1. לפניי תביעה כספית לתשלום סכום של 10,310 ₪.
2. תחילתו של הליך זה בתביעה על סכום קצוב שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בצפת, התנגדות שהנתבעת הגישה התקבלה ביום 30.5.16 בתנאי הפקדת ערבון בסכום של 2,000 ₪, הסכום הופקד.

העובדות וטענות הצדדים:

1. התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה לתשלום סכום כסף קצוב וטענה כי, הנתבעת התקשרה עמה בהסכם לצורך רכישה של מוצרים ו/או שירותי רדיו טלפון סלולאריים והתחייבה לשלם לתובעת סכומים שונים בהתאם למוסכם, אולם הנתבעת הפרה את התחייבויותיה ונותרה חייבת לתובעת סך של 9,703.96 ₪ (קרן חוב) לפי יתרת חוב שצורפה לכתב התביעה וסומנה נספח ב'.
2. התובעת טוענת כי לחוב הנ"ל יש להוסיף הוצאות גביה בסך של 655 ₪ והפרשי ריבית והצמדה, כך שסכום החוב מסתכם בסכום של 10,310 ₪.
3. הנתבעת הגישה התנגדות ובה טענה כי, היא התקשרה בעסקה עם התובעת בעקבות הגעה של שני סוכנים מטעם התובעת אל מנהלה לעסק, הם שכנעו אותו כי יקבל מספר הטבות וזיכויים והנחות, כולל "הטבת מנהל" כך שבסופו של יום ישלם סכומים נמוכים בגין המכשירים והקווים שרכש מהחברה, ובעקבות המצג של אותם שני סוכנים, הוא הסכים להתקשר בעסקה, אולם התברר לו כי התובעת גובה ממנו סכומים גבוהים שלא בהתאם לסיכום עמה, בנוסף, קיים פער בין ההסכמים הכתובים לבין ההבטחות שקיבל בעל פה מהסוכנים ובכלל זה הובטח לו כי המכשירים שרכש יינתנו לו במתנה, אולם התברר כי התובעת גבתה ממנה בגין אותם כשירים בניגוד להבטחותיה.
4. מנהל הנתבעת נחקר על תצהירו ביום 15.5.16, והתנגדותו התקבלה בתנאי עירבון בסכום של 2000 ₪. העירבון הופקד. הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, נשמעו עדויות הצדדים ופסק דין זה ניתן על סמך כלל החומר שהוגש לתיק ועדויות הצדדים וסיכומיהם.

דיון והכרעה:

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שהוגש לתיק, והתרשמתי מהעדים באופן בלתי אמצעי, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי;
2. בהתאם להוראות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ינומק פסק הדין בתמצית.
3. הכלל הוא – כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו" (ר' י. קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד – 2003 עמ' 1508 (להלן : "קדמי"). על התובע גם לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליו על מנת לזכות בתביעתו, "נטל השכנוע פירושו כי בעל הדין, שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו". (ר ד"נ 4/69 - יצחק נוימן ואח' נ' פולה פסיה כהן ואח', פ"ד כד(2), 229).
4. מכאן, שבראש ובראשונה, על התובעת להוכיח ממה מורכב הסכום שהיא תובעת בתביעה זו.
5. בסעיף 10 לתצהיר מטעם התובעת נטען כי חובה של הנתבעת מורכב מ- חיוב בגין דמי שימוש ושירותים בסכום של 2,858.43 ₪ ו- ציוד שרכשה הנתבעת (מכשירי טלפון, ערכת רכב ומודם) בסכום של 6,845.53 ₪.

האם הוכיחה התובעת את החוב בגין המכשירים והציוד?

