החלטה

1. נושא העתירה:

בעתירה שבפני דורשים העותרים כי יוחזרו לרשותם או ישולמו להם פיצויים בגין קרקעות בשטח כולל של כ-7 דונמים, אשר, לטענתם, הופקעו מחזקת משפחתם לצרכי ציבור, בשנת 1943.

העובדות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

ביום 30.3.1943 נרשמה חלקה 18 בגוש 6632, הנמצאת בצפונה של העיר תל אביב, על שמו של המנוח יעקב שלמה מוגרבי ז"ל (שטר רישום מצורף כנספח 1 לתגובת המשיבה 3).

לטענת העותרים, יעקב שלמה מוגרבי (להלן: "יעקב מוגרבי") החזיק כ6\1 מהחלקה, הכוללת את החלקות נשוא העתירה, בנאמנות עבור אחיו, מר גמליאל מוגרבי (להלן: "גמליאל מוגרבי").

בשנת 1944, ביצע יעקב מוגרבי חלוקה של החלקה המקורית ל- 85 חלקות נפרדות. החלקות אליהן מתייחסת עתירה זו הן חלקות 397-398, ו403-406 אשר נוצרו בעקבות חלוקה זו.

חלקות אלה, נרשמו על שמו של הנציב העליון כדרכים ומגרש ציבורי (חלקה 397) בשנת 1944. לטענת המשיבים, רישום החלקות כדרכים נעשה ביוזמתו של בעל החלקות, כעולה ממכתב לפיו מבקש מר יעקב מוגרבי לרשום את החלקות הנ"ל על שמו של הנציב העליון (נספח 3 לתגובת המשיבה 3).

לטענת העותרים, החלקות הועברו לנציב העליון בנאמנות, לאחר הפקעתם על ידי העירייה, כעולה ממספר רב של מסמכים המצורפים כנספחים 3 – 4 לעתירה.

לימים הועברו החלקות הנ"ל של שם מדינת ישראל.

לטענת העותרים, מעולם לא נעשה בחלקות שימוש ציבורי שלו יועדו.

בשנת 1969 פורסמה תכנית בניין עיר מספר 1111, המתייחסת, בין היתר, לחלקות נשוא העתירה. על פי תוכנית 1111 כאמור, מרבית השטח של החלקות נשוא העתירה, מיועד למגורים, ללא קביעת דרכים ושטחים ציבוריים באותו אזור.

ביום 15.1.2015 הופקדה תכנית תא/3700, אשר מפרטיה עולה כי ייעוד החלקות בעתירה דנן שונה לייעוד מגורים.

במסגרת העתירה הועלו מספר טענות סף, והחלטה זו עוסקת בהן.

1. טענות הצדדים:

המשיבות 1-2:

לטענת המשיבות, הן אינן צד נדרש להליך זה.

בנוסף, טוענות המשיבות כי דין העתירה להידחות על הסף.

ראשית טוענות המשיבות לחוסר סמכות עניינית לבית משפט זה, בהעדר החלטת רשות כנגדה עותרים העותרים.

ע"פ סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס – 2000, עתירה מנהלית ניתן להגיש כנגד החלטה של רשות. בעתירה זו לא הצביעו העותרים על החלטה כנגדה הם עותרים, מאחר שהחלטה כזו לא קיימת. בשל כך, לטענת המשיבות 1-2, לא קמה לבית המשפט סמכות עניינית לדון בעתירה.

עוד טוענות המשיבות, כי העתירה נעדרת עילה, ולכן יש למחוק את העתירה כנגדן. המשיבות טוענות כי העתירה אינה מגלה כל עילה כנגד העירייה או ועדת התכנון והבניה, מאחר שהשטחים שבמחלוקת רשומים על שמה של מדינת ישראל. העירייה והועדה המקומית אינן מביעות כל עמדה במחלוקת שבין העותרים למשיבה 3.

לטענת המשיבות, העותרים מנסים לערב את העירייה במחלוקת, תוך שהם מסתמכים על מסמכים שונים, אך למעשה מעיון במסמכים אלה (נספחים 3-9, 11-12,14-15, 16-18, 20-28) עולה, כי לעירייה אין זכויות בחלקות, וכי המשיבות 1 ו- 2, לא התחייבו כלפי העותרים בהתחייבות שלטונית כלשהי.

