הנאשם אשר בפניי מואשם כי ביום 10.11.14 בשעה 9:00 לערך נהג ברכב פג'ו ברח' הבעל שם טוב בפ"ת והתקרב לצומת עם רח' מחנה יהודה, סמוך לצומת ברח' הבעל שם טוב, מימין למסלול נסיעתו של הנאשם מוצב תמרור 302 – תמרור עצור.

באותה שעה מימין הנאשם מכיוון רח' עין גנים לכיוון רח' מחנה יהודה נסע רכב סובארו נהוג בידי רמי חגבי (להלן: "המעורב") התקרב לצומת והחל לחצותו.

נטען כי הנאשם נכנס לצומת מבלי שים לב לדרך, לא אפשר למעורב להשלים חציית הצומת בבטחה וכל הרכב התנגשו.

כתוצאה מהתאונה ניזוקו שני כלי הרכב ונחבל המעורב.

הוראות החיקוק המיוחסות לנאשם:

1. אי ציות לתמרור 302 באי מתן זכות קדימה עבירה על תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

2. נהיגה בקלות ראש- עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה התשכ"א-1961.

3. התנהגות הגורמת נזק - עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

אין מחלוקת לעניין כיווני הנסיעה, חוקיות התמרור, החובה לציית להוראותיו ועצם התרחשות התאונה.

כן הוסכם שתיק החקירה במלואו יונח בפני ביהמ"ש והצדדים יטענו טענותיהם בהתבסס על חומר החקירה.

לטענת ב"כ הנאשם, אין כל אינדיקציות המראות שהנאשם התרשל שכן אין טענה שהוא לא עצר לפני התמרור .לטענתו בתמונות שצילם הבוחן מקן הצומת ציין הבוחן כי "ניתן לראות לימין למרחוק", אך אין כל אינדיקציה לגבי שדה הראיה האמיתי בשטח, לסברת הסנגוריה אם המעורב נסע במהירות גבוהה, דבר שלא נשלל, אזי ייתכן שהנאשם לא יכל לראות את המעורב בזמן. מכאן קיומו של ספק גדול באם ניתן היה למנוע את התאונה. ממשיך הסניגור וטוען כי היה על התביעה להוכיח עניין זה ולפיכך יש לזכות את הנאשם.

לטענת התביעה, הנאשם איננו מואשם כי לא עצר בתמרור עצור אלא כי לא נתן זכות קדימה בתמרור. לטענת התביעה, גם אם נקבל את טענת הנאשם כי המעורב היה רשלן ונהג במהירות מופרזת, אזי עדיין נקבע בפסיקה כי גם במקרים הללו זכות הקדימה היא של הנהג המעורב, זאת ועוד גם אם לא היה מוצב תמרור עצור בצומת, הנאשם חייב היה לתת זכות קדימה למעורב מאחר שהמעורב בא מימינו של הנאשם.

לטענת התביעה, ניתן היה להאשים ולהרשיע את הנאשם אף אם הבוחן לא היה יוצא למקום התאונה ומצלם זאת , מאחר שעדיין על הנאשם היה לתת זכות קדימה למעורב, בנוסף אם נקבל את טענת ב"כ הנאשם לפיה בכל מקום בו יש שדה ראיה בעייתי, יש לזכות את הנאשם, הדבר יעמוד בניגוד לתקנה הציבור, מה עוד שמהתמונות שצילם הבוחן ניתן לראות כי אם הנאשם היה משפר את שדה ראייתו ועוצר בקו הצומת הוא היה מבחין ברכבים המתקרבים לצומת, ועל כן יש להרשיע את הנאשם בכל סעיפי האישום.

דיון

בהסכמת הצדדים תיק החקירה כולו הונח בפניי..

למען הסר ספק מצאתי לנכון לציין כי היות והמעורב הגיע לצומת מצד ימין, המעורב הינו בעל זכות הקדימה אף אם לא היה מוצב תמרור בצומת!

בהודעת המעורב על תאונת הדרכים במשטרה שניתנה ביום 12.11.14 (יומיים לאחר קרות התאונה), נטען כי הנאשם לא עצר בעצור. המעורב צפר לנאשם, אך הנאשם לא עצר ובנוסף נטען כי בידו של הנאשם הייתה כוס. המעורב מספר כי ניסה לסטות ימינה בכדי למנוע את ההתנגשות, אך הנאשם לא הסתכל לכיוונו ופגע ברכבו.

