הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירה נגד הליכים לגביית ארנונה הננקטים נגד חברה שהמבקש מחזיק מחצית ממניותיה (חברת ס.ג. אוונטס בע"מ).

כפי שצוין בהחלטות מיום 1.7.15 ו-20.7.15, העותר מיחס את החובות, ככל שקיימים כאלו, למר איגור גרינברג. נטען כי גרינברג מחזיק במחצית ממניות החברה והינו הדירקטור היחיד של החברה והיחיד שניהל אותה. העותר אינו חולק על חובות החברה וכן אינו חולק על היותו בעל שליטה בחברה. טענותיו מתמקדות בסמכויות המשיבה לגבות את הכספים ממנו ובכך כי לטענתו לא קיבל מהחברה כל נכסים.

חוב הארנונה נשוא חיובה של החברה (בסך כ-128,417 ₪) נצבר מתאריך 1.10.11 ועד לתאריך 1.7.13. המשיבה פעלה בהליכי גבייה מנהליים לשם גביית החוב מהחברה אך זאת ללא הועיל. בסמוך לאחר סיום החזקה של החברה בנכס ולאחר שהמשיבה סברה כי החברה אינה פעילה עוד, המשיבה החלה לפעול בהליכים נגד העותר, שהינו בעל שליטה בחברה, לפי הוראת סעיף 8ג' לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג – 1992 ("חוק ההסדרים").

העותר טוען, בתמצית, כי הינו שוהה דרך קבע בחו"ל ולכן הוסכם כי בעל המניות האחר, גרינברג, יהיה המנהל של החברה. גרינברג הוכרז כחייב מוגבל באמצעים בלשכת ההוצל"פ וכן התקיים הליך של פשיטת רגל בעניינו ולכן יש לו אינטרס ברור כי העותר יישא בתשלום חובות הארנונה. נטען כי יחסיהם של העותר וגרינברג הגיעו לכלל משבר באשר העותר ביקש מגרינברג דיווח על פעילות החברה וזה לא שיתף עמו פעולה. נטען כי התראות/פניות שנעשו לכתובתו של העותר לא נענו והמשיבה לא עשתה דבר על מנת לברר האם העותר מתגורר בכתובתו הרשומה או במקום אחר. נטען כי המשיבה לא ערכה המצאה אישית של פניותיה וכי העותר לא קיבל הודעה על חיובו באופן שאפשר לו להתגונן. נטען כי משאדם הוכיח כי כתובתו במרשם האוכלוסין אינה כתובתו הנכונה, אין לראות בהמצאה לכתובת זו כמספקת. עוד נטען כי העותר לא קיבל לידו נכס מנכסי החברה ואין באפשרותו להמציא את דו"חותיה הכספיים. נטען כי העותר לא נישום כהלכה במובן פקודת המיסים (גביה) ולא ניתן לגבות ממנו את חוב החברה מבלי להגיש נגדו תביעה נפרדת והוכחת התקיימות התנאים לחיובו.

המשיבה טוענת כי עיון בתדפיס הכניסות והיציאות מישראל, אותו מצרף העותר לתיק, מלמד כי במועדי צבירת חוב הארנונה העותר שהה לפרקים בארץ ובכלל הלה שוהה בארץ לעיתים תכופות. נטען כי משהעותר דאג להותיר בארץ כתובת מעודכנת במשרד הפנים חזקה עליו שלכל הפחות בעת ביקוריו בדק את תיבת הדואר שלו וחזקה עליו שמינה גורם כלשהו לקבל בשמו דברי דואר. עוד נטען כי עיון בעמוד האחרון של הסכם השכירות מלמד כי העותר חתם עליו כערב אישית. נטען כי מהתכתבויות שנערכו בין העותר לבין שותפו, גרינברג, עולה כי בין שני השותפים היה ברור שקיימת חלוקה של 50% בהון החברה. נטען כי גם מפנייתו של העותר למע"מ, אשר נעשתה ככל הנראה בסוף 2013 ראשית 2014, עולה כי העותר רואה את גרינברג ואת עצמו כשותפים. נטען עוד כי מכתב העתירה עולה שקיים ערוץ הידברות ישיר ובלתי תלוי בין העותר לרשות מע"מ וזה מעיד כי אין מניעה מצד העותר לפנות לפקיד השומה על מנת לקבל העתק מדו"חותיה הכספיים של החברה. נטען כי אין מחלוקת שהחברה הפסיקה פעילותה וכי בנכס התנהל עסק. כן אין מחלוקת כי העותר הוא בעל שליטה בחברה כהגדרתו בסעיף 119א' לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].