המשיבות מוסיפות וטוענות כי העתירה נעדרת עילה גם על פי הוראות חוק התכנון והבניה , התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה או "החוק").

סעיף 195(2) לחוק מקנה עדיפות לרכישה חוזרת של מקרקעין, לבעלים של מקרקעין, אשר הופקעו או נרכשו תמורת פיצויים, בהתאם לתנאי הסעיף.

ככל שהעניין נוגע למשיבות, השטחים אינם בחזקתן שכן הועברו למדינה. משכך לא קיימת עילה על פי סעיף זה כנגד המשיבות.

באשר סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, תנאי לתחולתו הוא כי הקרקעות הופקעו בהליכים פורמאליים, ללא תמורה לבעליהם. לטענת המשיבות, אין חולק כי תנאי זה איזו מתקיים בענייננו.

עוד טוענות המשיבות כי בהיות הסעיפים הנ"ל חלים על סיטואציות עובדתיות הפוכות, טענות בדבר תחולת שני הסעיפים בעניינם של העותרים, הן בגדר העלאת טענות עובדתיות חלופיות אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת בכתב העתירה. לפיכך, בהתאם לתקנה 72(ב) לתקסד"א, מדובר בטענות עובדתיות חילופיות, ודי בכך כדי לדחות את העתירה על הסף.

כמו כן טוענות המשיבות להעדר יריבות. לטענת המשיבות, על פי תקנה 101 לתקסד"א יכול בית המשפט לדחות תובענה על הסף מחמת "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".

לטענת המשיבות, לא קיימת כל יריבות בינן לבין העותרים, ובע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק בע"מ נ' ק.י.מ.א. להשקעות בע"מ, פ"ד מ"ג (2) 347 נקבע כי די בקביעה בדבר חוסר יריבות בין בעלי דין כדי להכריע את גורל התביעה לדחיה.

לטענת המשיבות, כל הנספחים שצרפו העותרים על מנת להצביע על יריבות בין העירייה לעותרים, עניינם במקרקעין אחרים. משכך, לא קיימת יריבות בין המשיבות לעותרים בהתייחס למקרקעין נשוא עתירה זו, ודינה להידחות על הסף.

עוד טוענות המשיבות, כי העתירה הוגשה בחוסר תום לב ולכן דינה להידחות על הסף. כעולה מהאמור לעיל, אין למשיבות כל זיקה להעברה שהתבצעה בחלקה 18 ההיסטורית והן לא קיבלו זכויות סחירות הנובעות מן המקרקעין במסגרת תוכנית תא/3700. מרבית הנספחים שצורפו לעתירה אינם רלוונטים, שעולה בבירור מנספח 4, הקובע חד משמעית כי החלקות יוותרו בבעלות המדינה. נראה, לטענת המשיבות, כי יש בהגשת העתירה בבחינת "שלח לחמך" בניסיון לזכות בפיצוי שהעותרים אינם זכאים לו, וגם בשל כך דין העתירה להידחות על הסף.

המשיבה 3:

המשיבה 3 טוענת גם היא כי דין העתירה להידחות על הסף.

בדומה למשיבות 1 ו2, גם המשיבה 3 טוענת כי יש לסלק את העתירה על הסף בשל העדר החלטה מנהלית נתקפת ובהעדר עילה מכוח חוק התכנון והבניה.

המשיבה 3 מוסיפה וטוענת, כי יש לדחות את העתירה על הסף משלעותרים אין מעמד להגיש עתירה זו.

לטענת המשיבה 3, הבעלים המקורי של הקרקעות הינו מר יעקב מוגרבי, כמפורט בספרי הרשומות (נספח 1 לכתב התגובה 2), ולא מר גמליאל מוגרבי כטענות העותרים, שהם יורשיו. לטענת המשיבה, טענת העותרים כי מר יעקב מוגרבי החזיק בקרקע בנאמנות עבור אחיו מר גמליאל מוגרבי לא הוכחה. כך גם טוענת המשיבה כי התצהיר התומך בעתירה אינו תצהיר כדין, והוא ניתן בניגוד לקבוע בתקנה 5(ג) לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000, המורה כי יש להפריד בין עובדות שבידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו, וכי יש לציין את מקור ידיעתו ואמונתו. וכך נאמר בתצהיר העותרים:

"העובדות הנטענות בעתירה ידועות לי מידיעה אישית ו/או מתוך מסמכים שהוצגו בפניי ו/או שהיו ברשותי בעבר".