1. התובעת טענה כי במרץ 2012 הנתבעת חתמה על הסכמי התקשרות עמה לרכישת ציוד וכן קווי מינויים לעובדיה, אולם מאוחר יותר ביולי 2012, התקשר מנהל הנתבעת וביקש להוזיל את החבילות, ולכן הועבר למסלול אחר, והובהר לו כי עם המעבר יבוטלו הזיכויים שהיה מקבל; מעבר למסלול נוסף נעשה במאי 2014 (ראה עדות מר שי פאר מטעם התובעת עמ' 10, שורה 15 לפיה הנתבעת עברה פעמיים מסלולים).
2. הנתבעת מכחישה כי בוצעו על ידה מעברים למסלולים שונים, טוענת כי הובטחו לה "הטבות מנהל" שלא קיבלה אותם וכן המכשירים שרכשה היו במתנה ( ראה סעיף 13 לתצהיר מנהלת התובעת).
3. להוכחת גובהה החוב, צירפה התובעת לתיק העתק מההסכמים שנחתמו על ידי מנהל הנתבעת (א1 עד א5). וכן, חשבוניות ( ו1 עד ו3 לתצהיר מטעם התובעת) אשר נשלחו לטענתה לנתבעת ובהן פורטו דמי השימוש והשירותים, שעיון בהן מלמד כי הסכומים מורכבים מ- חיובים קבועים, וערך ציוד. כמו כן, התובעת צירפה לתצהירים מטעמה פירוט של חוב הנתבעת לפי כרטיסיית חוב "דוח תנועות לקוח" (נספח ב' לתצהיר).
4. האם המכשירים ניתנו בחינם? לפי החוזים המקוריים (קבוצה של חמישה חוזים א1 עד א5 שצורפו לתצהיר התובעת) ( להלן: "החוזים המקוריים"), התחייבה התובעת לשלם בגין המכשירים שנרכשו במסגרת החוזים, בנוסף לתשלומים קבועים, תשלומים משתנים לפי שימוש וזיכויים למיניהם שרשומים בגוף כל הסכם.
5. על החוזים חתום מנהל הנתבעת. לפיכך, קמה חזקה כי חתימתו מהווה אישור לכך שהבין את תוכן ההסכמים ונתן את הסכמתו לאמור בהם, "בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאור הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ראו ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113, 117 (1965); ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח (2) 145 (2003); ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד (לא פורסם, 11.11.04); ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, 12.7.06)).

בפסיקה נקבע כי על המבקש לסתור חזקה זו מוטל נטל הראיה והשכנוע בראיות פוזיטיביות וברמת ההסתברות של אפשרות קרובה (ראו ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז (3) 60, 91 (1983); ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד (1) 497, 503 (1990); ע"א 1548/96 הנ"ל בעמ' 570), וכן נקבע כי "...נדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד-משמעית ופוזיטיבית, בדבר נסיבות החתימה והכוונה שלוותה אותה" (גבריאלה שלו "טעות בחתימה – האומנם "לא נעשה דבר"?" משפטים יא 501, 511 (תשמ"א)).

