1. בפניי בקשה לצו מניעה זמני, האוסר על המשיבים לבצע כל פעולה אשר עלולה להביא לחסימת דרך הגישה של המבקשים מכיוון צפון מערב לחלקה החקלאית שלהם במושב שפר, העוברת דרך נחלת המשיבים, נחלה מספר 77, חלקה 45 בגוש 15668 (להלן: "דרך הגישה"), ובכלל זה להימנע מביצוע כל עבודות בנייה ו/או חפירה ו/או חציבה ו/או הצבה העלולים לחסום את דרך הגישה ו/או להימנע מהוצאת היתר בניה לעבודות הנ"ל ו/או להימנע מסגירת שער החוסם את דרך הגישה, וזאת עד לבירור התביעה העיקרית ו/או עד שמדינת ישראל באמצעות אורגניה, המועצה האזורית או הועד המקומי של המושב שפר, יפעלו לסלילת דרך סטטוטורית מספר 13, אשר על-פי תכנית ג/16026 אמורה להוביל למשקם החקלאי.

עוד עותרים המבקשים, לאסור על המשיבים, ביצוע פעולות כלשהן בנחלה מספר 77 במושב שפר, שיש בהן כדי להפריע לשימוש שעושים המבקשים ו/או בני משפחתם בדרך הנ"ל כדרך הגישה הבלעדית למשק החי של המבקשים, וזאת עד לבירור התביעה העיקרית ו/או עד שמדינת ישראל באמצעות אורגניה, המועצה האזורית או הועד המקומי של מושב שפר, יפעלו לסלילת דרך סטטוטורית מספר 13, אשר על-פי תכנית ג/16026, אמורה להוביל למשקם החקלאי.

2. ביום 10/6/2015, ניתן סעד זמני במעמד צד אחד, ונקבע דיון בבקשה במעמד הצדדים שהתקיים ביום 23.6.15, בו נשמעה חקירתו של המבקש, וסיכומי ב"כ הצדדים.

רקע עובדתי ועיקרי טענות המבקשים:

3. המבקשים טוענים כי הינם ברי רשות בנחלה מספר 78 ובמשק חקלאי, מכוח הסכם משולש בין האגודה השיתופית שפר (להלן: "האגודה"), הסוכנות היהודית, ומנהל מקרקעי ישראל. בהתאם להסכם המשולש, בשנת 1979, קיבלו מהאגודה המנהלת את היישוב, זכויות של ברי רשות במשק/נחלה 78, הכוללות זכויות של ברי רשות במשבצת המגורים, וכן זכויות שימוש וחזקה בלעדיות במקרקעין חקלאיים שם הקימו מבנים חקלאיים ואחרים.

4. משנת 1990 תופסים המבקשים חזקה ועושים שימוש בלעדי במשק החקלאי שהוקצה להם ע"י האגודה. המשק לא בצמוד למגרש מגוריהם, באופן שלא קיימת להם גישה ישירה ממגרש מגוריהם למשקם החקלאי, ולצורך המעבר והטיפול השוטף והיומיומי במשקם החקלאי, נאלצו ונאלצים המבקשים, עד ליום זה, לעבור דרך נחלה 77, שבחזקת ובשימוש המשיבים.

5. עם קבלת ההקצאה וזכות השימוש מטעם המושב לשטח המשק החקלאי שהוקצה להם, הקימו המבקשים בו מבנים חקלאיים רבים, לרבות לול, רפת לבקר, אורוות סוסים ומבנים חקלאיים נוספים שבהם מאחסנים את הציוד, הכלים החקלאיים, המזון והתוספים החיוניים לגידול בע"ח. הטיפול בבע"ח, מחייב את המבקשים, בני משפחתם והעובדים מטעמם לגישה יומית וחופשית להם ולרכביהם לאדמות המשק החקלאי שבחזקתם. זאת ועוד, החל משנת 1998, המבקש 1 (להלן: "המבקש") מחזיק ברישיון לרעייה מטעם מנהל מקרקעי ישראל, וגם שטח הרעייה שהוקצה לו, צמוד למשק החקלאי של המבקשים, וניתן להגיע ולהתנייד אליו רק דרך שטח המשק החקלאי.