לפיכך, התצהיר נוגד את הדין ואינו יכול לשמש ראיה בפני עצמו או להעיד על החזקת הקרקעות בנאמנות על ידי מר יעקב מוגרבי. לכן טוענת המשיבה 3 כי לא הוכח מעמד העותרים ודין העתירה להידחות על הסף.

טענתה העיקרית של המשיבה 3 היא כי העתירה לוקה בשיהוי. לטענת המשיבה, עברו עשרות שנים מאז הועברו הקרקעות לנציב העליון, והקרקע עברה תכנונים מחדש במסגרת התכניות שנמנו לעיל, ולא נעשה בהן שימוש ציבורי. לטענת המשיבה, במהלך השנים בהן לא נעשה במקרקעין שימוש ציבורי, לא העלו העותרים כל טענה. לפיכך, העתירה חורגת ממתחם הזמן הקבוע בתקנה 3 לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), שהוא 45 ימים. שיהוי זה חל, לטענת המשיבה 3, גם אם נבחן את מועד הגשת העתירה לפי המועד המטיב ביותר עם העותרים. הפניה הראשונה לרשות בעניין הקרקעות התבצעה בינואר 2012 (נספח 17 לעתירה), כאשר גם מועד זה חל לאחר עשרות שנים של שתיקה מצידם של העותרים. לעניין זה מביאה המשיבה 3 את דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס בעת"מ (ת"א) 1001/01 גאולה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה (פורסם בנבו, 3.4.2001):

"נקודה נוספת ואחרונה הפועלת כנגד העותרים הינה השיהוי בהעלאת הטענה שבבסיס עתירתם... דווקא לאור המשמעות המפליגה של טענתם של העותרים, ובשל החשש לפגיעה בצדדים שלישיים דוגמת המשיבים 21-18, ברור כי היה עליהם להעלות את הטענה עוד בפני המשיבה 3, במסגרת ההתנגדות שהגישו לתכנית. כמו כן הייתה בנסיבות אלה חובה על העותרים לפנות לבית-המשפט תוך זמן קצר ביותר לאחר שנודע להם שההתנגדות נדחתה"

לענייננו, לטענת המשיבה 3, העותרים השתהו עשרות שנים בטרם הגישו את עתירתם על אף שייעוד הקרקעות לשימוש ציבור לא מומש מזה זמן רב. משכך העתירה לוקה בשיהוי כבד ודינה להידחות.

עוד טוענת המשיבה כי העתירה נגועה בהתיישנות לפי חוק ההתיישנות התשי"ח – 1958. לטענת המשיבה, אין מחלוקת כי בשנות ה40 לא בוצעה כלל הפקעה מכוח דין כלשהו, שכן החלקות הועברו לנציב העליון בהסכמה, לבקשת הבעלים המקורי. לפיכך, יש לבחון את המהלך במסגרתו הועברו הקרקעות לרשות הנציב במישור החוזי, ובמישור זה חלה התיישנות. כל טענה הנוגעת לנסיבות העברת החלקות מהבעלים המקורי לנציב, מן הראוי היה להעלותה לפני זמן רב ולא כיום, עשרות שנים לאחר המועד. משבחרו העותרים שלא להעלות טענות אלו לאורך השנים שחלפו מאז העברת הקרקעות, אין להידרש להן עתה. המשיבה טוענת, כי עסקינן במקרקעין הרשומים בפנקס רישום הזכויות במקרקעין על שם מדינת ישראל. בשל כך התיישנה העתירה ודינה להידחות על הסף.

כך גם, לטענת המשיבה, יש לדחות את העתירה על הסף מחמת מניעות, שכן העותרים לא הגישו התנגדויות לתכנית בשנת 1969 שבמסגרתה שונו רוב ייעודי הקרקעות כך שלא יועדו עוד לדרכים (ע"א 8958/10 עיריית רמת השרון נ' טו-מז חברה קבלנית בע"מ (פורסם בנבו 9.7.2012) ).

