1. מעשה שהיה כך לכאורה היה – התובע, עו"ד במקצועו, התקשר עם הנתבע, מי שמוצג בחלק מההסכמים כקבלן, לצורך ביצוע עבודות בבית השייך כך נדמה ללקוחותיו של התובע.

בין הצדדים נערכו מספר הסכמים לביצוע עבודות שונות, ונדמה כי אלו הפרידו בין תחום אחד של ביצוע לתחום אחר באמצעות עריכת הסכמים נפרדים. אחד ההסכמים מתייחס לביצוע עבודות טיח בבית המצוי ברח' חוגלה, ותמורת עבודות אלו הוסכם כי התובע ישלם לנתבע סך של 5,000 ₪ במזומן "בתוספת מכונית סובארו... בהתאם להסכם מכירת רכב המצורף".

עוד הוסכם שם כי במידה ותיווצר בעיה חוקית כלשהי בהעברת הבעלות ברכב, או אז תעמוד התמורה עבור ביצוע עבודות הטיח על סך של 43,000 ₪ ובמצב זה "לא כאמור תוצא המכונית מההסכם והתמורה תהיה כספית בלבד".

אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שהרכב שנזכר בהסכם האמור הועבר לשימושו ולחזקתו של הנתבע. בנוסף אין מחלוקת כי התובע שילם סך של 5,000 ₪ במזומן, בהתאם להסכם עבודות הטיח. הרכב לא נרשם על שמו של הנתבע והעברת הבעלות בו לא הושלמה, ומן המסמכים שהוצגו לפניי עולה כי נעשו מספר נסיונות למכור את הרכב האמור לצדדים שלישיים, ללא הצלחה.

הרכב, כאן המקום להסביר, הינו רכב שנרכש ע"י התובע במסגרת הליכי כינוס נכסים ורשום היה במועד עריכת הסכם עבודות הטיח, על שמה של חייבת בתיק הוצל"פ.

בחלוף תקופה ממועד עריכת הסכם עבודות הטיח ובעוד נערכים הסכמים כאלו ואחרים, החתומים ע"י התובע כמוכר של הרכב, מתוך נסיון לבצע העברת בעלות בו על שמם של צדדים שלישיים, נערך בין הצדדים כאן הסכם נוסף, הוא ההסכם נשוא התביעה, לפיו מעמיד התובע הלוואה לנתבע לתקופה של חודש ימים בלבד בסך של 17,000 ₪, אשר עלותה הוסכמה מראש והועמדה על סך של 2,000 ₪ (למעט אם יוחזר שיעור ההלוואה קודם לחלוף התקופה הנקובה), ואשר במסגרתו סוכם כי כל איחור בהשבת ההלוואה יביא לחיוב הנתבע בקנס יומי בשיעור של 100 ₪.

הכספים שנמסרו לנתבע במסגרת הלוואה זו עמדו על סך של 15,000 ₪ בלבד (מחיר ההלוואה נכלל בסכום ההלוואה שנקוב בהסכם אך מפורש בהסכם כי סכום זה לא יועמד לטובת הנתבע), ואין חולק כי מקורם בחשבון נאמנות שמנהל התובע על שם מי מלקוחותיו.

הואיל וסכום ההלוואה לא הושב הגיש התובע תביעה לביצוע תובענה על סכום קצוב, במסגרתה הוא מבקש לחייב את הנתבע להשיב לידיו סך של 17,000 ₪ והוא מוסיף וטוען בכתב תביעתו כי כספי ההלוואה אמנם הועמדו מתוך כספי חשבון נאמנות שהוא מנהל, אך ההלוואה ניתנה בהסכמת הנהנית, וכי השיב בעצמו את הסכום הכספי לטובת הנהנית, ומכאן עילת תביעתו והיריבות בין הצדדים ביחס להסכם זה.

2. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה זו (התנגדות) ובמסגרת התנגדותו פרס את האמור מעלה והוסיף וטען כי התובע למעשה הפר את הסכם עבודות הטיח שבין הצדדים, בכך שהסתיר מעיניו את העובדה שלא ניתן להעביר את הבעלות ברכב, ובכך הביא את הנתבע למצב לפיו לא יכול היה לשלם לפועלים מטעמו בעבור עבודות הטיח.

עוד טען כי את הסכם ההלוואה ערך עם התובע לאחר שהעמיד התובע את הנתבע בגבו לקיר, נמנע מלשלם לידיו את הסכום המוסכם בהסכם עבודות הטיח מחד, ומנגד התחמק ונמנע מביצוע העברת בעלות כנדרש, באופן שהותיר את הנתבע ללא מקורות כספיים וללא יכולת מיקוח.

