1. ביום 28.6.15 הגיש התובע כתב תביעה כנגד מיכאיל מעיכי (להלן:"נתבע 1) וכנגד עו"ד חוסאם ביסאן (להלן:"נתבע 2"). התביעה עוסקת במעשי הונאה, גניבה ועוקץ שבוצעו, לטענת התובע, ע"י שני הנתבעים במשותף. התובע מלין כי הנתבעים ניצלו את תום ליבו וחוסר ידיעתו המשפטית ומכרו לו קרקע במעלות תרשיחא הידועה כחלקה 14 בגוש 18386 (להלן: "החלקה"), כהקצאה ללא צורך במכרז, תוך שהנתבעים מתחזים לנציגי רשות מקרקעי ישראל (להלן:"הרשות") שנבחרו בשם הרשות למכור בשמה מספר חלקות לאנשים שייבחרו על ידם. לאחר מכן, התברר כי הנתבעים השתמשו בשמם הידוע בקרב המגזר הערבי, במיוחד לנוכח העובדה כי הנתבע 1 שימש בעברו כסגן ראש עיריית מעלות תרשיחא ונוצר מצג שווא כאילו ביכולתם של הנתבעים להקנות חלקות קרקע. התובע טוען כי נתבע 2 מצוי כעת במעצר ואילו הנתבע 1 נעצר מספר פעמים ושוחרר בגין פרשה זו, בה נפגעו אנשים נוספים, מלבד התובע.

עוד נטען כי הנתבע 1 הוא זה אשר פנה לתובע והציע לו לרכוש את החלקה מהרשות, כאשר בגדר הצעה זו, נתבע 1 הזדהה כמי שנבחר לייצג את הרשות במכירת מספר חלקות אדמה באזור וכדבר שבסמכותו הבלעדית, תוך הצגת מסמכים תחת הלוגו של המינהל . התובע שסבר כי מדובר בהצעה ריאלית ואמיתית, תוך מתן אמון מלא בנתבע 1 . לאחר שהוצג לו תשריט החלקה, סוכם בין התובע לנתבע 1 כי בתמורה לרכישת החלקה ישלם התובע סך של 280,000 ₪ במזומן ואילו נתבע 1 התחייב מצדו כי ידאג לכל הפעולות המתבקשות עד להעברת החלקה על שם התובע. התובע מוסיף כי בתאריך 27.4.15 אף הוצא נסח טאבו מלשכת רישום המקרקעין בו ראה כי הרשות היא בעלת הזכויות בחלקה. כתוצאה מכך, בתאריך 28.4.15 התקיימה פגישה בבית הנתבע 1 בה נכחו התובע ושני הנתבעים. במסגרת הפגישה הוצג לתובע הסכם מודפס וערוך על גבי דפי הפירמה הרשמיים של הרשות. במעמד זה שילם התובע את הסך המוסכם של 280,000 ₪ וחתם על ההסכם לאחר שהוסבר לו ע"י הנתבעים שההסכם יועבר לידיו לאחר שייחתם ע"י מנהל מחוז צפון של הרשות יחד עם תשריט המיפוי. הנתבע 1 אכן העביר את הסכם המכר לתובע כאשר הוא חתום בחותמת המנהל, לרבות חתימתו של מנהל מחוז צפון.

לטענת התובע סכום התמורה ששילם לנתבעים נאסף על ידו בחלקים שווים מחשבונו הפרטי, מחשבון אשתו, בנו וכן בהלוואה מחתנו עבור הסך הנותר בסכום של 40,000 ₪.

התובע טוען כי לאחר תקופה קצרה החל נתבע 1 להתחמק ממנו באופן שיטתי עד שפורסם בכלי התקשורת כי מספר אנשים נעצרו, ביניהם גם הנתבעים , בגין מעורבות במעשי המרמה והעוקץ שבוצעו באמצעות זיוף מסמכי הרשות והתחזות לבעלי סמכויות שונים. התובע אף תושאל במשטרה בשל פרשה זו בתאריך 17.6.15 והגיש תלונה במשטרה בגין ההונאה והעוקץ שבוצעו ע"י הנתבעים.