טענות העותרים:

לטענת העותרים יש לדחות את כלל הטענות המקדמיות ולקיים דיון בעתירה לגופה.

ראשית טוענים העותרים כי יש להתעלם מטענות הסף שעניינם בסעיפים 195 ו-196 לחוק התכנון והבניה, שכן אלו טענות לגופה של העתירה.

עוד טוענים העותרים, כי הבעלים המקורי של השטח הינו מר גמליאל מוגרבי, ולכן הם בעלי מעמד וזכות להגיש את העתירה, מכוח זכויותיו. לטענת העותרים, מר יעקב מוגרבי רכש את חלקה 18 ההיסטורית עבורו ועבור שלושת אחיו. עבור אחיו מר גמליאל מוגרבי נרכש בנאמנות חלק המהווה 1/6 מכלל השטח, ובהמשך אף הועבר חלקה של האחות הגב' רחל מוגרבי לבעלותו של מר גמליאל מוגרבי. כלומר, העותרים, אשר אין חולק כי הם יורשי זכויותיו של מר גמליאל מוגרבי, הינם בעלי הזכויות ב1/3 מהזכויות בקרקע המופקעת, כפי שעולה בבירור מנספחים 5-10, 23 ו-30 לסיכומי העותרים. מסמכים אלה כוללים תצהירים, דיווחים לרשויות מס שבח ומכתבים בהם נאמר כי מר יעקב מוגרבי החזיק בנאמנות שטחים שרכש עבור אחיו מר גמליאל מוגרבי. כך למשל בנספח 23 מצוי תצהיר של מר יעקב מוגרבי לפיו הוא מחלק את החלקות (לאחר הפיצול) לאחיו, ביניהם מר גמליאל מוגרבי.

כן טוענים העותרים כי יש להתעלם מטענות המשיבה 3 בדבר פגם בתצהיר העותרים, שכן נטען לראשונה במסגרת הסיכומים. למען הזהירות טוענים העותרים, כי מאחר שמפורט בתצהיר כי המידע ידוע ממסמכים המצויים בידיהם, והיו מצויים בידיהם בעבר, אין המדובר בעובדות הידועות לפי מיטב הידיעה והאמונה ואין צורך לבצע הפרדה ולהצביע על מקור האמונה.

עוד טוענים העותרים כי העתירה מגלה עילת תביעה כנגד המשיבות 1 ו-2. לטענת העותרים, מנספחים 2-4, ו- 21 עולה כי הנציב העליון החזיק בקרקע כנאמן של עיריית תל אביב, וכי הקרקע לא נרשמה על שמה של העירייה מסיבה טכנית בלבד. לטענת העותרים, המשיבים 1-2 אף הודו בכך.

בנסחי רישום היסטוריים של חלקות גמליאל (נספח 2) מצוין במפורש, כי הן הוחזקו על ידי הנציב העליון בנאמנות (in trust) עבור עיריית תל אביב.

במכתבו של מר ינאי משנת 1963 (נספח 3) נתבקשה רמ"י להעביר את רישום הזכויות בחלקות הנ"ל על שם העירייה.

עוד טוענים העותרים כי קיימת החלטה נתקפת, והיא ההחלטה להפקיד את תכנית 3700. בגין החלטה זו נוהלו על ידי העותרים הליכים תכנוניים ומשפטיים במועדים הקבועים לכך בדין, ולכן יש לדחות את טענת השיהוי.

לטענת העותרים, בשל הבטחות שלטוניות שניתנו לעותרים במשך השנים על ידי המשיבות 1-2, העותרים הסתמכו עליהן והמתינו להפקדתה של תכנית 3700. משנוכחו העותרים כי על פי תכנית 3700 הקרקע המופקעת אינה עתידה לשמש לצרכי ציבור, נקטו בהליכים כדין. כבר ביום 15.1.2012 שלחו העותרים מכתב לרמ"י בדרישה להשיב את זכויותיהם בחלקות הנ"ל.

כן טוענים העותרים כי הוכיחו, מעל לכל ספק, כי המשיבות 1-2 הבטיחו לעותרים הבטחות שלטוניות לקבלת פיצוי בגין הפקעת הקרקע. כך למשל עולה ממכתבו של מר דניאל לס לב"כ העותרים (דאז) מיום 25.11.91 (נספח 23). וכך עולה גם מנספח 29, ומנספחים 14-16, 30.

