1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' נחלון), בת"א 25511-04-15, מיום 5.5.15, בגדרה ניתן צו זמני המורה למבקשת לסלק את ידה מקומת הקרקע של בית המורכב משתי קומות בשכונת סילוואן שבירושלים.
2. מדובר בנכס מקרקעין, הידוע כחלקה 15 בגוש 30125, בוואדי חילווה סילוואן בירושלים, עליו נבנה בית בן שתי קומות (להלן: "הנכס") ובית נוסף, בו התגורר אחיו של המשיב (להלן: "סופיאן"). עיקר בניינה של המחלוקת בין הצדדים נסובה בעניין החזקה בקומה התחתונה של הנכס, כשברקע עומד הליך קודם שהתנהל בין הצדדים, הן בבית משפט קמא והן בבית המשפט שלערעור.

העובדות הצריכות לעניין

1. המבקשת, עמותה שהתאגדה כדין ורשומה בישראל, קנתה את הנכס כתפוס. היא רשומה בלשכת רישום המקרקעין בירושלים כבעלת הזכויות בנכס, בשלמות, החל מתאריך 11.11.1996, אולם לא גבתה דמי שכירות מאף אחד מהדיירים שהתגוררו בו. בני משפחת המשיב לדורותיהם נולדו וגדלו בנכס. חלק מבני המשפחה התגוררו בקומה העליונה בנכס וחלק מבני המשפחה התגוררו בקומה התחתונה שלו, והמבנה שימש בזמנים מסוימים גם כמחסן ומקום אחסון למספוא עבור הסוסים שהחזיק אחד האחים בחצר.
2. בשנת 2007, בעקבות ביצוע עבודות שיפוץ בנכס, בעיקר בקומה התחתונה, עתרה המבקשת למתן צו מניעה קבוע, האוסר על המשיב ו-7 מאחיו ואחיותיו לבצע עבודות בנייה ושיפוצים בנכס; להורות על סילוק ידם מהנכס, וליתן פסק דין הצהרתי, לפיו אין להם כל זכויות בנכס. המשיב, ביחד עם שלושה מאחיו, עתרו לדחיית התובענה בטענה שהם דיירים מוגנים ולא קמה כל עילה לסילוק ידם. יתר האחים לא הגישו כתב הגנה.

בית משפט קמא (כבוד השופטת ר' שלו-גרטל) קיבל את תביעת המבקשת באופן חלקי: התביעה, ככל שנגעה לצו מניעה קבוע ביחס לביצוע עבודות בניה או הריסה, שיפוץ או שינוי כלשהו בנכס, התקבלה, מאחר שאין לבצע עבודות בניה בנכס ללא קבלת רשות מהבעלים, היינו – מהמבקשת; התביעה, ככל שנגעה לפינוי וסילוק היד, התקבלה רק ביחס ל-4 אחים, שעה ששניים מהם לא הגישו כתב הגנה ושניים אחרים הודו שיש להם דירות משלהם. בנוסף נקבע, כי שלושה אחים, ביניהם המבקש, הם דיירים מוגנים בעלי זכות נגזרת מזכותם של הוריהם. התובענה בעניינו של סופיאן, שלא הגיש כתב הגנה, לא הוכרעה בפסק הדין (ת"א (י-ם) 6980/07 מיום 13.12.11).

ערעור שהגישה המבקשת התקבל ביחס לאחת מאחיותיו של המשיב, אולם נדחה בעיקרו ביחס למשיב ולאחות אחרת (ע"א 7118-02-12 מיום 25.11.12).

בסמוך לכך הגיעו המבקשת וסופיאן להסכמות בפני בית משפט קמא בדבר סילוק ידו של סופיאן, אשר קיבלו תוקף של פסק דין, ובגדרן נקבע כי סופיאן יפנה את הנכס עד ליום 29.1.15 ויחזירו למבקשת כשהוא פנוי מכל חפץ ואדם. ביום 18.3.15 מומש פסק הדין וסופיאן פינה את הנכס (להלן: "פסק הדין בעניין סופיאן").