עוד טוען התובע כי עצם מעצרם של הנתבעים ואף הארכת מעצרם מפעם לפעם, מחזקים באופן ברור ביותר את השתלשלות העניינים וגודל מעשה ההונאה שבוצע ע"י הנתבעים ולכן, הם אף צפויים לעמוד בפני כתבי אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים כנגדם. כמו כן, התובע מציין כי ומדגיש כי פעולות ההונאה, המרמה והזיוף נעשו ע"י נתבע 1 ובסיועו של נתבע 2 שפעלו יחד כנגד התובע וכי בשל מעשיהם, תוך שהציגו מצג שווא והטעו את התובע , נגרמו לאחרון נזקי ממון חמורים. לכן, מכוח פקודת הנזיקין (נוסח חדש) זכאי התובע להחזרת הגזלה ולפיצויי בגין הנזקים שנגרמו לו. על כן נתבע החזר כספי בסך 280,000 ₪ וכן, פיצויי בגין עוגמת נפש ע"ס 70,000 ₪. סכום התביעה הכולל הוא 350,000 ₪.

באחרית דבריו, מציין התובע כי בתאריך 21.6.15 הוגשה מטעמו בקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד כנגד נתבע 1 בלבד, שכן באותה העת לא ידע בוודאות את פרטיו של נתבע 2.

2. ביום 21.6.15 ניתנה החלטה ע"י כב' הרשמת הבכירה דהן-חיון, במסגרתה הוטל עיקול ע"ס 350,000₪ על כל זכויותיו של נתבע 1, בהיותו עצור. הצו הותנה בהפקדת ערבות צד ג' ע"ס 10,000 ₪ ובנוסף בהפקדת עירבון בסך 75,000 ₪.

3. ביום 20.9.15 נחתמה פסיקתה ( להלן: "פסה"ד) ע"י מותב זה, לאחר שלא הוגש כתב הגנה במועד. במסגרת הפסיקתה חויבו הנתבעים לשלם לתובע 350,000 ₪, הוצאות משפט בסך 4,375 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 24,500 ₪.

4. ביום 3.11.15 הגיש נתבע 1 בקשה לביטול פסה"ד מיום 20.9.15 שניתן בהיעדר הגנה. בפתח דבריו בבקשה, הנתבע מודה כי הוא מודע לבעייתיות הכרוכה בביטול פס"ד זה ובמיוחד לאחר שכתב התביעה, הבקשה לעיקול זמני, ההחלטה וההזמנה לדין נמסרו לטענת הנתבע 1 עצמו, לאשתו ולכן הוא היה מודע לקיומו של ההליך כנגדו מראשיתו.

נתבע 1 טוען כי מעיון במסמכי התביעה ובמיוחד בהסכם של התובע עם המינהל , דמי ההיוון הנטענים הינם על סך 158,000 ₪, דבר המעלה סתירות בנוגע לטענות התובע. בנוסף לכך, במענה לטענת התובע כי כנגד נתבע 1 יוגש בקרוב כתב אישום בגין מעורבותו בפרשת ההונאה, נתבע 1 משיב כי כלל לא הוגש נגדו כתב אישום ואף אין כל כוונה לעשות כן. מכאן, לשיטת הנתבע 1 ניתן ללמוד כי מעורבותו בפרשה הייתה על תקן של קורבן נוסף, להבדיל ממעוול, כפי שניסה התובע להציגו.

כמו כן, לטענת נתבע 1, כתב תביעתו של התובע מושתת על טענות מעין פליליות אשר נטל הוכחתן גבוה מהנטל במשפט אזרחי רגיל ולכן מוטל על התובע להביא ראיות בעלות משקל כבד יותר ממה שדרוש במשפט אזרחי רגיל.