העותרים טוענים כי העתירה דנן לא הוגשה בשיהוי. הנספחים לעיל (בעניין ההבטחות השלטוניות) מוכיחות כי העותרים פנו שוב ושוב למשיבות 1-2 במהלך השנים, על מנת לקבל מידע ופרטים על הקרקעות. כך גם לאור ההסתמכות על ההבטחות השלטוניות, המתינו העותרים עד להפקדת תכנית 3700.

יתרה מזו, לטענת העותרים, יש להתעלם מטענת ההתיישנות, שכן היא מתייחסת לנסיבות פיצול חלקה 18 והדבר מהווה התייחסות לעתירה גופה.

לאור האמור העותרים טוענים כי יש לדחות את טענות הסף ולקיים דיון בעתירה גופה.

1. דיון:

העתירה שלפני עניינה קרקעות אשר הועברו לנציב העליון בשנת 1943. לטענת העותרים מכוח הפקעה ולטענת המשיבים על פי רצון המוסר. קרקעות אלו, בעת מסירתם לנציב העליון, יועדו לשימוש ציבורי. העותרים טוענים כי ייעוד זה של הקרקעות שונה, ולכן כבעלי הזכויות בקרקעות הם זכאים לזכויות בגין ההפקעה.

המשיבות העלו מספר טענות סף, אשר בהן עוסקת החלטה זו.

לאחר עיון בטענות המשיבות לדחייה על הסף ובתגובות העותרים, סבורה אני כי יש לדחות את טענות הסף, ולקיים דיון בעתירה לגופה.

לטענת המשיבה 3, העתירה לוקה בשיהוי כבד, שכן חלפו עשרות שנים מאז הועברה הקרקע לנציב העליון, והתוכניות בגינה שונו מספר פעמים במהלך השנים, כך שנשלל מהן יעודן הציבורי המקורי כבר לפני שנים רבות. מאחר שטענת העותרים היא כי יעוד הקרקע שונה, ולפיכך זכאים הם לזכויות שונות, עתירה זו צריכה הייתה להיות מוגשת לפני שנים רבות. משלא עשו כך העותרים, חלף פרק הזמן הקבוע בתקנה 3 לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), והעתירה הוגשה בשיהוי כבד המצדיק את דחייתה על הסף.

מנגד טוענים העותרים, כי אומנם ייעוד הקרקעות שונה לפני זמן רב, אך מכתבים אשר נמצאים ברשותם מעידים כי נציגי המשיבה 1 הבטיחו להם כי ייהנו מזכויות המגיעות להם בגין הפקעת הקרקע. בשל טענות העותרים להבטחות מנהליות אלו, הם המתינו עם הגשת העתירה עד לאחר הפקדת תכנית 3700, ממנה התברר להם כי ייעוד הקרקע אכן שונה, וזכויותיהם בה נזנחו.

לביסוס טענותיהם, מפנים העותרים למספר נספחים המעידים, לטענתם, על הבטחות שלטוניות שניתנו להם בדבר זכויותיהם בקרקעות. לטענת העותרים, מנספחים אלו עולה, חד משמעית כי הובטחו להם זכויות בקרקעות עם שינוי ייעודן.

עיינתי בנספחים אליהם הפנו העותרים, ונראה לי כי לא ברור האם ניתן להסיק מהם כי המדובר בהבטחות שלטוניות, כטענת העותרים.

אך יחד עם זאת, סבורה אני כי לא ראוי לדחות את העתירה בשל שיהוי בהגשתה.

כאמור, העותרים טוענים כי הקרקעות יועדו לשימוש ציבורי, ומשייעוד זה לא הוגשם, יש להשיב את הקרקעות או את שוויין. לטענת המשיבה 3,ייעוד הקרקע לא מומש מזה זמן רב, ולכן העתירה הוגשה בשיהוי.