עוד טען כי ההסכם נשוא תביעה זו (הסכם ההלוואה) נערך תוך הבנה בין הצדדים כי במהלך החודש הנקוב בהסכם ההלוואה, יפעל התובע להעברת הבעלות ברכב, הרכב יימכר והנתבע, אשר יהנה מהתמורה הכספית, יוכל להשיב את סכום ההלוואה.

לשיטתו, חתם על ההלוואה תחת האילוץ הכספי אשר חייב אותו לשלם לעובדיו, ותוך שהתובע מציג כלפיו מצג שווא, וכופה עליו תנאים שאינם סבירים בדמות ריבית בשיעור של 2,000 ₪, עבור הלוואה בסך של 15,000 ₪ בלבד, הניתנת לתקופה קצרה של 30 ימים בלבד.

3. נוסף על כל האמור טען הנתבע כי התובע לא צירף לתביעתו ראיות המעידות של כסכמת הנהנת למתן הלוואה מכספי הנאמנות, ולא הראה כי החזיר את הכספים. לשיטתו, פעל התובע במתן הלוואה בניגוד להוראות כללי לשכת עוה"ד, ועל כן דין התביעה להידחות. בנוסף, טען כי לאורך כל התקופה החזיק ברכב כשומר שכר, והוא זכאי על כן לתשלום סך של 100 ₪ לכל יום בשל שמירה זו, וכי בנוסף הוא זכאי לקזז מסכום החוב נשוא התביעה, הוצאות שהוציא בקשר עם מבחן הרישוי של הרכב, בסך של 3,600 ₪.

4. בפתח הדיון בהתנגדות ביקש התובע לקבוע כי יש לדחות את ההתנגדות בשל קיומו של מעשה בית דין בין הצדדים, הנובע מהליך תביעה קטנה שהסתיים בפס"ד במעמד צד אחד והפך חלוט בינתיים. עיון בכתב התביעה שהוגש במסגרת ההליך האמור, והעתקו הוגש כאן, מלמד כי במסגרת אותו הליך תבע התובע את הנתבע לשלם לו הפסדים כספיים שנגרמו לו לשיטתו בשל אי השלמת עבודות הטיח ועבודות אחרות, בשל עיכובים בביצוע העבודות, בשל תשלומים ששולמו ע"י התובע לעובדים שונים שביצעו עבודות באותו מבנה ובשל הלוואה בסך של 3,600 ₪ שהעמיד התובע לטובת הנתבע.

התובע הסכים יחד עם זאת כבר בפתח הדיון, כי נסיבות מתן ההלוואה נשוא התובענה שלפנינו, לא נדונו בהליך התביעה הקטנה, ועל כן אין בעניינן מעשה בית דין.

5. הנתבע נחקר אודות האמור בהתנגדותו, ובחקירתו העיד כי הרכב אמנם נמסר לידיו, כי הוא עושה בו שימוש, כי ניסה להעביר את הזכויות ברכב על שם צדדים שלישיים ללא הועיל במשך תקופה ארוכה, כי הוא איננו מכחיש שלבסוף ולאחר חודשים הועבר הרכב על שמו של התובע, וכי נצברו חובות על שם התובע בגין נסיעה בכביש 6 וצבירת דוחות וקנסות, וכן כי לבסוף לא השלים את עבודות הטיח. הנתבע העיד בנוסף כי קיבל סך של 3,600 ₪ מאת התובע ולשיטתו נועד סכום זה לתשלום הטסט של הרכב ולא למימון שכ"ד כפי שהציג בפני התובע לצורך קבלת הכספים.

6. מעבר לכל אלו לא הכחיש הנתבע שהתובע פנה אליו לצורך העברת הבעלות ברכב, ואולם הוא עצמו ביקש למצוא צדדים שלישיים אליהם יועבר הרכב טרם העברת בעלות כאמור כדי "לחסוך יד", ואף לא כי התובע הציע לו להחזיר את הרכב.

הנתבע אישר בנוסף כי בהסכמים שבין הצדדים לא צוין שהרכב יימכר ע"י הנתבע למימון תשלום לפועלים עבור עבודות הטיח, אך חזר על טענתו כי זו היתה מטרת הכללת הרכב בהסכם עבודות הטיח, ועל טענתו שהתובע עשק אותו, מנע ממנו להעביר את הרכב על שם אחרים כדי לממן את עבודות הטיח, וכי נטל את ההלוואה בלית ברירה כדי לשלם לפועלים שעבדו בבניין, תוך שהוא עצמו "חנוק בכספים".

7. לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את המסמכים שלפניי, נחה דעתי כי יש להתנות מתן רשות להתגונן במקרה דנן בפקדון כספי.

