ניתנה ביום 23 יוני 2015

1. קדנט בע"מ
2. Cadent Inc.
3. Cadent Holdings Inc. המבקשות

-

אלדד טאוב המשיב

בשם המבקשות - עו"ד עופר שפירא ועו"ד בתיה ברד

בשם המשיב - עו"ד איתן רוטשילד ועו"ד שי שץ

ה ח ל ט ה

השופט אילן איטח

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור עו"ד אירית אינהורן-נחמני וגב' עליזה מעין; ס"ע 5484-09-11) מיום 26.3.15, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשות.

הרקע לבקשה:

1. המבקשת 1 היא חברה פרטית רשומה בישראל, והמבקשות 2 ו- 3 הן חברות בת ואם, בהתאמה – והן רשומות בארצות הברית, במדינת דלאוור (להלן –החברות וגם הקבוצה). כל החברות עסקו בפיתוח ויישום של טכנולוגיה מתקדמת בתחום סריקה וייצור ממוחשב של כתרים לשיניים, אורתודונטיה ועוד.
2. המבקש, בעל שלושה תארים הנדסיים שונים מהטכניון בחיפה, פיתח בשנות ה-90, עם שותפו דאז, מר אבי קופלמן, טכנולוגיה דיגיטלית חדשנית בתחום האורתודונטיה, ושניהם הקימו ביחד את המבקשת 1. רוב התקופה שימש המשיב כמנכ"ל המבקשת 1. בשנת 1999 הקימו המשיב ושותפו את המבקשת 2, ובשנת 2001 הוקמה המבקשת 3, שהפכה לחברת אם המחזיקה בבעלות מלאה במבקשות 1 ו- 2. באותה שנה מונה המשיב למנהל הכללי של כל החברות, ובשנת 2003 מונה לנשיא.
3. במהלך השנים הוענקו למשיב אופציות בחברות מכוח תכנית תמרוץ עבור עובדים (להלן - האופציות). בשנת 2006 התגלעו חילוקי דעות במערכת היחסים שבין המשיב לבין בעלי המניות הדומיננטיים בחברות, אשר הביאו בשנת 2007 לדרישה שהמשיב יפרוש מהן. לאחר משא ומתן שנוהל בין הצדדים, נחתם ביום 31.8.2007 הסכם פרישה למשיב. ההסכם נחתם בין המשיב לבין המבקשת 3. בסעיף 9(h) להסכם הפרישה נקבע כי ממועד פרישתו ועד לחודש מרץ 2013, יהיה זכאי המשיב להשתתף בתכניות תמרוץ עתידיות של המבקשת 3, ברמה מקבילה לזו של "ההנהלה הבכירה" של החברה באותה עת, וזאת בכפוף לקיום התנאים המפורטים בסעיף. פרישתו של המשיב הוסדרה באופן הדרגתי, וביום 31.12.08 הוא פרש סופית מהקבוצה, לאחר כמעט שני עשורים בשירותה.
4. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המשיב, בעיקרו של דבר, כי החברות הפרו את התחייבותן שבסעיף 9(h) להסכם הפרישה, בכך שהקצו לו 100,000 מניות חדשות בלבד – שיעור של 3.3% מסך המניות שהוקצו במסגרת התכנית החדשה. שווי כל מניה 4.7$. מחיר רכישת כל מניה 4 סנט (הטבה בסכום של כ- 464,000$). כמות פחותה מזו שלה היה זכאי במסגרת תוכנית למכירת מניות חדשות מסוג "Common A" אותה ערכה המבקשת 3 בשנת 2010. עוד טען המשיב כי החברות הפרו את הסכם הפרישה גם בכך שלא חילקו לו בונוס בגין מכירת החברה בשנת 2011. לפיכך, עתר המשיב לחייב את החברות, כולן או מי מהן, לשלם לו סך של 1,864,000 $, המשקף שווי של 400,000 מניות (מסוג (Common A – כפי כמות המניות שהוקצו למנכ"ל במסגרת התוכנית החדשה; וכן סכום נוסף בסך של 350,000 $ כפי המענק שניתן למנהלים הבכירים של החברות. סכום התביעה עמד על סך של 8,027,964 ₪ (2,214,000 $).
5. בית הדין האזורי קיבל באופן חלקי את תביעת המשיב, וחייב את החברות לשלם לו בקשר לרכיב המניות סך של 4,460,863 ₪ (1,237,067 $). בקשר לכך קבע בית הדין כי מהות "ההנהלה הבכירה" לא הוגדרה בהסכם הפרישה, אך קבע כי מדובר בתשעת התפקידים הבכירים של הקבוצה, וכי יש לקבוע את שיעור הזכאות למניות של המשיב לפי השיעור הממוצע של מניות לבעלי תפקידים אלה. כך שתחת מניות בשיעור של 3.3% מההקצאה היה המשיב זכאי להקצאה בשיעור של 6.61%. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי שיעור זה יש "להתאים" ו"לשקלל" עם שיעור האופציות שהחזיק המשיב (לפי קביעת בית הדין – שיעור של 20.46%), ולפיכך הגיע למסקנה כי שיעור ההקצאה מכוח הסכם הפרישה צריך היה לעמוד על 12.17% מסך המניות שהוקצו – קרי, 365,465 מניות תחת 100,000 מניות שהוקצו. שיעור זה משקף הטבה של 1,237,067 $.