ההליכים המשפטיים בבית משפט קמא

1. מימושו של פסק הדין בעניין סופיאן הוא שהוליד את המחלוקת מושא הבקשה דנא. במסגרת מימוש פסק הדין בעניין סופיאן, תפסה המבקשת את החזקה הן בבית הסמוך, שלא הייתה מחלוקת כי מי שהחזיק בו היה סופיאן, והן בקומת הקרקע של הנכס.
2. בעקבות כך, הגיש המשיב ביום 16.4.15 בקשה למתן צו עשה זמני, בגדרה עתר לסלק את ידה של המבקשת מקומת הקרקע של הנכס. בד בבד עם הבקשה הוגש כתב תביעה, בגדרו נתבקש סעד דומה.
3. בית משפט קמא נעתר ביום 5.5.15 לבקשה למתן צו עשה זמני, והורה למבקשת לסלק ידה מהקומה התחתונה של הנכס, בין היתר, מאחר שבמסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים ניתן פסק דין חלוט, בגדרו נדחתה התובענה שהגישה המבקשת לסילוק יד המשיב מהנכס, היינו - ככזה הכולל גם את קומת הקרקע; פסק הדין בעניינו של סופיאן (ממנו עולה, לטענת המבקשת, כי סופיאן החזיק בקומה התחתונה) אינו יכול לבוא חלף פסק הדין שניתן בעניינו של המשיב; ובנוסף, הגם שהמבקשת הציגה מסמכים, שיש בהם כדי לעורר ספק בשאלה האם החזיק המשיב בקומת הקרקע בנכס מעיקרא והאם קומת הקרקע ראויה בכלל למגורים, הרי שנוכח הקביעות בפסקי הדין שניתנו בהליך הקודם, אין בטענות אלו כדי לאפשר למבקשת לפעול כפי שפעלה.

טענות הצדדים

1. המבקשת טענה, בין היתר, כי:

מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה, שכן פינויה יגרום לנזק בלתי הפיך, בעוד שהנזק שייגרם למשיב הוא למירב כספי, ובמידה ותביעתו תתקבל, או אז הוא יקבל דירה משופצת וראויה למגורים;

בית משפט קמא ציין, כי קיימת אי בהירות באשר לשאלה האם החזיק המשיב את הדירה התחתונה בפועל, ובידוע הוא כי כשמדובר בצו עשה אין די בהוכחת זכות לכאורה אלא יש צורך להוכיח החזקה בפועל;

שגה בית משפט קמא משהורה על סילוק היד ולא בחר בחלופה מידתית אחרת, שכן המבקשת הציעה כי תמשיך להחזיק בנכס ואף תשפץ אותו וככל שיזכה המשיב בתביעתו יקבל נכס במצב טוב בהרבה ממצבו היום. עוד נטען, כי המשיב הציע שקומת הקרקע תיסגר והמפתח יופקד בידי בית המשפט.

1. מנגד, המשיב סמך ידיו על החלטת בית משפט קמא וטען, בין היתר, כי:

הוא הוכר כדייר מוגן בבית, לרבות בקומת הקרקע, הן בפסק הדין מיום 13.12.11 והן בערעור עליו מיום 25.11.12, אולם למרות זאת, ביום 18.3.15 הגיעו נציגי המבקשת בלווי כוחות משטרה כדי לפנות את הבית והמבקשת, תוך הפרה בוטה של פסקי הדין, השתלטה על קומת הקרקע;

משעה שהמבקשת השתלטה על קומת הקרקע היא אינה יכולה לטעון לנזק שהוא תוצאה של פעולתה הבלתי חוקית. מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיב, מאחר שקומת הקרקע משמשת אותו למגורים, בעוד שהמבקשת אינה עושה שימוש בנכס לצרכי מגורים, ולכן ההחלטה המורה על פינויה לא יסב לה כל נזק;