8. הטענה כי התובע לא עמד בהוראות הסכם עבודות הטיח נטענה באופן כללי למדי במסגרת התצהיר התומך בהתנגדות, כאשר ראוי לזכור בעניין זה כי בין הצדדים התנהל זה מכבר הליך בבימ"ש לתביעות קטנות, במסגרתו טען התובע בכתב התביעה כי הנתבע הוא שהפר את ההסכם שבין הצדדים, וכאמור תביעתו התקבלה.

זאת ועוד – מעיון בהסכם עבודות הטיח עולה כי תמורה כספית תשולם אם תיווצר בעיה חוקית בהעברת בעלות על הרכב, והנתבע לא הבהיר בתצהירו ואף לא בתום חקירתו מהי הבעיה החוקית שנוצרה. בנוסף לכך הוסכם במסגרת ההסכם האמור, כי במקרה שתיווצר בעיה חוקית כאמור, הרי שאז תוצא המכונית מההסכם. הנתבע לא הראה כי המכונית הוצאה מההסכם ואין חולק כי המכונית מוחזקת בידיו עד לשעה זו.

9. גם הטענה בדבר ניצול המצוקה הכספית בדרך של חתימה על הסכם הלוואה מקפח, נחלשת נוכח חקירת הנתבע ממנה עלה כי חתם על הסכם ההלוואה מתוך הסכמות בדבר שיתוף פעולה להעברת הבעלות ברכב בתוך 30 הימים הנזכרים בהסכם ההלוואה, ובשים לב לעובדה שכ- 7 ימים בלבד לאחר החתימה על הסכם ההלוואה, חתם התובע על הסכם למכירת הרכב לצדדים שלישיים, הסכם שנערך לטענת הנתבע עפ"י דרישתו.

למעשה מחקירת הנתבע השתמע כי הנתבע הוא שביקש להימנע מהעברת בעלות מסודרת ברכב תוך נסיון "לחסוך יד", והוא שהביא אגב כך להימשכות התהליך ולדחיית מועד המכירה של הרכב.

נדמה אם כן כי ההסכם מבטא הסכמות שנערכו בין הצדדים ואף כובדו ע"י התובע, אך משלא היה בהם כדי לסייע לנתבע מבקש כעת הנתבע, כך נדמה לכאורה, לחזור בו מן ההסכמות אשר לא הועילו לו.

זאת ועוד – גם לו היה ממש בטענה כי ההסכם נערך תחת עושק וכפיה, מצופה היה כי הנתבע, בחלוף תנאי העושק, יודיע לתובע בכתב ובצורה ברורה כי הוא חוזר בו מן ההסכם. טענה להודעה כאמור לא נמצאה בחומר שצורף עד כה.

10. לבסוף יצוין כי הנתבע ביקש במסגרת תצהירו, בין היתר, לקזז מחובו עפ"י הסכם ההלוואה שני רכיבים:

האחד, סך של 3,600 ₪ אותם שילם עבור עריכת מבחן רישוי לרכב, סכום אותו מסתבר לא הוציא בפועל מכיסו אלא מכיס התובע תחת האמתלה שהוא זקוק לכסף לתשלום שכ"ד, והשני, סך של 100 ₪ עבור כל יום בו הוא מחזיק ברכב בטענה שהוא משמש כשומר שכר. בכל הכבוד, לא ברורה טענה זו בשים לב לעובדה שלטענת הנתבע כעולה מחקירתו, הרכב שייך לו ולא לתובע. מדובר למעשה ב"אחיזת החבל בשני קצותיו".

11. על אף הדברים האמורים ואף שנראה בהתאמה כי סיכויי טענת העושק והכפיה במו"מ לעריכת הסכם ההלוואה להתקבל, כמו גם טענת הקיזוז קלושים אם לא אפסיים, בין היתר בשים לב להשתקי הפלוגתאות הקיימים בין הצדדים, מצאתי בין היתר מסיכומי התובע כי בין הצדדים נטושה מחלוקת עובדתית, שטרם באה על בירורה המלא ואשר ראוי ונכון לבחון אותה.

12. מכל אלו – אני רואה לנכון לקבוע כי למבקש תינתן הרשות להתגונן, בכפוף להפקדת סך של 7,500 ₪ בקופת ביהמ"ש בתוך 30 ימים מהיום.

לא יופקד הסכום כאמור – יראו את ההתנגדות כהתנגדות שנדחתה, וההליכים בתיק ההוצל"פ יחודשו לגביית מלוא יתרת החוב שם, ללא צורך בהחלטה נוספת.

ת.פ. ליום 31.10.16.

המזכירות תעביר העתק מן ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ו, 12 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.