התביעה בדבר זכאות המשיב לקבל בונוס בגין מכירת החברה בשנת 2011 נדחתה במלואה. בית הדין האזורי חייב את החברות לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 400,000 ₪.

1. החברות הגישו ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישו את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו או לחילופין להפקדת בטוחה עד להכרעה בערעור לפי שיקול דעת בית הדין.
2. להשלמת התמונה אציין כי בהחלטתי מיום 14.5.15, ניתן צו עיכוב ביצוע ארעי עד להכרעה בבקשה לגופה.

הבקשה וטענות הצדדים:

1. במסגרת הבקשה טוענות המבקשות כי סיכויי הערעור גבוהים, שכן פסק הדין חסר בסיס עובדתי או משפטי. לטענתן, תחשיב בית הדין אשר לכמות המניות שלדעת בית הדין היה על החברה למכור למשיב, וגם חלק מן הנתונים שנכללו בו, לא ברורים, לא מנומקים, ואינם עולים מחומר הראיות. עוד נטען כי הפרשנות שנתן בית הדין להסכם הפרישה אינה עולה בקנה אחד עם לשונו ואינה תואמת את כוונת הצדדים, ושאף אחד מן הצדדים לא טען לה. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בחישוב כמות המניות החדשות שהגיע למשיב לא ניתן לתת משקל גם לכמות האופציות שהחזיק המשיב, שכן לפי הסכם הפרישה היה על החברה לנהוג במשיב ברמה מקבילה לזו של ההנהלה הבכירה של החברה, בעוד שכמות האופציות שהחזיק המשיב מתייחסת לנתונים האישיים שהיו לו בחברה, ולכן לא ניתן לדרוש מהחברה להתייחס למשיב לפי הנתונים האישיים שלו; החברה כבר התחשבה בכמות האופציות שהחזיק המשיב בעת שהיא קבעה את כמות המניות החדשות שימכרו לו, באופן שיקיים את התחייבותה להביאו לרמה מקבילה לזו של ההנהלה הבכירה; הסכם הפרישה קבע מפורשות כי המשיב ימשיך להחזיק באופציות שהוענקו לו ללא תלות בתוכנית תמרוץ עתידית שישתתף בה, ואף העניקה למשיב אופציות נוספות כחלק מתנאי הפרישה שלו; נוסחת בית הדין לדרך ההתאמה והשקלול של הממוצע עם האופציות אינה ברורה ואינה מנומקת; חישוב השער לכל מניה שישולם למשיב, הינו שגוי, ועומד בניגוד לסכום למניה שהוכח בפני בית הדין קמא, שבו הודה גם המשיב עצמו והוא 4.33$ למניה; שגה בית הדין בכך שדחה את חוות הדעת של פרופ' ברנע בהתייחס לשווי הכלכלי של המניות שנמכרו למשיב, שהינו 35%-40% יותר מהשווי הכלכלי של יתר המניות החדשות שנמכרו בגדר התוכנית; שגה בית הדין בכך שלא דן בטענת המבקשות בדבר הסתמכותן על אישורו של המשיב לכמות המניות שיחולק לו, ועל האשם התורם שיש להטיל עליו בשל כך; סכום ההוצאות שנפסק לחובת המבקשות הינו קיצוני ובלתי סביר, ללא כל הסבר, ועומד בניגוד להלכה הפסוקה. המבקשות מוסיפות וטוענות כנגד קביעת בית הדין האזורי בכל הנוגע לסמכות הענינית לדון בתובענה.
2. המבקשות מוסיפות וטוענות כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו והן עלולות למצוא עצמן מול שוקת שבורה. לטענת המבקשות, בהתחשב בגובה הסכום הפסוק, העומד על כ- 5 מיליון ₪, קיים חשש אמיתי ומבוסס שהמשיב יעשה שימוש בסכום זה ולכן לא ניתן יהיה להיפרע ממנו. זאת במיוחד לנוכח העובדה שהמשיב העיד על עצמו בהליך בדיון בבית הדין קמא, כי מאז פרישתו מן החברה הוא "מחפש את דרכו" ולא היה מועסק באופן מסודר ורצוף, למעט מספר חודשים. כנגד, כך לטענת המבקשות, אין כל חשש שהן לא יוכלו לשלם למשיב את הסכום הפסוק ככל שהערעור יידחה, שכן מלוא סכום פסק הדין הופקד בחשבון נאמנות שנועד להבטיח את קיום התחייבויות הצדדים בגדר עסקת המיזוג, וזאת כבר עם הגשת התביעה. כן נטען כי אין כל מניעה שהמבקשות המשיכו להחזיק את הכספים שבמחלוקת בחשבון נאמנות, עד להכרעה בערעור, והן מוכנות למסור לבית הדין התחייבות לעשות כן. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשות, הנזק שייגרם להן אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל ערעורן, עולה על הנזק שיגרם למשיב מעיכוב ביצוע פסק הדין. לחילופין המבקשות נכונות להפקיד ערובה להבטחת תשלום הסכום הפסוק, בסכום שייקבע על ידי בית הדין.
3. המשיב מתנגד לבקשה ומבקש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לחלופין מבקש המשיב להורות למבקשות להפקיד את מלוא הסכום הפסוק לרבות הוצאות המשפט בקופת בית הדין עד להכרעה בערעור.