באשר לבקשתו לביטול פסה"ד, נתבע 1 טוען כי במקרה זה בית המשפט רשאי להפעיל את שיקול דעת ושיקולי צדק טבעי ולהורות על ביטול פסה"ד. לתמיכה וביסוס עמדתו מצוטטת בבקשתו פסיקה רבה בנושא. נתבע 1 חוזר ומדגיש בבקשתו כי הוא עצמו נפל קורבן למרמה מצדו של נתבע 2 וכי גם הוא בדומה לתובע חתם על הסכם חכירה זהה לנטען בכתב התביעה ואף שילם 190,000 ₪ לנתבע 2 מכיוון שהאמין כי נתבע 2 אכן עובד מול הרשות וזוהי עסקת אמת. יצוין כי הסכם זה נלקח ע"י המשטרה בעת המעצר ומהווה כיום ראייה בהליך הפלילי כנגד נתבע 2. נטען כי במצב זה אין לראות את הנתבעים כחייבים "ביחד ולחוד" שכן בנסיבות העניין אין מדובר על "מעוולים במשותף", אלא כל הנזקים המפורטים בכתב התביעה, אם התרחשו, הינם כתוצאה ממעשיו או ממחדליו של נתבע 2.

באשר לכספים אותם שילם התובע לטענתו לנתבע 1, האחרון משיב כי הכספים שנטען כי שולמו, דבר המוכחש, שולמו במלואם לידי נתבע 2 ולא לידי נתבע 1, לו אין כל מעורבות בעסקה וכי מעולם לא כרת כל הסכם בינו לבין התובע ובכלל זה לא הציג לו מצג שווא. לטענת נתבע 1, טענות התובע הן ניסיון לא מוצלח מצדו לנסות לגלגל את אחריותו לפתחו של נתבע 1, מאחר והתובע לא ערך בדיקות מקדימות טרם כניסתו לעסקה. על כן, הנתבע 1 אינו רואה עצמו חייב מאומה לתובע.

ביחס לטענת התובע בדבר הצפי להגשת כתב אישום כנגד נתבע 1, האחרון משיב כי במסגרת החלטה מיום 22.6.15 בתיק מס' 28893-06-15 נקבע לכאורה כי נתבע 2 הוא החשוד בעיקרי בפרשה ובמסגרת הליכי החקירה המשטרה שחררה את נתבע 1 ממעצר ללא תנאים מגבילים וללא הגשת כתב אישום כנגדו.

עוד מוסיף הנתבע 1 כי התובע הסכים לשלם לנתבע 2 סכום העולה לאין שיעור על דמי החכירה המהוונים, כפי שנקבע בחוזה החכירה על מנת "לרכוש" את החלקה נשוא התובענה. זאת במטרה ותוך ידיעה שמדובר בעסקה פיקטיבית או שאולי מקורה בהונאה של רשויות המס או ששילם את התמורה הרשומה בחוזה החכירה, טענה המחוזקת ע"י המסמכים שצורפו כנספח ד' לכתב התביעה וכעת מנסה לטעון ששילם כפול מהסכום הנקוב בהסכם מבלי שניתן לכך כל הסבר.

באשר לטענת התובע כי נתבע 1 הוא זה אשר הביא לו את מסמכי הרשות חתומים, משיב נתבע 1 כי כל המסמכים שהוצגו לתובע במעמד החתימה על חוזה החכירה הובאו ע"י נתבע 2 ללא כל קשר לנתבע 1 וכי הוא עצמו ראה מסמכים אלו לראשונה במעמד זה. על כן, נטען כי מעולם לא חתם על חוזה החכירה ואף לא הבטיח לפעול להחתמת הרשות או כל גורם מוסמך אחר. נתבע 1 מודה כי אכן העביר לידי התובע את חוזה החכירה כשהחוזה כבר היה חתום, לאחר שקיבלו מנתבע 2 ולכן, אין בעובדה זו ללמד כי נתבע 1 פעל להחתמת ממונים ברשות.

בשל סיבות אלו, לטענת נתבע 1 , מן הדין לבטל את פסה"ד שניתן כנגדו בהעדר הגנה, שכן יש לו טענת הגנה טובה לפיה כספי הגזל זרמו לכיסו של נתבע 2 בלבד ואילו נתבע 1 הוא קורבן נוסף בפרשה ששמו ומעמדו הרם נוצלו ע"י נתבע 2 לצורך מעשה הרמייה. נטען כי טענת הגנה זו מקבלת משנה תוקף על רקע הודעת המעורבים בפני חוקרי המשטרה, בצירוף החלטת הפרקליטות שלא להמליץ על הגשת כתב אישום כנגד נתבע 1.