לעניין זה יפים בעיני דבריו של כב' השופט עודד מודריק בעת"מ 39065-05-13 חברה לשיכון עממי בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו (פורסם בנבו, 29.9.2015):

"השקפתי היא שטענת השיהוי המושמעת מפי העירייה "הופכת את היוצרות" והלכה למעשה אין מקום להשמיעה. לוז טענת ההשבה נעוץ בהשתהות העירייה במימוש הייעוד הציבורי. לפיכך ככל שנוקפות השנים ואין מעשה מצד העירייה למימוש הייעוד הציבורי, כך הולך ומתחזק היסוד של דרישת ההשבה. השיהוי מצד העותרת הוא חסר משמעות. אין הדבר דומה לבעל זכות ששוקט על שמריו ואינו תובע את זכותו. זכות ההשבה לא התקיימה בידי העותרת מעיקרה, היא התגבשה בדיעבד לאחר שנקפו שנים רבות ללא מעשה מצד העירייה."

גם לענייננו, טוענים העותרים כי ככל שעובר הזמן וייעוד הקרקע לא מומש, מתחזקת עילת התביעה, שעניינה אי מימוש ייעודן הציבורי של הקרקעות.

לכן אין ממש בטענת המשיבה כי העתירה הוגשה בשיהוי, ובוודאי אין משמעות הדבר כי העותרים ויתרו על זכויותיהם.

אף אם נתייחס לעקרונות השיהוי עצמם, סבורה אני כי מן הדין ומן הצדק לקיים דיון בעתירה לגופה. עקרון השיהוי נבחן על פי מבחני שיהוי משניים. הראשון הוא מבחן השיהוי אובייקטיבי שעניינו הנסיבות שהביאו את העותר להגיש את עתירתו בשיהוי, בדגש על אשמתו של העותר לאיחור. המבחן השני הוא השיהוי הסובייקטיבי הבוחן את הנזק העלול להיגרם למשיבים ולצדדים שלישיים, באם יתקיים דיון בעתירה שהוגשה בשיהוי. אל מול עקרונות אלו יש לאזן שיקולי חשיבות הנושא מבחינת שלטון החוק ומבחינת האינטרס הציבורי (עת"מ 1917-01-17 אלכסנדרוביץ' ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב (פורסם בנבו, 16.1.2017).

מטרת תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א – 2000, המעגנת את עילת השיהוי שהתפתחה בפסיקה לאורך השנים, איננה ליצור מכשול בפני המבקשים לגשת לבית המשפט. תכליתה של התקנה לזרז את ההליכים, ולאפשר למענה מהיר בעילות כנגד הרשות. כך למשל נאמר בע"א 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון, פ"ד נו(4)38, 44:

"התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית".

איזון עקרונות השיהוי אל מול שיקולי החוקיות, יחד עם תכלית תקנת השיהוי, מאפשרים לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולקבוע בשלב הסף האם ראוי לקיים דיון בתוכן העתירה, ללא קשר למועד הגשתה.

באיזון שיקולי החוקיות כאמור לעיל, ובנסיבות העתירה דנן, אינני מקבלת את טענת השיהוי. היקפה הכלכלי של העתירה והסוגיה שבליבה הינן בעלות משקל משמעותי עבור העותרים, ובעלות השלכות לא מבוטלות בדבר התנהלותה החוקית של המשיבה. אדגיש, כי החלטה זו ניתנת בשלב טענות הסף ובטרם ניתנה התייחסות כלשהי לטענות הצדדים לגופן. אין בהחלטה זו כדי לקבוע דבר, כמובן, בדבר צדקת טענותיהם של מי מהצדדים לעתירה, אך בשלב ראשוני זה, ולאור הנסיבות והשיקולים לעיל, סבורה אני כי יש לדחות את טענת השיהוי ולקיים דיון בעתירה לגופה.

העותרת 3 טוענת, בנוסף, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת התיישנות. לטענת המשיבה 3, הקרקעות הועברו לנציב העליון במסגרת הסכם בינו לבין בעל הקרקע המקורי מר יעקב מוגרבי. לטענת המשיבה, מר מוגרבי העביר את הקרקעות לידי הנציב העליון, כעולה ממכתב ששלח מר יעקב מוגרבי בשנת 1944 לרשם הקרקעות (נספח 3 לתגובה המקדמית של המשיבה 3). לטענת המשיבה, קרקע זו נמסרה, ולא הופקעה מכוח חוק, בתמורה לסלילת דרכי גישה לחלקות.