6. עוד טוענים המבקשים, כי אין להם כל דרך אחרת להגיע למשקם החקלאי, אלא בדרך המעבר מתוך נחלת המשיבים, ומאז שנת 1990 ועד ליום זה, לא הביעו המשיבים כל התנגדות למעבר התכוף והחיוני של המבקשים ו/או מי מטעמם בנחלתם.

אומנם במסגרת תכנית ג/6359, שנערכה על-ידי הסוכנות היהודית ואושרה ונכנסה לתוקף עוד בשנת 1994 ע"י כל רשויות התכנון המוסמכות, סומנה דרך מס' 12 ברוחב של 5 מ', אשר נועדה לאפשר גישה למשק החקלאי של המבקשים ממרכז המושב, אולם, מעולם לא נסללה ו/או נפרצה הדרך המתוכננת. זאת ועוד, במהלך שנת 2008 פורסמה למתן תוקף תכנית ג/16026, אותה יזמה האגודה, וזו נועדה, בין היתר, לשנות ולהסדיר את "תוואי הכבישים לפי מצב השטח", ולאפשר גישה למבקשים למשקם החקלאי, שלא דרך נחלה 77. למבקשים ידוע, כי המשיב 1 (להלן: "המשיב"), אישר וחתם על מסמכי התכנית החדשה. גם דרך זו, לא נפרצה ו/או נסללה מעולם, כך שהמבקשים המשיכו וממשיכים להגיע למשקם החקלאי דרך חלקה 77, שבחזקת המשיבים.

7. המבקשים מוסיפים, כי עד לאחרונה היו יחסי שכנות טובים בינם למשיבים, כך שהמשיבים מעולם לא הביעו כל התנגדות למעבר המבקשים ו/או מי מטעמם למשקם החקלאי. לפני כ-8 שנים, המבקשים הקימו, שני צימרים בסמוך למשק החקלאי שלהם, שגם הגישה אליהם, נכון להיום, מתאפשרת רק דרך נחלה 77 של המשיבים. לכל אורך השנים, לא הובעה התנגדות מצד המשיבים, למעבר שוהי הצימרים דרך נחלתם. בנוסף, לפני מספר שנים, בנה המשיב מחסן בנחלתו, תוך חריגה משמעותית לנחלת המבקשים, אולם, מפאת יחסי השכנות הטובה ששררה ביניהם, דאז, לא הובעה כנגד הפלישה כל התנגדות מצד המבקשים.

8. לאחרונה החל הוועד המקומי של המושב בקידום תכנית מתאר חדשה למושב, במטרה להרחיב את שטחי המגורים של הנחלות במושב, ולצורך קידום תכניתם, שכר הועד מתכננים מטעמם, שהפיצו בקרב חברי האגודה את תכניותיהם הרעיוניות כרגע. במסגרת אחד התשריטים של התכנית אותו מבקש הועד לקדם, אשר הועבר לעיון המבקשים, גילו הם, כי הוזז הגבול בינם לבין נחלת המשיבים, כך שנחלת המשיבים הורחבה על חשבון שטח נחלתם שצומצמה, והכל במטרה להכשיר את החריגה של מבנה המשיב 1 החורג לנחתם. עם הגילוי, פנו המבקשים אל המשיב, שאחיו הינו אחד מחברי ועד המושב, אשר היה גם מעורב בהכנת הסקיצה של תשריט התכנית החדשה, ודרשו ממנו כי יורה על ביטול הרחבת נחלתו על חשבון נחלת המבקשים ושיוריד את המבנה החורג לנחלתם. בשלב זה, הודיע המשיב למבקשים, כי אם לא יוותרו על שטחי נחלתם לטובתו בתכנית החדשה, הרי שהוא מתכוון לחסום מיידית ובאופן חד צדדי את דרך המעבר שלהם למשקם החקלאי.