1. לאור האמור לעיל, ככל שמנהל הנתבעת טוען כי המכשירים סופקו בחינם ( ראה עדותו עמ' 15, שורה 11, 26), היה עליו להוכיח זאת בראיות פוזיטיביות ולא להסתפק בטענות בעל פה כנגד המסמכים בכתב. הוא יכול להביא עדים כדי לסתור את החזקה, כגון אותו נציג, מר זיו קורן, אשר החתים אותו על החוזים והבטיח לו מכשירים בחינם. אולם, על אף שלא נטען כי קיימת מניעה להזמנת העד, והוא כבר אינו עובד אצל התובעת, בחרה הנתבעת שלא להביאו להעיד בתיק; מדובר בעד חיוני ואי הבאתו פועלת לרעת הנתבעת ומעידה כי אילו הובא הוא לא היה מאשר כי הובטחו מכשירים בחינם.
2. מצד אחד, הנתבעת מצהירה מפי מנהלה כי, ללא הסכם חתום לא ניתן לחייבה (סעיף 24 לתצהיר המנהל), ומנהלה העיד לפניי כי הוא יודע את המשמעות של לחתום על הסכמי התקשרות ( עמ' 15, שורה 3-4) אולם מנגד מתכחשת להסכם המקורי החתום על ידי מנהלה וטוענת כי היו הבטחות שלא הועלו על הכתב ומבקשת כי ביהמ"ש יקבל את גרסתה בעל פה ללא אף ראיה שמחזקת את הגרסה שלה, לפיה הובטחו לה מכשירים בחינם! שתי הטענות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. מסעיף 24 עולה כי הנתבעת מודה כי, מה שמחייב הינו הסכם חתום, אולם מנגד, לא דאגה להעלות על הכתב את ההבטחות שהיא מסתמכת עליהן וטוענת כי הן מחייבות את התובעת. ההצהרה בסעיף 24 מלמדת כי הנתבעת מודה ומודעת כי ההסכם המחייב הוא זה שחתום על ידי הצדדים וכי אם לא ניתן להסתמך על הסכמים לא חתומים אז, מכוח מה ניתן להסתמך על טענות בעל פה שלא נתמכות באף ראיה? דומה כי התשובה ברורה. לא ניתן להסתמך על טענות בעל פה ללא שגובו במסמכים ו/או עדים מהימנים.
3. בנוסף, לפי חשבוניות (ז1 עד ז8) מדובר ברכישה של מספר מכשירים יקרים ( ארבעה מכשירי אייפון, מכשיר סמסונג, ערכה לרכב, ומודומים) מדובר במכשירים בעלות מאד גבוהה, מעל ל- 20,000 ₪ ואין זה סביר כי, הנתבעת קיבלה את הבטחת אותו נציג מבלי שווידאה כי העלה את ההבטחה על הכתב. מדובר במנהל של חברה וחזקה עליו כי הוא מתעסק עם חוזים והבטחות ( כפי שהעיד בפניי עמ' 15, שורות 3-4), ואינו אדם תמים שלא יודע דבר. מכאן, שלא שוכנעתי כי הייתה הבטחה לרכוש מכשירים רבים בעלות כל כך גבוהה בחינם מבלי שהדבר יעוגן בכתב.
4. זאת ועוד, אף לגישת מנהל הנתבעת בתצהירו המשלים (סעיף 14), הובטח לו "מכשירי "נט סטיק" במתנה!!!" "וויתור על כל חיוב בגין ציוד". לפי הצהרה זו, לא נאמר כלל על ידי מנהל הנתבעת כי מכשיר סמסונג וארבעת מכשירי האייפון הובטחו במתנה ולכן, גם לגישת הנתבעת עצמה מכשירם אלו לא ניתנו בחינם.
5. כמו כן, מנהל הנתבעת לא טען כלל כי החשבוניות בגין רכישת המכשירים לא נמסרו לו במעמד הרכישה ו/או לאחר מכן וגן מטעם זה, יש לקבל את גרסת התובעת כי המכשירים לא ניתנו בחינם.
6. מכל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובעת הוכיחה ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי כי ההסכמים המקוריים שנחתמו עם הנתבעת הינם אותם הסכמים שהוגשו לתיק, ולא היו להם תוספות בע"פ של מתן הטבות נוספות בדמות "מכשירים בחינם".
7. סכום החוב הנותר בגין המכשירים: סכום היתרה שננקב בסעיף 10.2 לתצהיר התובעת לא הוכח. עיון בדוח מצב חשבון ליום 24.4.15 שצורף לכתב התביעה מטעם התובעת, וכן בסעיף 10 לתצהיר מטעמה מלמד כי בסעיף 10.1 הוכנסו סכומי החשבוניות שלא שולמו. בעוד בסעיף 10.2 הוכנסו חיובים בגין יתרת שווי הציוד שלא שולמה. אך, מאחר והחשבוניות כללו כבר חיובים בגין שווי הציוד, היה על התובעת להראות כי אין כפל חיוב, דהיינו כי יתרות החוב של ציוד נוכה ממנה ערך הציוד שכבר הוכנס בחשבוניות השימוש שדרשה התובעת תשלומם בסעיף 10.1. לא רק שהתובעת לא הוכיחה העדר כפל גבייה בגין הציוד, אלא שלכאורה בשל העובדה כי בחשבוניות ( ו1 עד ו3) חייבה הנתבעת בגין ציוד, משמע כי לכאורה קיים כפל חיוב והנתבעת לא הוכיחה אחרת, לפיכך, אינני יכול לקבל את פירוט הסכומים הרשום בסעיף 10.2 לתצהיר.
8. אומנם, מוסכם כי עד לביטול הוראת החיוב על ידי הנתבעת, נגבו מהנתבעת סכומים בגין הציוד אך אין כל פירוט לגבי כל מכשיר, כמה בגינו נגבה וכמה נותר לשלם, והטבלה בסעיף 10.2 הינה טבלה מסכמת שאינה מגובה בחשבוניות חיוב מהמועדים שלפני ביטול הוראת הקבע מכאן, שאינני יכול לקבלה כמוכיחה את סכום החוב שלא שולם.
9. בעניין זה הדרך הראויה לפסוק לתובעת הינה פסיקה על דרך האומדנה; "פסיקה על דרך האומדנה נעשית כאשר אין כלים המאפשרים פסיקת פיצוי בגין הנזק שנגרם" ע"מ (מינהליים ת"א) 9144-12-12 קטיף מושב שיתופי בע"מ ו-155 נוספים נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויי פעולות איבה (פורסם בנבו, 01.08.2013). זאת מאחר והצדדים הניחו נתונים ביחס לרכיבי התביעה. אני אומדת את רכיב יתרת החוב בגין המכשירים בסכום של 6,000 ₪ אותם על הנתבעת לשלם לתובעת.
10. הטבת מנהל וחוב דמי השימוש והשירותים: התובעת לא הכחישה את מתן הטבת המנהל כפי שהנתבעת טענה, והראתה שבחשבוניות בגין התקופה שבים 8.5.12 עד 6.6.12, בוצעו זיכויים בהתאם להטבות מנהל ולזיכויים הרשומים בחוזים המקוריים. כמו כן, טענה כי הזיכויים ניתנהו עד למועד שבו הנתבעת עברה מסלולים שאז לפי החוזים המקוריים וגם לפי הסבר מפורט שקיבלה הנתבעת מהנציג שביצע את שינויי המסלולים, בוטלו הזיכויים.
11. אינני מקבל את הטענה כי הנתבעת בחרה לשנות את המסלולים שנקבעו לפה לפי ההסכמים המקוריים, וזאת בהעדר הוכחה;