בעדותו של המעורב במשטרה מיום 8.1.15, חזר המעורב על גרסתו כי הנאשם לא עצר בצומת, הגיע בנסיעה רצופה ומהירה לתוך הצומת, למרות שהמעורב צפר לנאשם, הנאשם לא עצר ופגע ברכבו, כן חזר המעורב וסיפר כי הבחין שבידו של הנאשם הייתה כוס.

לשאלת החוקר, האם הנאשם אמר לו משהו לאחר התאונה, השיב המעורב, כי הנאשם אמר לו "מאיפה נפלת".

הנאשם בעדותו במשטרה מיום 25.2.15 טען כי עצר עצירה מוחלטת בקו התמרור, הסתכל לשני הכיוונים וכשראה שהצומת פנוי התחיל בנסיעה איטית לצומת וכאשר הסתכל ימינה הבחין ברכב נוסע במהירות ומנסה למנוע התנגשות ע"י סטייה לימין, אך בגלל מהירותו התנגש בו. כן הוסיף הנאשם כי שדה הראיה לכיוון ימין פתוח כ-100 מטר לערך.

עיקר טענת הנאשם, היא כי בתחילת כניסתו לצומת, לא הבחין במעורב, וכי התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר, אשמת הנאשם.

לא מצאתי כל חשיבות להכרעה בשאלה אם עצר הנאשם כמצוות התמרור. על פניו בעדות המעורב טענה כי הנאשם נכנס לצומת בנסיעה שוטפת. למען סבר אוזנו של הנאשם, אניח לטובתו, כי עצר בקו העצירה, אולם בכך לא די. יש לבחון השאלה, האם קופחה זכות הקדימה של המעורב.

יש להדגיש, כי תמרור עצור טומן בחובו שני עניינים: האחד, טכני במהותו ועניינו עצירה והאחר - עניין מהותי המחייב מתן זכות קדימה.

בתקנת ההגדרות בתקנות התעבורה, נקבע כי:

"מתן זכות קדימה- מתן אפשרות לעוברי דרך אחרים שלהם נקבעה זכות קדימה, להתקדם בדרך בלי לעצור, להמתין, לשנות את מהירותם או לסטות מקו התקדמותם...".

למען סבר אוזנו של הנאשם, אם אך אבחר להתעלם כרגע משאר הראיות בתיק ואניח לטובתו נכונותה של מלוא גרסתו.

מעדות הנאשם עולה כי:

1. עצר עצירה אחת בלבד.

2. עצירתו הייתה קודם כניסתו לצומת (שורה 25 להודעתו).

3. עפ"י עדותו אין בעייתיות בשדה הראיה ניתן לראות לימין, ובלשונו: "בכיוון נסיעתי ולצד ימין שלי פתוח כ- 100 מ' לערך" (שורה 40 -41).

4. הנאשם יצר חסימה בנתיב התקדמות המעורב.

"הפניתי את מבטי ימינה הבחנתי ברכב שנוסע במהירות גבוהה לכיווני וראיתי שהוא

מנסה להתחמק מלהתנגש בי ולפנות ימינה" (שורה 30 עמ' 2 להודעתו).

מכאן ואילך מפי הנאשם עצמו נמצאנו למדים כי הפר זכות קדימותו של המעורב.

וזאת בלשון סעיף ההגדרות בתקנות. עפ"י עדות הנאשם עצמו גרם "לסטיית המעורב מקו התקדמותו".

אף לגירסת הנאשם - אין ספק, כי רכבו אשר עדיין נמצא בתחומי הצומת - יצר חסימה בנתיב התקדמות המעורב, בתיק צילומי הצומת אשר אין ההגנה חולקת על היותם מנציחים מצב הצומת ביום התאונה.

מרגע שמתברר כי המדבר בתמרור אשר קו עצירה בצידו, החובה ליתן זכות קדימה קמה החל מן הרגע בו חולף הנאשם על פני קו העצירה. חובת מתן זכות הקדימה המוטלת על הנאשם חלה על הצומת כולה ואין די בכך שברגע כניסתו לצומת לא יצר הפרעה לכלי רכב אחר. החובה להימנע מהפרעה תכולתה עד לפינוי הצומת עולה ע"י הנאשם.