9. אכן, המשיב עמד בהתחייבותו ומיד בסיום חילופי הדברים בינו לבין המבקשים החל לחסום את דרך המעבר למשקם החקלאי, תחילה חסם באמצעות גדר מאולתרת ורכבים, בעקבות התערבות חברי ועד אחרים ביישוב הסכים להסיר החסימה, אולם בעקבות תאונת דרכים שאירעה בין המשיב לאחד מבניהם של המבקשים, ביום 17/4/15 בשוגג, נמלך המשיב בדעתו והחליט לחסום באופן סופי ומוחלט את דרך המעבר, וכך ביום 21/4/15 הקים, ללא קבלת היתר כדין, שער קבוע בפתח דרך המעבר, שנועד לחסום באופן הרמטי את מעבר המבקשים ו/או מי מהם למשקם החקלאי. בעקבות התערבות חברי ועד במושב, הסכים המשיב לפתוח את השער למעבר המבקשים לפרקי זמן קצובים ולאחר תיאום עמו מראש. מכאן, מתואר בבקשה, בין היתר, המשך הסכסוך בין הצדדים, כך שהמשיב פנה להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד המבקשים ובני משפחתם, התחלת עבודות בנייה על-ידי בנם של המשיבים, ללא היתר, תוך פלישה לשטח המגורים של נחלת המבקשים, פניית המבקשים לבן לעצור את העבודות, הפסקת ביצוע העבודות על ידו בנחלת המבקשים, אך כצעד של נקמה חזר המשיב ו/או מי מטעמו, לחסום את השער ובנם של המשיבים חדל להיות זמין לטובת פתיחת השער למעבר המבקשים ו/או מי מהם למשקם החקלאי, באופן שמעמיד בסיכון את משקי החי שלהם. בהמשך, הצדדים קיימו ביניהם מגעים נוספים, אשר גם עלו בתוהו.

10. המבקשים טענו בבקשתם, כי בד בבד עם הגשת כתב התביעה והבקשה כאן, הגישו עתירה מנהלית, כנגד הרשויות המוסמכות, על-מנת לאלצם לפרוץ ולסלול את דרך המעבר הסטטוטורית למקרקעיהם, אשר תוכננה ואושרה כדין על-ידי כל הרשויות המוסמכות במסגרת תכנית ג/16026, המובילה אל החלקה החקלאית שבחזקתם הבלעדית. עד לסלילת הדרך הסטטוטורית למשקם החקלאי, אין למבקשים כל מנוס, אלא להמשיך ולעבור ב"דרך המצעים", היא דרך מעבר בנחלה 77, משום שאין להם כל חלופה אחרת להגיע למשקם החקלאי, ואי מתן הצו, שיאפשר להם המעבר עד לסלילת הדרך הסטטוטורית, כמוהו כגזירת דין מוות לכל בעלי החיים במשקם החקלאי וגדיעת הכנסתם ומשלח ידם של 3 משפחות, המתפרנסות כולם מהמשק החקלאי ומהפעלת הצימרים בסמוך לשטח המשק החקלאי, ואשר גם אליהם ניתן להגיע, רק דרך נחלה 77.

11. המבקשים טענו, כי סיכויי התביעה, עומדים באופן ברור וחד משמעי לטובתם, וכך גם מאזן הנוחות נוטה לטובתם, כאשר מאידך, למשיבים לא ייגרם כל נזק מהמשך מעבר המבקשים ו/או מי מטעמם בדרך המעבר שבנחלה 77, כפי שנהגו המבקשים לעבור בה מידי יום ב- 25 השנים האחרונות, בהסכמתם המלאה של המשיבים, וזאת עד לפרוץ סכסוך הגבולות בין הצדדים.

המשיבים לא הגישו תגובה לבקשה.

דיון והכרעה:

12. על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לעמוד בשני תנאים מצטברים : הראשון – קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד. דהיינו, על המבקשים להוכיח, כי סיכוייהם לזכות בהליך העיקרי טובים. השני – הוכחה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בין התנאים מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות" – ככל שבית-המשפט יתרשם, כי סיכויי מבקשי הסעד לזכות בתביעתם גבוהים, יקל עמם בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 911 (מהדורה 11, 2013) (להלן : "גורן").

זכות לכאורה:

13. על בית-המשפט לבדוק אם התובענה שבגינה מתבקש הסעד הזמני, אינה לכאורה מחוסרת יסוד וסיכויים. די בכך שהוכח שהתביעה אינה טורדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. בשלב זה, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מבעלי הדין. כן, אין בית-המשפט, בדונו במתן סעד זמני, דן בניתוח מקיף של הראיות (גורן, עמ' 912).