מאחר שהקרקעות לא הופקעו, אלא נמסרו לידי הנציב במסגרת הסכם בין הצדדים, טענת המשיבה 3 היא כי דין טיב ההסכם והזכויות העולות ממנו להתברר על פי דיני החוזים. משכך, חלה בעניינינו התיישנות לפי חוק ההתיישנות התשי"ח – 1958, ויש לדחות את העתירה על הסף.

בעתירתם טוענים העותרים כי הקרקע הופקעה על ידי הנציב העליון, מחזקתו של מר מוגרבי, לשם יעוד ציבורי בין היתר כדרכים. מאחר שהמדובר בהפקעה, אזי לטענת העותרים, ככל שייעוד הקרקעות המקורי אינו מתממש, הם זכאים לזכויות ופיצוי בגין ההפקעה.

בסיכומיהם לעניין טיעוני הסף, טוענים העותרים כי יש לדחות את טענות המשיבה 3 בדבר התיישנות, מאחר שהמשיבה מתייחסת לנסיבות פיצול חלקה 18 ולשאלת נסיבות ההפקעה, המהוות התייחסות לטענות העתירה גופה.

מקובלת עלי בעניין זה טענת העותרים. שאלת מהות העברת הקרקעות לנציב העליון היא בבסיסה של העתירה דנן, בהיותה קובעת את המסגרת המשפטית הראויה לשאלת העתירה, והיא האם יש להשיב את הקרקעות או זכויותיהן לעותרים. הכרעה בטענה כי המדובר בשאלה המתאימה להתברר במסגרת הדין באזרחי, ולכן חלה התיישנות, תקבע, בהכרח, כי לא הייתה הפקעה כלל, ומשכך למעשה משמעה הכרעה בגוף העתירה. הכרעה כזאת תיתכן רק לאחר שמיעת כלל טענות הצדדים, לפי סדרי הדין המקובלים. משכך, אין לדחות את העתירה מטעמי התיישנות.

שני הצדדים מציגים ראיות בדבר טענותיהן באשר לאופי העברת הקרקעות לנציב העליון, ויש להכריע בשאלה זו במסגרת דיון בעתירה לגופה ולא בשלב טענות הסף.

אוסיף ואומר, כי לעתירה זו השלכות קנייניות משמעותיות הן על העותרים והן על המשיבות. הזכות לקניין, בייחוד אל מול רשות ציבורית המבקשת לעשות שימוש בקרקעות פרטיים, הינה זכות בסיסית בעלת מעמד על חוקי. כך, למשל, אמר כב' השופט מודריק בפרשת חברה לשיכון עממי לעיל:

"חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו סוכך על שיטתנו המשפטית ובגדרו ניתן מעמד חוקתי על-חוקי לזכות הקניין הפרטי. בית המשפט העליון חזר על עליונותה של זכות זו, גם בכל הקשור להליכי הפקעות לצורך מימוש מטרות ציבוריות (ראו בין רבים: דנג"צ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר; עע"מ 1369/06 , הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה [פורסם בנבו] (להלן: "פרשת הלביץ"); עע"מ 4927/08 הממונה על המחוז משרד הפנים נ' אפרימאן, 11) [פורסם בנבו] (להלן: "עניין אפרימאן")]

העניינים אשר הובאו להכרעת בתי המשפט חשפו קשיים רבים ושאלות הנוגעות לאיזון בין האינטרסים של הרשות המפקיעה לבין האינטרסים של הנפקע."

שאלות איזון אלה, הביאו בסופו של דבר לתיקון פקודת הקרקעות בשנת 2010, כך שהוסדרו זכויותיהם של בעלי קרקעות מופקעות בעתיד ובעבר.

אומנם, טרם הוחלט אם המדובר בקרקעות מופקעות. אך דברים אלו מדגישים את הערך הקרדינלי של זכות הקניין האישית ואת חשיבות האיזון אל מול אינטרסים של הרשות.

בשל כך, ראוי כי יתקיים דיון בעתירה לגופה, במסגרתו יתבררו כל טענות הצדדים, שלא נדונו במסגרת החלטה זו.

סוף דבר

כמפורט בהחלטה , טענות הסף נדחות , ויקוים דיון בעתירה לגופה.

נקבע דיון מקדמי בעתירה ליום 17.10.17 בשעה 12.00.

המזכירות תשלח ההחלטה זו לצדדים, ותזמנם למועד שנקבע.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ז, 06 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.