לפני: כב' הרשמת רחל גרוס

החלטה

1. לפני בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבעת.

2. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת לתשלום פיצויי פיטורין, הפרשי פנסיה, הפרשי דמי הבראה, פידיון חופשה, שעות נוספות, פיצוי בגין העדר הפרשה לקרן השתלמות ופיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד.

3. לטענת הנתבעת, התובע "מטרטר" אותה במשך שנתיים תוך שהוא גורם לה הוצאות משפטיות כבדות ומיותרות; בפעם הראשונה, סילק בית הדין על הסף את התביעה שהגיש התובע מחמת העדר פירוט וכימות והתובע חוייב בתשלום הוצאות. בפעם השנייה, לאחר שהתובע פתח בהליך החדש, סילק בית הדין בפסק דין חלקי חלק מהתביעה והבהיר לתובע כי עליו להגיש כתב תביעה מתוקן, תוך חיוב בהוצאות. בפעם השלישית, לאחר שהתובע לא הגיש כתב תביעה מתוקן, התובע חוייב שוב בתשלום הוצאות. לאחר שהוגש כתב תביעה מתוקן אשר שוב לא היה מפורט ומכומת, התובע נדרש להגיש כתב תביעה מתוקן וחוייב שוב בהוצאות אשר ישולמו בתום ההליך.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע מגלה זלזול בחובותיו במסגרת ההליך המשפטי, כמו גם בהחלטות בית הדין. לטענתה, התובע אינו משלם את הוצאות המשפט בהן חוייב ועל כן, הנתבעת נאלצה לפנות להוצאה לפועל על מנת לגבות את כספי ההוצאות בהן חוייב התובע. ההוצאות משולמות לשיעורין בהתאם לצו תשלומים אשר ניתן על ידי רשמת ההוצאה לפועל.

בנסיבות אלה, לטענת הנתבעת, עולה באופן מובהק כי הנתבעת לא תוכל לגבות מהתובע את ההוצאות בתום ההליך ועל כן, מדובר במקרה המצדיק את חיוב התובע בהפקדת ערובה.

4. התובע התנגד לבקשה ועיקר טענתו הינה כי אין דרכו של בית הדין לעבודה לחייב תובע במתן ערובה ועל ידי כך לפגוע במימוש זכויותיו, ובין היתר, זכות הגישה לערכאות.

התובע מוסיף וטוען כי הנתבעת איננה מכחישה את העסקתו והמחלוקת שבין הצדדים הינה ביחס לתקופת ההעסקה ולזכויות הנובעות ממנה. לטענתו, אין המדובר בתביעה שסיכוייה קלושים והצדדים הביעו לא פעם רצון ליישב את המחלוקות ביניהם מחוץ לכותלי בית הדין. מדובר בתביעה המצריכה בירור עובדתי ואין לומר כבר עתה כי מדובר בתביעת סרק אשר סיכוייה קלושים שזהו המבחן העיקרי בבחינת השאלה האם יש לחייב בהפקדת ערובה.

5. המצב המשפטי

תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 קובעת כדלקמן:

"116א (א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה".

כעיקרון, אין דרכו של בית הדין לעבודה לחייב תובע במתן "ערובה" ועל ידי כך להכביד על מימוש זכויות (ראו דב"ע לג/31-3 סבאח ואח' נ' ג' פרץ בן גיאת בע"מ ואח' פד"ע 309, 310).

6. אין ספק שהטלת הנטל על תובע להפקיד ערובה עלולה לפגוע בזכות הגישה שלו למערכת המשפטית למימוש זכויותיו ואשר יש הסוברים שיש בה משום זכות יסוד המוקנית לכל אדם מכח חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. ואולם, מנגד, זכות זו ניתנת להגבלה במידה שאינה עולה על הנדרש ולתכלית ראויה כאשר מולה עומדת זכות הקנין של הנתבע לגביית הוצאותיו.

7. בפרשת אבו נאסר (ע"ע 1424/02 אבו נאסר – Saint Peter In Gallicantu (פורסם בנבו) (להלן: "פרשת אבו נאסר")), קבע בית הדין הארצי לעבודה מהן הנסיבות בהן יעתר בית הדין לבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות בעל דין (לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984) וכך פסק –

"...הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע" ... במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים"; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט".

8. בעניין חיוב תושבי ישראל בהפקדת ערובה נקבע:

"בדברנו בתושבי ישראל, השיקול העיקרי והראשוני לחיוב בהפקדת ערובה טמון בבחינה מוקדמת של סיכויי התביעה. ככל שאין לשלול את סיכוייה, לא יחויב התובע, גם אם אביון ודל הוא, בהפקדת ערובה...". (ההדגשה הוספה- ר.ג.) (ראו סעיף 6 לפסק הדין).

9. איני סבורה כי יש מקום בשלב זה לקביעה כי התביעה הינה "מופרכת על פניה", שזהו המבחן שנקבע על ידי בית הדין הארצי.

בשלב זה, אין מקום לשלול את סיכויי התביעה. טענת התובע לפיה הועסק על ידי הנתבעת בתקופה נוספת ולקיומם של הפרשי זכויות סוציאליות, אינה משוללת יסוד. מדובר בטענות אשר יש לבררן במסגרת הליך ראיות.

10. אוסיף ואציין, כי לא נעלמו מעיניי טענות הנתבעת שלפיהן התובע לא שילם את ההוצאות שנפסקו בהליך במלואן וכי הוא משלם אותן לשיעורין לאור החלטת רשמת ההוצאה לפועל. ואולם, העובדה כי התובע שילם הוצאות ע"ס 3,719 ₪ במסגרת תיק סע"ש 37953-06-14 וכן 1,500 ₪ במסגרת התיק דנן וכי הוא מקיים את החלטת רשמת ההוצאה לפועל ומשלם את ההוצאות לשיעורין, מעידה כי אין המדובר בתובע המתחמק מתשלום ההוצאות וכי ניתן להפעיל כנגדו הליכי גביה. שעה שמצאתי כי אין לשלול את סיכויי התביעה בשלב זה, לא מצאתי מקום לחייב בהפקדת ערובה רק בשל מצבו הכלכלי של התובע.

אוסיף ואציין, כי ככל שהתובע לא יקיים את החלטת רשמת ההוצאה לפועל ולא ישלם תשלום כלשהו מהתשלומים אשר עליו לשלם לצורך כיסוי ההוצאות, הנתבעת תהא רשאית להגיש בקשתה להפקדת ערובה בשנית והיא תשקל מחדש.

11. לאור כל האמור לעיל ולאחר שלקחתי בחשבון את סיכויי התובענה אשר בשלב זה לא ניתן לומר, כי היא "מופרכת על פניה" וכי מדובר בתביעת סרק אשר סיכוייה קלושים, וכן את טענת הנתבעת לעניין החשש הממשי מאי יכולתה לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתה, באם ייפסקו, לאור העובדה כי התובע לא שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו במלואן והוא משלם אותן בשלב זה בתשלומים, מצאתי כי בנסיבות העניין, אגב איזון מתאים ראוי ומידתי בין זכות התובע להגיש תביעתו לבין זכות הנתבעת להבטיח הוצאותיה, כי אין לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

12. בנסיבות הענין, הבקשה נדחית.

13. הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בתום ההליך.

14. בית הדין ממליץ לצדדים לבוא בדברים ביניהם על מנת לנסות ולסיים את המחלוקת ללא צורך בהכרעה שיפוטית.

15. המזכירות תעביר החלטה זו באמצעות הפקסימיליה לצדדים.

ניתן היום, י"א אדר תשע"ז, (09 מרץ 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.