ויודגש, הערכת סיכויי התביעה במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, הינה לכאורית בלבד, ותלויה בחומר העומד בפני בית-המשפט במועד הדיון. הערכה זו אפשר ותשתנה לאחר שיוצג בפני בית-המשפט מלוא חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי (ראה: רע"א 3533/09 נציגות הבית המשותף ברחוב הפרחים 7 רמת השרון ואח' נ' ירון עיון ואח' (1/9/09)).

14. הנטל להוכיח, כי למבקשים עומדת זכות לכאורה, הטעונה הגנה מידית של בית-המשפט באמצעות הסעד הזמני, רובץ עליהם, והשאלה היא אם הרימו נטל זה. בענייננו, לאחר שמיעת חקירת המבקש וטענות ב"כ הצדדים, וכן לאחר שעיינתי במלוא החומר המצוי בתיק, שוכנעתי שבנסיבות הקיימות, יש מקום להתערבות בית-המשפט על-ידי הסעד הזמני הנדרש, כך שהסעד הזמני שניתן במעמד צד אחד יוותר על כנו.

15. המבקשים טענו בכתב התביעה, כי החל משנת 1979, תופסים הם ובני משפחתם, חזקה בלעדית ועושים שימוש בלעדי, בשטח המגורים של מגרש 78, כאשר המשק החקלאי הוקצה להם ע"י המושב רק בשנת 1990. עם קבלת ההקצאה וזכות השימוש מטעם המושב לשטח המשק החקלאי שהוקצה להם, הקימו הם מבנים חקלאיים רבים, לרבות לול, רפת, אורוות סוסים וכו', כמפורט לעיל. מאחר ואין כל דרך גישה מוסדרת ו/או שאינה מוסדרת למשק החקלאי שלהם, עקב המבנה הטופוגרפי של השטח, נאלצו ונאלצים הם, עוד משנת 1990 ועד ליום זה, לעבור במשק החי שבחזקת המשיבים דרך נחלה 77 לצורך מתן טיפול יומיומי במשק החי שלהם, ללא כל התנגדות מצד המשיבים למעבר התכוף והחיוני של המבקשים ו/או מי מטעמם בנחלתם. בנוסף טענו המבקשים, כי הקימו שני צימרים, בסמוך למשק החקלאי שלהם, שגם הגישה אליהם, נכון להיום, מתאפשרת רק דרך נחלה 77 של המשיבים. לכל אורך השנים, לא הובעה כל התנגדות מצד המשיבים למעבר שוהי הצימרים דרך נחלתם.

16. טענות אלו, אף לא נסתרו בחקירת המבקש, והלה העיד בנידון: "...ואני יודע שאני עובר בדרך הזו 25 שנה ואני לא חושב שיש למישהו זכות למנוע ממני להתפרנס בכבוד ולעבור" (עמ' 3, שורות 24-25).

כמו כן, לא עלה בידי המשיבים לסתור את טענת המבקשים, כי נכון להיום, דרך המעבר היחידה למשקם החקלאי (משק חי) או לצימרים שלהם, היא דרך נחלתם, ובכלל זה שדרך מעבר זו למשקם החקלאי, שימשה אותם עוד משנת 1990, בלא שהובעה כל התנגדות מצדם, עד שהחל סכסוך הגבולות ביניהם, כמפורט לעיל ובבקשת המבקשים. כל שטען ב"כ המשיבים בעניין זה, הוא לזכויות ברי רשות של המבקשים ולא זכויות קנייניות, בניגוד לטענת המבקשים בדבר זכות רשות בלתי הדירה. ברם, השאלה אם עסקינן בזכויות ברי רשות, כטענת המשיבים, או שזכויות המבקשים בנחלה 77, כטענתם, הן מכוח היותם ברי רשות בלתי הדירה בדרך המעבר למשקם החקלאי והן מכוח זכותם כבעלי זיקת הנאה מכוח כורך בדרך המעבר, ידונו במסגרת הדיון בתביעה דנא, ולא במסגרת בקשה לסעד זמני, בו טרם נשמעו הראיות.