בחקירה במשטרה מספר הנאשם על עצירה אחת בלבד בקו העצירה. לטענתו:

"כאשר הגעתי לצומת הבעל שם טוב. עצרתי בעצירה מוחלטת מכיוון שהיה בכיוון נסיעתי מוצב תמרור עצור וכשהייתי לבד ברכבי, וברצוני היה בצומת להמשיך ישר. הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי כלי רכב שחוצים את הצומת ונתתי להם זכות קדימה כשראיתי שהצומת פנוי ואז התחלתי בנסיעה לתוך הצומת".

הנאשם אומר בעדותו כי לא הבחין במעורב עד עובר לאימפקט, אף בעדות המעורב במשטרה (עדות אשר נמסרה בהסכמת הצדדים כראיה לביהמ"ש) נאמר כי הנאשם אמר למעורב מייד אחר התאונה "מאיפה נפלת", כלומר גם מדברים עולה אלו כי הנאשם לא הבחין ברכבו של המעורב עד לרגע הפגיעה ובכך רשלנותו. דברים אלו לא הוכחשו ע"י הנאשם.

לעניין מהירות נסיעתו של המעורב, הסנגור מעלה טענה לפיה המעורב נסע במהירות מופרזת, ולכן לא הצליח להבחין מבעוד מועד ברכבו של המעורב. לא מצאתי בתיק כל ראיה כי מהירות נסיעתו של המעורב, הייתה מהירות שאינה עולה על הקבוע בחוק.

בע"פ 10332/03 בלייכר נגד מדינת ישראל, מלמד כבוד בית המשפט העליון על היקף חובת מתן זכות קדימה (ויודגש בעניינו החובה אף גדולה ביותר באשר בעניין שאוזכר לעיל, מדבר בית המשפט על מתן זכות קדימה בפניה שמאלה מכח תקנה 64 (2)).

אומר כב' בית המשפט העליון מפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) ת' אור כי:

"מתן זכות קדימה על ידי המערער, פירושה, בנסיבות העניין, הוא מתן זכות קדימה לרכב בעל הזכות, בהתחשב במרחק שלו מהצומת ובהתחשב במהירות נסיעתו, תהיה אשר תהיה המהירות. לשם קיום הזכות, על החייב במתן זכות קדימה להמשיך ולעקוב אחרי הרכב בעל זכות הקדימה, על מנת להבטיח שהוא אמנם אינו מסכנו בכניסתו לצומת. בכך לא עמד המערער בעניננו".

נמצאנו למדים כי אין די בכניסה לצומת בהיתר, אלא יש לבחון החצייה על כך שלביה עד להשלמתה.

אף אם אניח כאמור לעיל, כי עצר קודם כניסתו לצומת, בכך אין די כדי הכשרת מלוא חציית הצומת תוך קיפוח זכות קדימת המעורב.

נמצאנו, כי מצבו של הנאשם נחות מעניינו של בלייכר הנ"ל, באשר אין בידי לקבוע, כי בשעת כניסתו לצומת היה המעורב רחוק די הצורך במידה שהכשירה כניסה.

יתרה מזאת, אף יש לאבחן ולומר, כי החובה ליתן זכות קדימה מכח תמרור "עצור", מטילה על הנאשם חובת זיהרות גדולה מזו הנדרשת מכח תקנה 64 (2) לתקנות התעבורה.

לאור האמור בפס"ד בלייכר הנ"ל, אף אם הייתה מוכחת בפני טענתו של הנאשם בדבר מהירות מופרזת של המעורב, אין בכך כדי להקטין את חובתו של הנאשם למתן זכות קדימה.

אך כאמור לא מצאתי מקום בראיות אשר הונחו לפניי לממצא עובדתי בדבר מהירות מופרזת.

הריני קובעת כי כניסתו של הנאשם לצומת יצרה חסימה בנתיב התקדמותו של המעורב ובכך הפר את זכות קדימות המעורב.

הריני קובעת כי לא הוכחה בפני רשלנות תורמת של המעורב.

הריני קובעת כי בראיות אשר הונחו בפניי דיי כדי להוכיח על הנטען בכתב האישום.

סוף דבר, הריני מרשיעה את הנאשם בכל המיוחס לו בכתב האישום.

ניתנה היום, ב' סיוון תשע"ו, 08 יוני 2016, במעמד הצדדים