לגופם של דברים טוען המשיב כי סיכויי הערעור להתקבל קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, מבוסס על קביעות עובדתיות שונות הנשענות על מסמכים, ראיות וחוות דעת שהובאו בפני בית הדין, ואין כל הצדקה להתערב בו. עוד טוען המשיב כי בית הדין ניתח כראוי את מרכיבי הוראת סעיף 9(h) להסכם הפרישה ונימק מדוע חוות דעת של פרופ' ברנע שהוגשה מטעם המבקשות אינה רלוונטית לעניין. לטענת המשיב, תכלית ההסדר המקופל בהוראת סעיף 9(h) הייתה להבטיח כי המבקשות יתייחסו אליו באופן שווה כמו אל יתר חברי ההנהלה הבכירה בכל הנוגע ליישומן של תכנית תמרוץ. לטענתו, המבקשות הפרו את התחייבותן ושיתפו אותו בתוכנית המניות ברמה הנמוכה עשרות מונים מהרמה המתחייבת, שכן לא החילו עליו את הקריטריונים שהן עצמן קבעו שיש ליישם על חברי ההנהלה של החברה, כשבראשם מספר האופציות שהוחזקו על ידו במועד תוכנית המניות. עוד מציין המשיב כי אין מקום להתערב בפסיקת ההוצאות שנפסקו לטובתו, שכן התנהל הליך מורכב ולא שגרתי ומכל מקום ההוצאות שהוא הוציא עולות לאין ערוך על ההוצאות שנפסקו לו בפסק הדין.