אותו הדין ביחס לטענת המבקשים, כי השקיעו מיליוני שקלים בחלקה החקלאית, או כי המשיבים במעשיהם, ביצעו כלפיהם עוולות נזיקיות והפרו חובות חקוקות, גרמו להם עוולות של מטרד ליחיד, הסגת גבול והפרעה לשימושם במקרקעין, טענות אלו ואחרות ידונו במסגרת המשפט גופו, ואין מקומן להתברר טרם נשמעו ראיות הצדדים.

17. די בעובדה שהמעבר למשק המבקשים במשך שנים עד היום, הוא דרך נחלת המשיבים, בכדי לומר, כי התובענה אינה לכאורה מחוסרת יסוד וסיכויים.

18. אומנם נטען כ"י ב"כ המשיבים שהסעד המבוקש בתביעה, אינו הסעד המבוקש בבקשה לסעד זמני, שכן במסגרת התביעה מבוקש להפוך את הדרך לחלק ממגרש 78 לצמיתות, בעוד הבקשה מגבילה את זמן השימוש עד למתן החלטה בעתירה או למתן פתרון אלטרנטיבי של דרך, אך ב"כ המבקשים טען בעניין זה כי מטרתם בהליכים דנן, הוא לקבל זכות מעבר זמנית עד להסדרת כביש סטטוטורי, ואם ישנה טעות בכתב התביעה הוא יתקנה, כאשר הצהיר, כי הסעד המבוקש נעשה בטעות והוא יגיש בקשה לתיקון כתב התביעה.

חרף האמור לעיל, אין בכך כדי לשנות את קביעתי בדבר זכות לכאורה, שכן גם אם תתבע בכתב התביעה זכות מעבר זמנית, עדין כל עוד אין דרך מעבר אחרת למשקם החי של המבקשים, אלא דרך נחלת המשיבים, דרך שהייתה בשימושם מזה שנים, בלא שהובעה לכאורה כל התנגדות מצד המשיבים, הרי שהתובענה בגינה מתבקש הסעד, לכאורה, אינה מחוסרת כל יסוד וסיכוי, כאשר עולה לכאורה התמונה, שהמדובר בשימוש של המבקשים ו/או מי מטעם במשך למעלה משני עשורים.

19. חיזוק למסקנה זו אני מוצאת בדברי ב"כ המשיבים בפניי: "המבקשים טוענים כי עשו זאת והגישו עתירה מינהלית, כאשר העתירה מופנית כלפי כולם חוץ מהלקוחות שלי...לא ראיתי עותק מהעתירה ואני לא מבין מדוע המבקשים השתהו במהלך 20 שנה להגיש עתירה כזו. אני יכול להבין שנוח להם להמשיך לעשות שימוש דרך המגרש של הלקוחות שלי מבלי לטרוח ולפעול באופן מסוים כדי לעמוד על זכויותיהם ואני לא חושב שכך יש לפסוק בעניין זה" (עמוד 1 לפרוטוקול). דהיינו, ב"כ המשיבים לא מכחיש, כי נעשה שימוש דרך נחלת המשיבים מזה שנים, אלא כאמור לעיל, טוען שהמדובר בזכויות שאינן זכויות קנייניות, אלא זכויות ברי רשות.

מאזן הנוחות:

20. במסגרת זו, ובהתאם לקבוע בתקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, על בית-המשפט לשקול את: "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר".

21. אי-הנוחות או הנזק שייגרמו למבקשים אם לא יינתן הצו, לעומת אי-הנוחות שתיגרם למשיבים אם יוותר הצו על כנו, כרוכה בשאלה אם ניתן לפצות את המבקשים בכסף במקום שלא יינתן להם הסעד הזמני, ומנגד – מהו הנזק שהסעד הזמני עלול לגרום למשיבים, אם תידחה התביעה (גורן, עמ' 913).