לשיטתו של נתבע 1 זהו מקרה המחייב ברור עובדתי מקיף ובחינת הגנתו של הנתבע, טרם הכרעה בגורל ההליך . במיוחד לאור העובדה כי טענותיו של התובע גובלות בייחוס אחריות פלילית וכן בשל העובדה כי קיימות סתירות בגרסת התובע בכל הנוגע לסכום התביעה.

באשר לסיבת המחדל בגינה לא הגיש נתבע 1 כתב הגנה במועד, מוסבר על ידו כי ההליך כנגדו החל כאשר שהה במעצר על רקע הפרשה והמסמכים הומצאו לו סמוך מאוד למועד שחרורו ממעצר. כמו כן, בעקבות פרשה זו עורער מצבו הנפשי וכתוצאה מכך נגרמה לו התמוטטות נפשית וכלכלית גם יחד. בשל כך ובצירוף העובדה כי מסמכי ההליך הומצאו לו מיד לאחר שחרורו ממעצר, סמוך לתחילת פגרת בית המשפט, הרי שמדובר במחדל שנעשה בתום לב ובהיסח הדעת ולא על רקע זלזול בבית המשפט או בהליך עצמו. נטען כי מצויות ברשותו ראיות חיצוניות להוכחת טענותיו.

5. ביום 27.11.15 הוגשה תגובה מטעם התובע המתנגד לביטול פסק הדין . נטען כי בקשתו של הנתבע 1 רופפת והטענות סותרות זו את זו ולא צורפו מסמכים ענייניים להוכחת טענותיו. כמו כן, נתבע 1 לא הציג הסבר אמיתי וריאלי בדבר מחדלו באי הגשת כתב הגנה במועד. כל אלה מעידים לדעת התובע על חוסר תום ליבו של נתבע 1 וזלזולו הן כלפי התובע והן כלפי בית המשפט. יתירה מזאת, מפנה התובע לתקנה 201 לתקסד"א, לפיה יש להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין ואילו בעניינינו למרות שפסה"ד ניתן ביום 20.9.15 הבקשה לביטול פסה"ד הוגשה רק ביום 3.11.15 וללא בקשה מנומקת להארכת מועד זה. נטען כי כיוון שהמועד הקבוע בתקנות חלף ומטעם זה בלבד, ביהמ"ש מתבקש לדחות את הבקשה על הסף.

התובע מבקש להדגיש כי אין מחלוקת על העובדה כי נתבע 1 קיבל את כל כתבי בי-הדין לידיו בתאריך 29.6.15, אולם מכיוון שנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה והמועד להגשתו חלף, הגיש התובע בקשה לקבל פס"ד בהעדר הגנה, הוא פסה"ד שהתקבל ביום 20.9.15.

התובע מדגיש כי דווקא בשל העובדה שכתבי בי- הדין נמסרו בסמוך לתחילת פגרת הקיץ של בתי המשפט, הרי שבפועל הייתה לנתבע 1 תקופה של כחודשיים וחצי להגשת כתב הגנה מטעמו. כמו כן, התובע מעלה את תמיהתו באשר לשאלה כיצד יודע נתבע 1 כי לא יוגש נגדו כתב אישום פלילי, שהרי תיקו הפלילי עדיין פתוח ולכן, אין כל ביסוס לטענה זו של נתבע 1. בנוסף, מציין התובע כי נתבע 1 נעצר ע"י המשטרה עוד בטרם הוגשה תלונה במשטרה מטעם התובע ואין מדובר כאן רק במקרה הפרטי של התובע , כי אם בפרשה בה יש קורבנות נוספים. לטענת התובע כל טענותיו של נתבע 1 ביחס לנטל הוכחת התביעה אינן רלוונטיות בשלב זה כיוון שאנו מצויים בשלב הבקשה לביטול פסה"ד ולא בסיכומים סופיים. לכן, במסגרת הבקשה על בית המשפט לבחון את סיבת המחדל לאי הגשת כתב הגנה במועד ומהם סיכויי ההצלחה של הנתבע אם פסה"ד יבוטל. התובע טוען לעניין זה כי נתבע 1 לא השיב ואף לא בראשית תשובה לשתי השאלות הללו ולכן אין בטענותיו כל טעם לביטול פסה"ד.

