1. התובע הגיש תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975, כנגד שתי מבטחות, הנתבעת 1, מבטחת רכב התובע, והנתבעת 3, מבטחת הרכב הפוגע.
2. לנוכח המחלוקת בנוגע לחבות, הורה בית המשפט על הגשת תצהיר נסיבות, ולאחר הגשת תחשיבי נזק ניתנה הצעת פשרה.
3. ביום 7.2.17 הגיעו הצדדים להסדר פשרה, לפיו הנתבעת 1 תפצה את התובע, והתביעה נגד הנתבעים 2-3 תידחה.
4. הסדר הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 7.2.17.
5. נותר להכריע רק בדרישת ב"כ הנתבעת 3 לפסוק שכר טרחה והוצאות לטובתם.
6. ב"כ הנתבעת 3 טען, כי הנתבעת 3 נגררה לתיק באופן מיותר, לאחר שהיה ברור כי החבות היא על הנתבעת 1. צורפו אישורים לגבי גובה ההוצאות, ובית המשפט התבקש להורות על תשלום שכ"ט והוצאות בסכום כולל של 8,448 ₪.
7. ב"כ התובע טען, כי צירופה של הנתבעת 3 היה הכרחי, לאחר שהמבטחת שלו, הנתבעת 1, דחתה את דרישת הפיצוי.
8. ב"כ הנתבעת 1 טען, כי מדובר במקרה גבולי, שכן התובע טען כי נפגע בעת שרכבו חנה, וגם נהג הרכב הפוגע, הנתבע 2, טען כך. טענת הנתבעת 1 בשלב הראשון, כי מדובר רק ב"זירה" ולא בשימוש ברכב, היתה אפוא טענה ראויה.
   העובדה שבסופו של דבר, לאחר הגשת תצהיר הנסיבות והצעת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה הנתבעת 1 תפצה את התובע והתביעה נגד הנתבעת 3 תידחה, אין בה כדי להטיל דופי בהתנגדות המקורית של הנתבעת 1, ולהביא לחיובה בהוצאות הנתבעת 3.

ההכרעה

1. ככלל, כאשר תביעה נדחית כנגד בעל דין, ראוי כי בית המשפט יפסוק הוצאות לזכותו. הימנעות מהטלת הוצאות, היא חריג, המיועד לנסיבות מיוחדות, כגון מקרים בהם נפל פגם בהתנהלות הנתבע כנגדו נדחתה התביעה.
   בעניין AIG (רע"א 6894/14 AIG נ' דרור אמנונית, (24/12/2014)), סוכמה ההלכה בעניין פסיקת הוצאות. נקבע שלבית המשפט שיקול דעת אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט. ככלל, ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין לטובת הצד הזוכה, כך שלא ייגרם לו חסרון כיס. עם זאת, פסיקת הוצאות נתונה לשיקול הדעת ותחושת הצדק של בית המשפט בדונו בתיק, ולא אחת קורה שבתי המשפט, מחליטים שלא לפסוק הוצאות לזוכה, או לסטות מעקרונות היסוד בסוגיה, לא רק בשל נסיבותיהם הספציפיות של התיקים שבפניהם, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות במיהות בעלי הדין, ולפעמים גם לפנים משורת הדין. באותו עניין מדובר היה במבטחת, ובערעור שאיננו ערעור סרק, ולכן אושרה ההחלטה, אם כי הוער כי החלטה כזו מוטב לנמק (שם, פסקה 4 לפסה"ד).
2. בענייננו, ודאי שאין מקום לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת 3, שכן הוא היה מחוייב לתבוע אותה, לנוכח טענת המבטחת שלו, הנתבעת 1, שהתנערה מפיצוי בטענה שהרכב שימש "זירה" בלבד ועליו לתבוע את הרכב הפוגע.
3. באשר לנתבעת 1, יש ממש בטענתה כי מדובר במקרה שנראה גבולי. עם זאת, הנתבעת 1 היתה יכולה לברר אל מול המבוטח שלה טוב יותר את נסיבות התאונה, בטרם התנערה מחובתה והפנתה אותו לתבוע את הנתבעת 3.
   גם אם מדובר במקרה גבולי, התחושה היא שבמקרי גבול, חברות הביטוח מעדיפות להתנער מחבותן כלפי המבוטחים, במקום לברר את הנסיבות לפרטיהן. כעניין של מדיניות, הטלת הוצאות על חברת ביטוח, אשר לא ערכה בירור מספק לפני דחיית המבוטח, וחייבה בכך את המבוטח לתבוע מספר נתבעים, תעודד את חברות הביטוח לערוך בדיקה טובה יותר בטרם ההודעה למבוטח כי עליו לתבוע נתבע אחר.
4. בנסיבות אלה, מצאתי לנכון לקבל את הבקשה ולחייב את הנתבעת 1 בהוצאות הנתבעת 3.
5. באשר לאופן החיוב בין נתבעות לבין עצמן, הכריע בית המשפט בעניין ג'ינו (רע"א 1828/09, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' משה ג'ינו (21/10/2009)). אף שפורמאלית, אם נדחתה התביעה כנגד אחד הנתבעים, יש לחייב את התובע בהוצאותיו, הרי שבאופן מעשי, בית המשפט רשאי לעשות "קפנדריה", ולחייב את הנתבע שהפסיד לשלם לנתבע שזכה במישרין את ההוצאות (שם, פסקה 10 לפסה"ד).
6. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ומורה לנתבעת 1 לשלם שכר טרחה והוצאות הנתבעת 3 בסך 8,448 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח את ההחלטה המשלימה את פסק הדין לצדדים.

התיק ייסגר.

ניתנה היום, י"א אדר תשע"ז, 09 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.