22. במקרה דנא, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים, כאשר מתן הצו נדרש לצורך שימור מצב קיים. המבקשים הוכיחו, כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך ובלתי ניתן לכימות במידה ולא יינתן הצו (ראה בעניין זה אף סעיף 40 לתצהיר המבקש), כאשר מנגד, המשיבים לא הוכיחו כל נזק שייגרם להם ממעבר המבקשים ו/או מי מהם בנחלתם, מעבר שהמבקשים השתמשו בו לכאורה, מזה שנים. גם אם נגרם או ייגרם למשיבים נזק ממעבר זה, הרי שהנזק או אף הטרחה שנגרמת להם כתוצאה מהמעבר בנחלתם, אינם משתווים לנזק שיכול להיגרם למשק החי של התובעים. משק חי דורש טיפול תמידי בכל שעות היממה, הן באמצעות הזנת בע"ח, השקייתם, ניקיונם וכיוצ"ב, ומשכך לא ניתן להגביל את הגישה אליו, אחרת עלול להיגרם למשק החי נזק כבד, ולכך בית-המשפט לא ייתן ידו.

23. ב"כ המשיבים העלה בדיון שהתקיים בפניי הצעה, שהם מוכנים ליתן זכות שימוש מוגבלת, במספר הפעמים שעוברים בכביש, ואף מוכנים לתת גישה מוגבלת לשינוע, גם באמצעות טרקטור, אך הפסקת השימוש נדרשת על ידם (ראה גם טיעונו, עמ' 5, שורות 30-32). מנגד, ב"כ המבקשים טען, שניסו ההסדר הזה במשך חודש וחצי, טלפונים לא נענו, וזה לא עבד (ראה גם, התייחסות ב"כ המבקשים להצעת ב"כ המשיבים, עמ' 6, שורות 10-11), ובסופו של דבר גם לאחר דין ודברים ביניהם הודיעו לבית-המשפט שלא הגיעו להסכמה.

24. כאמור לעיל, משק חי, דורש גישה חופשית אליו בכל שעות היממה ללא כל הגבלה. טול לדוגמא מצב, שבו מי מבע"ח חולה וצריך ליתן לו טיפול בשעות קבועות, היעלה על הדעת להגביל גישה אליו ? מסקנה זו, זוכה לחיזוק ממכתבו של ד"ר דוידסון רועי, הוטרינר המטפל בבע"ח במשק המבקשים, מיום 6/6/15, אשר מפאת חשיבות הדברים אצטטם:

"...ללא גישה חופשית ונגישות מלאה 24/7 אל בעלי החיים לא ניתן להחזיק עוד במשק. מיותר לציין את נושא צער בעלי החיים כאשר הבעלים מנועים להכניס מזון למקום. ללא גישה הנזק הכלכלי והסבל לבעלי החיים הוא עצום. ללא גישה חופשית לבעלים, לוטרינר, לאספקת המזון והתחזוקה השוטפת דינו של משק כזה להסגר".

אותו הדין, ביחס להמלצת המדריך דן בכרך, מטעם משרד החקלאות ופיתוח הכפר, בענף הלול לפיה: "ע"מ לדאוג לאספקת מזון סדירה, הוצאת ביצים וטיפול סדיר בלול יש להבטיח גישה רכובה ורגלית חופשית ללול".

הגם אם השניים לא נקראו להעיד על מסמכים אלו, הרי שלא עלה בידי המשיבים לסתורם, מה גם שהאמור שם עולה בקנה אחד עם השכל הישר, שכן היעלה על הדעת, שניתן יהיה להחזיק משק חי, ללא גישה אליו בכל שעות היממה?

25. מעבר לכך, המבקש הצהיר, שאי מתן הצו שיאפשר לו ו/או למי מטעמו את השימוש והמעבר בנחלה 77 עד לסלילת הדרך הסטטוטורית, יש בו כדי לגדוע את מקור פרנסתם ומשלח ידם של 3 משפחות, המתפרנסות כולם מהמשק החקלאי ומהפעלת הצימרים בסמוך לשטח המשק החקלאי, ואשר גם אליהם ניתן להגיע, אך ורק דרך נחלה 77.