עוד טוען התובע כי אין ליתן פרס על דרך ביטול פסה"ד לנתבע שנהג בזלזול באופן בקשתו לביטול פסה"ד. התובע מוסיף וטוען כי הנתבע 1 מציין באופן שטחי ביותר ולא ראוי כי גם הוא נפל קורבן למעשיו של נתבע 2. בהקשר לכך מדגיש התובע כי הוא שילם את הכספים האמורים לידי שני הנתבעים יחדיו ועוד בביתו של נתבע 1 ועובדה זו אף לא הוכחשה ע"י נתבע 1, למרות טענתו כי כספו של התובע נמסר, אם בכלל, לידי נתבע 2 בלבד.

כמו כן, נטען ע"י התובע כי נתבע 1 סותר את עצמו באופן מהותי כאשר מחד טוען הכספים אשר שולמו ע"י התובע "אם בכלל, המוכחשים לכשלעצמם" ומנגד טוען כי הכספים שולמו ע"י התובע לנתבע 2. תמיהה נוספת המועלית ע"י התובע באשר לבחירתו של הנתבע 1 לצרף אחת מההחלטות בעניינו של נתבע 2 במסגרת ההליך הפלילי נגדו, מבלי לצרף כל החלטה או ראיה כלשהי בדבר ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבע 1 .

במענה לטענת נתבע 1 כי התובע שילם את הכספים מתוך ידיעה כי מדובר בעסקה פיקטיבית או הונאה, משיב התובע כי הנתבע 1 שוכח כי הוא עצמו טען שנפל קורבן למעשי ההונאה של נתבע 2 ולכן יש לראות בנתבע 1 כשותף להונאה ולא כקורבן תמים.

לבסוף, באשר לטענות ההגנה האפשריות של נתבע 1, טוען התובע כי אין להן כל בסיס להדוף את טענות התובע, שכן נתבע 1 בעצמו מודה כי הוא זה אשר פנה לתובע בהצעה שבבסיס התביעה ובביתו נחתם ההסכם, כאשר נתבע 1 מודה בעצמו כי הוא זה שהעביר לתובע את ההסכם החתום ע"י מנהל מחוז צפון ברשות. על כן, לא נראה כי לנתבע 1 יש כלל טענות הגנה המצדיקות את ביטול פסה"ד.

6. ביום 7.12.15 הגיש נתבע 1 את תשובתו לתגובת התובע . במסגרת תשובה זו חוזר נתבע 1 על האמור בבקשתו וטוען כי אי הגשת בקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשה לביטול פס"ד שניתן בהיעדר הגנה, אינה מצדיקה מטעם זה בלבד לדחות את בקשת ביטול פסה"ד. הנתבע 1 מפנה לפסיקה מתאימה לפיה גם אם הבקשה לביטול פסק דין הוגשה לאחר המועד , יש לקבל את הבקשה כל עוד היא מפורטת ומנומקת וניתן ללמוד ממנה כי קיימים סיכויי הגנה טובים. נתבע 1 מוסיף ומציין בתשובתו כי נחשף לראשונה לקיומו של פסה"ד רק ביום 6.10.15, זאת בעת שמזכירת בא כוחו, ביצעה בדיקה שגרתית בתיק וגילתה כי ניתן פס"ד בהיעדר הגנה.

7. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות הקיימות יש להעדיף את זכות הגישה לערכאות על פני עקרון סופיות הדיון ולקבל את בקשת נתבע 1 לביטול פסה"ד שניתן בהיעדר הגנה, מהטעמים שיפורטו להלן.

8. ראשית, דרך המלך לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד היא בהתאם לקבוע בתקנה 201 לתקסד"א, כאשר לעניין זה יש להבחין בין שני מצבים. הראשון כאשר נפל פגם בהליך המשפטי שבעקבותיו ניתן פסק הדין, אזי מוטלת החובה על בית המשפט לבטל את פסק הדין מחמת הצדק ואילו המצב השני הוא כאשר לא נפל כל פגם בהליך המשפטי ולכן, שיקול הדעת לעניין ביטול פסק הדין מסור לבית המשפט. בעניינו אין ספק כי פסק הדין ניתן כדין ולכן אין מקום לבטלו בהתאם לשיקול דעת ושל בית המשפט .