ראשית , מר שי פאר העיד כי בשנת 2012 בוצע שינוי תוכנית על ידי הנתבעת באמצעות עסקה טלפונית מול נציג בשם יוגב עפר ( עמ' 11, שורות 20-21). אולם, לתיק לא צורף הסכם כלשהו המעיד על שינוי מסלול במועד זה, אלא, פלט שיחות (נספח טו 1 לתצהיר מטעם התובעת) שכפי שאנמק להלן, אינו מהווה רשומה מוסדית, ולכן, היה על התובעת להביא לעדות את הנציג, יוגב עופר, שלפי עדות מר שי פאר ביצע את שינוי המסלול ב- 17.7.12 ( עמ' 10, שורה 22), על מנת שיעיד על תוכן השיחה ויאשר כי הוא שוחח עם מנהל הנתבעת והסביר לו את מהות השינוי ותנאי ההסכם החדש ומנהל הנתבעת הסכים, ומשלא עשתה זאת, לא אוכל לקבל את הרשומה לעיל כמעידה על אמיתות תכנה. בנוסף, אי הבאת העד לעדות, שהינו עד רלוונטי וחיוני, פועלת לרעת התובעת ומביאה למסקנה כי אילו הובא העד הוא לא היה מאשר את שיחתו עם מנהל הנתבעת וביצוע שינוי המסלול.

השיחות המתועדות במחשבי התובעת, עליהם מסתמכות התובעת להוכחת קיום השיחות ואישור שינויי המסלול ( למשל מסמך ט1 שצורף לתצהיר מטעם התובעת) אינן בבחינת רשומה מוסדית, שניתן קבלה לעניין אמיתות תוכנה ללא שעורכי אותן רשומות יבואו להעיד לפניי.

סעיף 36 לפקודת הראיות [ נוסח חדש] , תשל"א – 1971 קובע תנאים שבהתקיימותם רשומה מוסדית תהיה ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה.

" רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה –

(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;

(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;

(3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי –

(א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על  אמינותה;

(ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת  המחשב.

הנטל להוכיח היות הרשומה מוסדית מוטל על התובעת וניתן להוכיח זאת באמצעות תצהיר, אולם על המצהיר להיות איש טכנולוגי שיש לו ידע מקצועי בתחום שמירת המידע, אפשרות עריכתו, ואיך המוסד נוקט באמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר המחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. אין די בכך, כי נציג במחלקת טיפול משפטי, דוגמת מר שי פאר, יצהיר על כך, מאחר והצהרתו אינה מידיעה אישית של מומחה לדבר, אלא ממידע שנמסר לו, ולכן התעודה בדבר רשומה מוסדית שצורפה לתצהירו בעניין זה מהווה עדות שמועה; הוא אף לא הגיש את התעודה בתור תצהיר, ומטעמים אלו אין מקום לקבלה.