בדיון שהתקיים בפניי התברר, שכנגד המבקשים הוגש כתב אישום, בין היתר, בגין בניית ארבעה צימרים, ללא היתר בנייה, כאשר מגז"ד בעניינם עולה, כי אלו הוכשרו בדיעבד, באמצעות קבלת היתר בנייה. המבקש נשאל אם זה נכון, שישנם שני צימרים נוספים, מעבר לאלו שמצוינים בגזר הדין, שנבנו על-ידם בצמוד לאותו משק שהוא מבקש להגיע, ותשובתו הייתה: "מה זה מעניין אותך? אתה מועצה? אתה עירייה? מי אתה?" (עמ' 3, שורה 28). כן לשאלה, האם זה נכון, שהגישה לצימרים נעשית באותה דרך, השיב שהכל נעשה באמצעות אותה דרך.

אומנם, תשובת המבקש לשאלה, אם ישנם שני צימרים נוספים, מעבר לאלו המצוינים בגזר-הדין, הינה תמוהה וזו בלשון המעטה. יחד עם זאת, המשיבים לא הוכיחו, כי יש למבקשים שני צימרים נוספים ולהם אין היתר. ויודגש בהקשר זה כי הסיבה העיקרית, אשר בגינה בית-המשפט נעתר לבקשה לסעד זמני, היא קיומו של המשק החי, שהדרך היחידה להגיע אליו היא דרך נחלת המשיבים. מה גם שארבעת הצימרים נשוא גז"ד, הוכשרו בדיעבד, כך שגם לגביהם אין מקום לגדוע את פרנסת המבקשים ו/או מי מבני משפחתם, והם זכאים לדרך מעבר אליהם על כל המשתמע מכך.

26. בחקירת המבקש, הוטח בפניו שישנה דרך נוספת להגיע למשק שלהם, ואף נשאל בעניין, מי פרץ את הדרך שרואים בתמונה שהוצגה למבקש, ותשובת הייתה: "אני לא יודע, תשאל אותו. אפילו טרקטורון לא יכול לעבור משם" (עמ' 4, שורה 16). שנאמר לו, שזה יכול לשמש דרך מעבר להולכי רגל, השיב : "בקושי. חוץ מזה אני לא צריך להגיע ללול קילומטר, כל עוד יש לי דרך..." (שם, שורה 18).

ב"כ המשיבים הציג תמונה של דרך עפר שדרכה יכולים המבקשים להגיע למשק. דא עקא, שהתברר מחקירת המבקש, שאפילו טרקטורון לא יכול לעבור שם. לכאורה, אין כל סיבה שהמבקשים יעברו בדרך לא סלולה, דרך עפר, אשר אין להכביר במילים אודות הסכנות הטמונות במעבר בדרך מעין דא. כאשר מנגד, קיימת דרך, בה הם משתמשים לכאורה במשך שנים, דרך בטוחה, אשר יכולה לאפשר גם מעבר רכבים, וכפועל יוצא מכך מאפשרת אף מעבר מהיר בעת הצורך, בשים לב שעסקינן, בין היתר, במשק חי.

27. באחרית דבר אומר, כי הגם אם המבקשים השתהו במידה מסוימת בהגשת בקשה לסלילת ופריצת הדרך הסטטוטורית, הרי שאין בכך לשלול מהם את הסעד המבוקש, במיוחד לאחר שהראו התקדמות בהגשת העתירה המנהלית כדי לסלול ולפרוץ את הדרך הסטטוטורית, כאשר עולה מבקשתם שאין להם דרך אחרת להגיע למשקם החקלאי (משק החי) עד לסלילת הדרך הסטוטורית המאושרת. כך שנראה, שלכאורה, אין ברצונם לגרום כל טרחה ו/או נזק למשיבים, ולו הייתה אופציה אחרת סביר להניח שהיו מבכרים אותה, כפי שעולה אף מטענת ב"כ המבקשים: "המטרה שלנו בהליכים האלה זה לקבל זכות מעבר זמנית עד להסדרת כביש סטטוטורי" (עמ' 6, שורות 12-13, ראה גם עמ' 2, שורות 13-15).

28. לסיכום, אני מקבלת את הבקשה ומותירה את הצו שניתן על-ידי ביום 10/6/2015 על כנו, לרבות ההפקדה שקבעתי שם, אשר תיוותר על כנה.

29. הואיל ודרך המעבר עוברת בנחלת המשיבים, לא מצאתי, בנסיבות העניין ליתן צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט' תמוז תשע"ה, 26 יוני 2015, בהעדר הצדדים.