9. במסגרת המצב השני, בטרם קבלת החלטה בדבר ביטול פסק הדין, בית המשפט נדרש לבחון שתי שאלות. הראשונה היא מהי סיבת מחדלו של הנתבע בגינה לא הגיש כתב הגנתו במועד והשאלה השנייה היא, מהם סיכויי הצלחת המבקש (הנתבע) אם יבוטל פסק הדין. בית המשפט מחויב לשקול הן את סיכויי ההגנה והן את עיוות הדין העלול להיגרם במידה ופסק הדין לא יבוטל. השוו: רע"א 2694/92 אינג' אליהו פבר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (ניתן ביום 5.8.92) (פורסם במאגרים) וכן, ע"א 5000/92 יהושע בן ציון נ' אוריאל גורני (ניתן ביום 20.2.94) (פורסם במאגרים).

10. בענייננו הנתבע 1 התקשה להציג סיבת מחדל המתקבלת על הדעת לאי הגשת כתב הגנה במועד. הנתבע העלה טענות בדבר מצבו הנפשי הקשה בו היה שרוי לאחר מעצרו עת קיבל את כתב התביעה. עם כל ההבנה למצבו הנפשי של נתבע 1, הרי שדווקא כיוון שבמקביל לתביעה זו, התנהל כנגד הנתבע 1 גם הליך פלילי, שם קיבל ייצוג וייעוץ משפטי, היה זה אך טבעי כי יקבל ייעוץ משפטי גם בהליך האזרחי בתביעה זו הקשורה באופן ישיר גם להליך הפלילי המתנהל כנגדו, כאשר שני ההליכים נובעים מאותה פרשת הונאה. לפיכך , אני קובע כי הנתבע 1 התרשל בכך שלא הגיש כתב הגנה במועד . עם זאת , כיוון שמעצר את אדם שהיה איש ציבור במסגרת פרשיה פלילית מסועפת הוא אירוע טראומטי , אין מקום לייחס לנתבע 1 זלזול בחובתו כבעל דין המידה המצדיקה סגירת שערי בית המשפט מבלי לבחון את טענות

ההגנה .

11. באשר לשאלה השנייה בדבר סיכויי הצלחת הגנתו של נתבע 1 במידה ויבוטל פסה"ד, עולה מתוך כתבי טענותיו כי עומדת לנתבע 1 טענת הגנה לפיה הוא עצמו נפל קורבן למעשה ההונאה של נתבע , חתם על אותם הסכמים מזויפים, בדומה לתובע גם הוא הפסיד את מיטב כספו בעסקה זו . עוד נטען כי שמו ומעמדו הרם של נתבע 1 בקרב המגזר הערבי נוצלו ללא ידיעתו או מעורבותו ע"י נתבע 2, במטרה לשוות לעסקה נופך מהימן ואיכותי. טענות ההגנה של הנתבע 1 בענין זה אינן נקיות מספקות . יש ממש בטענת התובע לפיה העדר הכחשה מפורטת של קיום מעמד העברת הכספים של התובע בבית הנתבע 1 , מקשה על קבלת הטענה לפיה הנתבע 1 היה קורבן ולא שותף של הנתבע 2 למעשה המרמה הנטען . עם זאת , בשלב זה אין מקום להכריע בין הטענות . די בכך שיש תימוכין בהחלטות בית המשפט בשלב המעצר לאבחנה שנעשתה בין הנתבע 1 לבין הנתבע 2 ובטענה שלא נסתרה לפיה נגד הנתבע 1 טרם הוגש כתב אישום כדי לבסס טענת הגנה אפשרית לפיה הנתבע 1 לא יחויב בסופו של הליך להחזיר לתובע את מלוא הסכום ששילם ואף לפצותו כפי שנקבע בפסק הדין .

