ"ש לעשות שימוש בסמכות זו."

ראו גם: עע"מ 6848/10 איתן ארז נ' עיריית גבעתיים (30.5.12); ע"א 4491/97 בת שבע ג'ינו נ' האגודה האיטלקית (א.נ.מ.י), פ"ד נג 673, 678 (1999).

10. לאור העובדה שהתביעה הוגשה כבר לפני מספר שנים ויש לקדם את ההכרעה בה, אני מורה על העברתה לביה"ד לעבודה בת"א.

11. סיכומו של דבר:

(א) בהתאם להלכה שנקבעה בפס"ד מד"א, הסמכות העניינית לדון בתובענות להשבה מכוח סעיף 362, כתביעה דנן, מוקנית באופן ייחודי ובלעדי לביה"ד האזורי לעבודה.

(ב) לפיכך, התובענה תועבר לביה"ד האזורי לעבודה בתל אביב.

(ג) לאור השיהוי בהגשת הבקשה המקורית, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב אייר תשע"ט, 17 מאי 2019, בהעדר הצדדים.