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה, על כלל נספחיהן; ולאחר שבחנתי את החלטת בית משפט קמא מיום 5.5.15, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. להלן יפורטו נימוקיי.
2. הלכה היא, כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות אלה למעט במקרים חריגים (רע"א 2042/15 הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים נ' מצדה פרנצ'יסז בע"מ (3.6.15)). המקרה דנא אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה.
3. קיימים שלושה שיקולים עיקריים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע אם להיעתר לבקשה למתן סעד זמני: קיומה לכאורה של עילת תביעה – בשלב זה, די בכך כי בית המשפט ישתכנע באורח לכאורי כי התובענה מעלה שאלה רצינית המצריכה דיון ואיננה בגדר תביעת סרק על פניה; מאזן הנוחות –"הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר" (תקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות")); שיקולים שביושר ובצדק – "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין" (תקנה 362(ב)(2) לתקנות) (רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (28.6.10) (להלן: "עניין קליל")).
4. ראשית, בית משפט קמא הביע את דעתו הזהירה והשקולה בכל הנוגע לסיכויי התביעה לאחר שבחן בכובד ראש את הראיות, כנדרש בשלב הביניים שבו מדובר, ואיני רואה מקום להתערב במסקנותיו לעניין זה. בית משפט קמא ביסס את החלטתו על פסקי הדין החלוטים מיום 13.12.11 ומיום 25.11.12, בגדרם נדחתה תביעת וערעור המבקשת כנגד המשיב, מאחר שהמשיב הרים את הנטל להוכיח שהוא דייר מוגן בעל זכות נגזרת בבית, על שתי קומותיו. מצאתי, כי בפני בית משפט קמא עמדו נתונים מספיקים להגעה למסקנה הלכאורית, והרי לצורך השלב של מתן סעד זמני אין צורך ביותר מאשר ראיות מהימנות לכאורה (תקנה 362(א) לתקנות). משכך, אף אני סבור כי המשיב הניח תשתית ראייתית לכאורית לביסוס עילת התביעה.
5. שנית, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת המבקשת. טענת המבקשת, לפיה פינויה יגרום לה נזק בלתי הפיך, מאחר שלא תוכל לקבל את החזקה בשנית במידה שתביעת המשיב תידחה, כלל איננה נהירה, שכן טיעון זה כוחו יפה גם ביחס למשיב. יתרה מזאת, המבקשת לא הניחה כל תשתית ראייתית ביחס לטענה זו ואף לא גיבתה אותה בתצהיר. משכך, לא מצאתי להעדיף את האינטרס של המבקשת על פני טובת המשיב.
6. שלישית, סבורני כי מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין שעה שבית משפט קמא קבע, כי "נוכח קביעתם של פסקי הדין בהליך הקודם, טענות אלה לא היה בהן כדי לאפשר לנתבעת לפעול כפי שפעלה". לא זו אף זו, לא מצאתי ממש גם בטענה נוספת של המבקשת, לפיה הגשת הבקשה על ידי המשיב הייתה נגועה בחוסר תום לב וניקיון כפיים. בית משפט קמא קבע, כי המצג שהציג המשיב בבקשתו, "כאילו הקומה התחתונה מהווה חלק אינטגראלי מדירת מגורים רגילה הכוללת שתי קומות מחוברות, לא היה שלם. הנתבעת אף הציגה מסמכים שהיה בהם כדי לעורר לכאורה סימני שאלה בשאלה אם התובע החזיק בקומה התחתונה בנכס מעיקרא". עם זאת, בית משפט קמא לא מצא לנכון לדחות את הבקשה אך בשל כך. בנסיבות העניין, אינני מוצא כל פגם בקביעה זו.

בין יתר שיקולי היושר והצדק, יש להעניק משקל למועד בו פנה המשיב לבית המשפט לקבלת הסעד. שיהוי בהגשת הבקשה חותר תחת הטענה בדבר הדחיפות הנטענת, ויש בו משום ראיה לסתור את טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המידית עבורו (עניין קליל). בית משפט קמא דן בטענת השיהוי שהעלתה המבקשת, וקבע כי דינה להידחות מאחר שרצף הפעולות שביצע המשיב החל ממועד פינויו מעיד כי הוא לא השתהה. המדובר אפוא בקביעה עובדתית ומשכך כן לא מצאתי עילה להתערב בה.

1. הגם שבית משפט קמא ציין כי נותרו סימני שאלה פתוחים ביחס לשאלה האם המשיב מחזיק בקומת הקרקע, האם היא ראויה למגורים, והאם מדובר בשתי יחידות דיור נפרדות, הרי שתהיות אלו דורשות בירור ענייני ומקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

די באמור עד כה כדי לדחות את הבקשה.

1. מכאן, לטענת המבקשת לפיה הסעד הזמני חופף בעיקרו את הסעד העיקרי שהתבקש בתובענה. הלכה היא, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם יורה על צו עשה זמני המשנה את מצב הדברים הקיים ואשר כמוהו כסעד המלא שנדרש בתובענה עוד לפני שניתנה בה ההכרעה הסופית (רע"א 9213/12‏ רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ (20.1.13)). עם זאת, אף אני סבור, בדומה לבית משפט קמא, כי המקרה דנא מצדיק את מתן הסעד המבוקש נוכח פסקי הדין שניתנו בהליכים הקודמים, שלא אפשרו למבקשת לפעול כפי שפעלה, שכן היא זו שגרמה לשינוי המצב הקיים, וקבלת טענתה בנסיבות אלו משמעה מתן "פרס" להתנהלות שאין לקבלה.
2. טענת המבקשת, לפיה אדם איננו יכול להיות דייר מוגן ביותר מדירה אחת נטענה בעלמא מבלי שהובא כל מקור משפטי התומך בטענה זו, מה גם שכלל לא נהיר האם הנכס מושא הבקשה מורכב משתי יחידות דיור נפרדות או שמא ביחידה אחת, כך שגם דין טענה זו להתברר במסגרת ההליך העיקרי.
3. הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר למפקיד.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לידי הצדדים.

ניתנה היום, כ"ו אב תשע"ה, 11 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.