מכל האמור, אינני מקבל את דו"ח פירוט החוב, ולא את תיעוד השיחות "כרשומה מוסדית" המוכיחה את אמיתות תוכנה מבלי שאותם עורכים של המסמכים הללו הובאו להעיד על תוכן המסמכים.

שנית, התובעת טוענת כי הנתבעת שינתה מסלול בשנת 2012 על מנת להוזיל עלויות (עדות שי פאר, עמ' 10, שורה 15), אך מר פאר סותר טענה זו בעדותו ( עמ' 9) כשהעיד כי במשך חיי ההסכם מיום חתימתו, הנתבעת מעולם לא באה בטענות אל התובעת בנוגע להסכם המקורי : "זו עסקה שהייתה בשנת 2012.... ההסכם נערך במרץ 2012 הלקוח התנייד לחברה מתחרה בשנת 2014. שנתיים לאחר שנערך אתו ההסכם והוא לא פנה בכל הזמן הזה בשום טענה להסכם..". אם כך, מר פאר מודה כי ההסכם המקורי שריר וקיים ולא היו שינויים בו כטענת התובעת.

שלישית, התובעת טענה כי בוצעו שינויי מסלול פעמיים ( עדות פאר עמ' 10 שורה 15). עיון במסמכים שלכאורה מהווים הסכמים לשינויי מסלולים בשנת 2014 (טג 1 עד טג 7) שצורפו לתצהירים מטעם התובעת) מראה כי, אינם חתומים, והעדר חתימה מחזקת את טענת הנתבעת כי היא לא ביצעה שינויי מסלול. פלט שיחה שמאשר עריכת ההסכמים אינו ראיה מוסדית, ועורכו היה צריך להיות מובא לעדות.

עיון באותם הסכמים מלמד כי הנציג שביצע את שינויי המסלול היה אדם בשם "ידידיה שחר", ואילו התובעת רצתה להוכיח שההסכמים בוצעו לבקשת הנתבעת ובהתאם לשיחת אותו נציג עם מנהל הנתבעת שאישר לו את שינויי המסלול, היה עליה להביא לעדות את מר ידידיה שחר על מנת לאשר ולאמת את המסמכים, מדובר בעד חיוני ואי הבאתו פועלת לרעת התובעת ומביאה למסקנה כי אילו הובא אותו עד לא היה מאשר את טענת התובעת.

זאת ועוד, כנשאל מר שי פאר, המצהיר מטעם התובעת, מי ערך את ההסכמים עם הנתבעת הוא ענה: " רונית גנים מעפולה, מאיר עקנין שהיה סוכם עסקי דיאנה רושפוב שהייתה בעסקי ומאור דיין שהוא סוכן עסקי" ( עמ' 7, שורות 7-8). מר פאר לא הזכיר כלל את הנציג "ידידיה שחר", והדבר מעלה תמיהה אודות הסכמי שינוי המסלול שצורפו לתיק.

רביעית, התובעת לא הוכיחו כי העתק מאותם הסכמים משנת 2012 או משנת 2014 נשלח לנתבעת.

חמישית, עיון בדוחות פירוט החוב שצורפו לתצהיר ( נספח ב') לא מראה כי היה שינוי משמעותי בסכומים שנגבו מהנתבעת לאורך החודשים מיום ההתקשרות הראשונה ועד להתנתקות. הסכומים נעים בין 1,100 ₪ ל- 1,600 ₪ ולא ראיתי ירידה משמעותית בחיוב שיכלה לחזק את טענת התובעת כי הנתבעת ביקשה שינויי מסלולים על מנת לשלם סכומים נמוכים יותר ממה ששילמה עד למועד שינוי המסלולים (נקודות הבדיקה הינם סביב המועדים שנטען כי היו בהם שינויי מסלולים 7/12 ו- 5/14).