12. במצב דברים זה, כאשר מחד שאלת סיבת המחדל לאי הגשת כתב הגנה במועד נותרה ללא מענה מספק ואילו מנגד, ניתן לראות כי לנתבע 1 קיימת הגנה ממשית המעמידה את סיכויי הצלחת ההליך אם יבוטל פסה"ד בגדר אפשרות של מעבר לסבירה, יש לפנות לפסיקה והספרות העוסקות בנושא, לפיהן על אף קיומו של "שיווי משקל" עדין בין שתי השאלות, ככל שישנה תשובה אחת משכנעת יותר-יש לתת לה משקל רב יותר ולהעדיפה על פני התשובה האחרת. יתר על כן, נקבע כי באיזון שבין שתי השאלות, שאלת סיכויי ההגנה אם יבוטל פסק הדין, חשובה ונחשבת למרכזית יותר ביחס לשאלת סיבת המחדל, למרות שאין להתעלם גם משאלה זו. ראו לעניין זה את ספרו של כב' השופט (בדימוס) א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", עמ' 371,373 . בהקשר לסיכויי ההליך נקבע בפסיקה כי כאשר בית המשפט בוחן שיקולים לביטול פסק דין מכוח שיקול דעתו, שאלת קיומה של הגנה אפשרית ראויה לנתבע וסיכויי ההליך במידה ופסק הדין אכן יבוטל, היא השאלה העיקרית. השוו: ע"א 32/83 ויולט אפל נ' דוד קפח (ניתן ביום 14.7.83) (פורסם במאגרים) ו- רע"א 8101-07-15 עונאללה נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (ניתן ביום 19.10.15) (פורסם במאגרים).

לשאלת סיכויי הצלחת הנתבע 1 באם יבוטל פסה"ד ניתנה תשובה מפורטת . למחדל ניתן הסבר מעורר תמיהות המלמד על התרשלות של הנתבע 1 אך אינו מלמד על זלזול של הנתבעת 1 בחובותיו כבעל דין .כיוון שיש לתת משקל רב יותר לשאלת הסיכוי להצלחת ההליך המשפטי, יש להעדיף במקרה זה את זכות הגישה לערכאות ולבטל את פסק הדין תוך פיצוי התובע בגין התמשכות ההליך המשפטי ע"י פסיקת הוצאות .

13. סוגיה נוספת אליה יש להידרש היא שאלת הארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסה"ד. במקרה דנן לא ברור האם בקשת ביטול פסה"ד הוגשה לאחר המועד הקבוע בתקנה 201 לתקסד"א . אי בהירות זו פועלת לטובת הנתבע 1 , חרף מחדלו כאשר נמנע מלציין בבקשה מתי וכיצד נודע לו לראשונה על פסק הדין . מכל מקום , בפסיקה נקבע כי אין לראות בבקשה להארכת מועד כמנותקת מההליך לגביו היא מבוקשת . במסגרת בקשה מסוג זה יש "לפזול" גם להליך העיקרי ולבחון את שאלת סיכויי ההגנה האפשריים בהליך העיקרי, בבקשה להארכת מועד לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. רע"א 4538/11 מיטל צמח נ' דוד גבאי ואח' (ניתן ביום 3.1.13) (פורסם במאגרים). בהתאם לכך , גם אם מסקנתי היתה כי הבקשה הוגשה באיחור קל ללא בקשה להארכת מועד , לא היה מקום לסגור את שערי בית המשפט בפני הנתבע 1 מטעם זה בלבד .

עוד יש לזכור כי לא הוצג מסמך חד משמעי לגבי המועד בו הומצא לנתבע 1 פסק הדין

שהוא המועד ממנו מתחילים למנות את 30 הימים לשם הגשת בקשה לביטול פסק דין .

למעשה , אין גרסה נוגדת לגרסה שהוצגה בתשובה לתגובה לפיה לנתבע נודע על פסק הדין מיום 20.9.15 רק ביום 6.10.15 ולכן בקשתו הוגשה במועד . לפיכך , אני קובע כי הוכח במאזן הסתברויות שהבקשה הוגשה במועד .

14. לאור האמור לעיל , אני מבטל את פסק הדין שניתן נגד הנתבע 1 ביום 20.9.15 ומחייב

את הנתבע 1 לשלם לתובע הוצאות משפט בגובה הפקדון .

המזכירות תעביר לב"כ התובע את הפקדון שהפקיד הנתבע בסך של 2,000 ₪ וכך ישולמו

ההוצאות בהן חוייב הנתבע 1 במסגרת החלטה זו .

הנתבע 1 יגיש כתב הגנה לא יאוחר מיום 20.1.16 .

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ו, 10 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.