1. המשיב מוסיף וטוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ואין כל הצדקה למנוע ממנו ליהנות מפרי זכייתו באופן מיידי. לטענת המשיב , המבקשות לא הוכיחו כי קיים קושי להשיב את המצב לקדמותו, וטענותיהן בדבר מצבו הכלכלי נטענה בעלמא, ללא פירוט כל ראיות. בקשר לכך נטען כי המשיב הינו אזרח ותושב ישראל, מרכז חייו בישראל, אדם אמיד ובעל אמצעים, שכן הוא ורעייתו הם בעלי בית מגורים, וכיום הוא עובד כמנכ"ל של חברת היי-טק. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, לא יהיה כל קושי מצדו להשיב את הכספים אם הערעור יתקבל.
2. בתשובה לתגובת המשיב חוזרות המבקשות על האמור בבקשתן ומדגישות כי סיכויי הערעור גבוהים, ובוודאי אינם משוללי כל יסוד, שכן פרשנות בית הדין קמא בדבר אופן ביצוע התחשיב הינה שגויה וללא כל בסיס או הסבר. אשר למאזן הנוחות נטען כי המשיב לא הוכיח שיוכל להחזיר את הסכום הפסוק העומד על סך של כ- 5
   מיליון ₪, שכן הוא לא הציג מידע אודות מצב כלכלי איתן. בקשר לכך נטען כי המשיב לא פירט מהו כושר השתכרותו, לא הציג אסמכתאות כלשהן לגבי אמצעים או נכסים המצויים בידו, ואף לא הציג מסמכים כלשהם בנוגע לבית המגורים שהוא מחזיק, כטענתו. כן נטען כי מדובר בסכום עצום שגם אדם אמיד ובעל אמצעים מתקשה להחזיר. עוד צויין כי המשיב כלל לא התייחס לטענת המבקשות לפיהן הן מחזיקות את מלוא הסכום הפסוק בחשבון נאמנות, והן מוכנות להמשיך ולהחזיקו בחשבון זה עד להכרעה בערעור. מוסיפות המבקשות ומדגישות כי הן נכונות להפקיד ערובה להבטחת תשלום הסכום הפסוק, לפי שיקול דעת בית הדין.

דיון הכרעה:

1. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים^[1]. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור^[2].
2. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, אני סבור כי יש להיעתר לבקשה, וזאת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בגובה הסכום הפסוק בקופת בית הדין או ערובה מוסכמת אחרת עם המשיב. כן מצאתי לנכון להורות על הקדמת מועד הדיון בערעור ככל הניתן לפי יומנו של בית הדין. ואלה נימוקיי:

לעניין סיכויי הערעור - שוכנעתי כי טענות המבקשות הן לעניין פרשנות הסכם הפרישה, הן לעניין אופן ביצוע התחשיב שמפרט את כמות המניות וטענותיה הנוספות בקשר לחישוב שווי המניות ראויות לבירור, במיוחד משמנגנון "ההתאמה" של הממוצע לשיעור האופציות לא ברור.

לעניין מאזן הנוחות – המבקשות ביססו טענותיהן בעיקרו על כך שהסכום הפסוק המגיע למשיב הינו גבוה, באופן שמקים חשש שיקשה עליו להחזירו, אם יידרש לכך. אכן, הסכום שנפסק למשיב הינו סכום גבוה. בקשר לכך נקבע כי גובה הסכום שנפסק לטובת המשיב מהווה שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור^[3]. על פני הדברים, קיים חשש שאם יתקבל הערעור יקשה על המשיב להחזיר למבקשות את הכספים שישולמו לו. בנוסף, כפי שעולה מבקשת המבקשות, מלוא הסכום הפסוק מוחזק בחשבון נאמנות, ולמעשה אין מניעה מלהבטיח את תשלום הסכום היה וידחה הערעור.

1. סוף דבר – הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת. פסק דינו של בית הדין האזורי יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור. עיכוב הביצוע כפוף לכך שתופקד ערבות בנקאית בגובה הסכום הפסוק בקופת בית הדין או ערובה מוסכמת אחרת וזאת תוך 30 יום מהיום.71 בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תקבע את הדיון בערעור מוקדם ככל הניתן לפי יומנו של בית הדין.

ניתנה היום, ו' תמוז תשע"ה (23 יוני 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ראו: רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, (14.6.12). ↑

2. ע"א 9296/03 עזרא אהרוני - יוסף מנשה ואח', פ"ד נח (2) 301 (2003), 305-304; ע"ע (ארצי) 15929-07-12 דחן בע"מ – Peter Ebuka ואח', (1.8.12). ↑

3. ע"א 10399/08 פרוטס נ' צ'ירגייב, ( 6.4.2009). ↑