1. לאור האמור, התובעת לא הוכיחה ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי כי הנתבעת שינתה מסלולים, דבר שהביא לביטול הזיכויים. מכאן שהיה על הנתבעת להמשיך ולזכות את הנתבעת לפי שהתחייבה בהסכמים המקוריים.
2. הוכחת סכום דמי השימוש והשירותים: עיון בחשבוניות ו1 עד ו3 ( שצורפו לתצהיר מטעם התובעת) שמתייחסות לתקופות החיוב שבין 5/14 עד 8/14 מעלה כי, בגין המינויים נגבו תשלומים קבועים שכוללים חבילת UNLIMITED , בנוסף, לתשלומים בגין ציוד וללא ביצוע זיכוי כלשהו.
3. לאור קביעתי לעיל, כי לא הוכחו שינויי מסלולים, אינני יכול להסתמך על החשבוניות הללו, משלא גובו בהסכמים המשקפים הסכמת הנתבעת להן במובן הזה, שהנתבעת הסכימה לביטול הטבות הזיכוי שקיבלה בשל המעבר להסכמים כוללים.
4. לא הוכח כי אכן נערכו הסכמים אלו בהסכמת מנהל הנתבעת, וגם אם ארחיק לכת ואקבע כי אכן, מנהל הנתבעת ביצע שינויי מסלול, לא הוכח כי הוסבר לו במפורש כי ההטבות כולל הטבת המנהל, יבוטלו עם המעבר למסלול החדש.
5. זיכוי חד פעמי בשיעור 200 ₪: זאת ועוד, ע"פ החוזים המקוריים, הובטח לנתבעת זיכויים חד פעמיים כל אחד בסכום של 200 ₪ ( ראה חוזה "אקסטרא" וחוזה " 1000") שצורפו לכתב התביעה ) אולם, עיון בחשבוניות שצורפו לתיק של התקופה שבין 5/12 עד 6/12 ( י2 , יא2, יב2, יג 2, יד 2 לתצהיר מטעם התובעת) מלמד כי, אין כל זיכוי בסכומים אלו. גם עיון בדוחות החיוב ( נספח ב') אינו מלמד כי התקבלו זיכויים חד פעמיים בסכומים של 200 ₪ בחודשים שלאחר ההתקשרות בעסקה המקורית במרץ 2012. מכאן, יש לקבוע כי בניגוד למוסכם, זיכויים אלו לא בוצעו ויש לנכותם מהחוב של הנתבעת.
6. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה את הסכומים הנטענים בסעיף 10.1, אך מאחר ומוסכם על הנתבעת כי בתקופה זו הייתה עדיין מנויה בחלק מהמינויים וההתנתקות שלה הייתה הדרגתית והחלה ביוני 2014 עד תחילת אוגוסט 2014, וכי בתקופה זו חלק מהמכשירים עדיין היו בשימוש, אזי, יש לאמוד את סכום החיובים שעל הנתבעת לשלם.
7. כאן המקום לציין, כי אינני מקבל את עדות מנהל הנתבעת ( פרוטוקול הדיון מיום 15.5.16, עמ' 1 וגם עמ' 2 , שורות 1-3). לפיה, כשניגש לתחנת פלאפון על מנת לעשות ניוד לחברה אחרת, נמסר לו כי אין לו חוב. ראשית, ביצוע ניוד אינו מצריך הגעה לתחנת התובעת, שנית, אם כבר טרח מנהל התובעת והגיע לתחנה, מדוע לא דרש מסמך בכתב שמאשר כי אין לו חוב אצל התובעת. לא מדובר באדם פשוט שאינו יודע דבר, מדובר באיש עסקים (כפי שהצהיר על עצמו בסעיף 24 ו- 36 לתצהירו) שמעסיק מספר עובדים שהעיד לפניי כי אין זו הפעם הראשונה שהוא מתקשר עם חברת סלולר או רוכש מכשירים לעובדים (עמ' 14, שורות 9-13), וחזקה עליו כי הוא יודע שהדברים אינם מתנהלים על סמך אמירות בעל פה וכי יש לגבות הבטחה במסמך. בנוסף, עדותו זו סותרת את דבריו בתצהירו לפיו בשיחות עם נציגי התובעת נאמר לו כי אין חוב, אך כשהגיע לסניף של התובעת בעפולה, נאמר לו כי קיים חוב (סעיפים 18 ו- 20 לתצהיר).
8. לאחר ששקלתי את מגוון השיקולים ואת הנתונים המיוחדים למקרה זה כפי שפורטו לעיל, אני בדעה כי חובה של הנתבעת נאמד בסכום של 6000 ₪ בגין דמי שימוש ושירותים.

התוצאה:

1. הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 6,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 2,000 ₪.
2. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
3. סכום העירבון המופקד יועבר לתובעת באמצעות בא כוחה וינוכה מסכום חוב פסק הדין.

המזכירות תסגור את התיק ותשלח החלטה זו לצדדים.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ט, 17 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.