לטענת המשיבה, התנאים על פי החוק להטלת חבות אישית על בעל שליטה בחברה בתשלום חובות ארנונה של אותה חברה הינם כי החיוב הינו בגין נכס שאינו משמש למגורים; כי החוב הינו חוב ארנונה סופי; כי החברה לא פרעה את החוב; כי החברה הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה; והנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. נטען כי בעת שהרשות מוכיחה כי התקיימו חמשת התנאים הראשונים, עובר הנטל לכתפיו של העותר להוכיח את אי התקיימות התנאי השישי ואם יכשל בכך יוטל חוב הארנונה עליו באופן אישי. המשיבה טוענת כי אין מחלוקת שהנכס לא שימש למגורים. נטען גם כי החוב סופי וחלוט, כי החברה לא פרעה את החוב וכי אין מחלוקת כי העותר הוא בעל השליטה בחברה וכך אף עולה מתדפיס רשם החברות. נטען כי אין מחלוקת גם כי החברה הפסיקה פעילותה. על כן נטען כי ניתן להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 8ג' לחוק ההסדרים לפיה נכסי החברה הועברו ללא תמורה לעותר (בעל השליטה) ולכן יש לגבות ממנו את חוב הארנונה שהותירה החברה.

המשיבה טוענת עוד כי חוק עדכון כתובות, תשס"ה – 2005, מטיל חבות על כל תושב לעדכן את כתובתו במרשמי מרשם האוכלוסין מחד ומאידך מחייב את הרשות להתעדכן ולפעול בהתאם למרשמי משרד הפנים. כן נטען כי נקבע בפסיקה שהמחוקק קבע שמוצדק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (דואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)), הגיע ליעדו ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של החייב אודות ההליכים המתנהלים נגדו.

המשיבה טוענת כי לא קיים בענייננו חוסר סבירות המצדיק התערבות וכי החזקה הוחלה כדין והעותר לא הציג כל ראיה לסתירת החזקה. עוד נטען כי העותר צירף לעתירה אישורים על צווי עיקול שנעשו לו בבנק לאומי בתאריך 26.2.15 ולכן בתאריך זה כבר ידע על פעולות האכיפה שננקטו נגדו אישית. כמו כן, העותר הציג מכתבי התראה ומכתבי שיוך חוב שנשלחו לכתובתו הידועה בתאריך 9.6.14 ובתאריך 3.8.14. על כן, נטען כי העותר מודע להליכים שננקטו נגדו עוד בחודשים יוני ואוגוסט 2014 או מודע להליכים שננקטו נגדו בחודש פברואר 2015 ולכן חל שיהוי בהגשת העתירה.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מתיר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה חלוט מבעלי השליטה בחברה פרטית, וזו לשונו:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה –

"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

"בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה קובע כי:

"(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

כפי שצוין אף בהחלטה מיום 20.7.15, שילוב הוראות אלה מביא לתוצאה לפיה כאשר מדובר בנכס שאינו משמש למגורים, חוב הארנונה סופי, החברה לא פרעה את החוב והחברה הפסיקה את פעילותה, ניתן לחייב את בעל השליטה בחברה באותו חוב.

במקרה דנן, נראה כי מתקיימים כל חמשת התנאים הראשונים לצורך הפעלת מנגנון הגבייה הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. בעוד שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים היא באשר להתקיימותו של התנאי השישי אשר יש לקיימו לשם חיוב העותר בחוב הארנונה של החברה.

בהתקיימותם של חמשת התנאים הראשונים המנויים לעיל, סעיף 119א(א)(3) לפקודה מקים חזקה עובדתית שבחוק, לפיה "יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה". בהתקיימות חמשת התנאים הראשונים, הרשות תהייה פטורה מהוכחת התנאי השישי והאחרון לפיו בעל השליטה נטל החזקה על נכסי החברה, ובכך תוכשר גביית חובות הארנונה מבעל השליטה עצמו, אף שהחוב נצבר לחובת החברה שבשליטתו. חזקה זו, ומכוח מטרתה, הוכרה כ "חזקת ההברחה" והיא ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על ידי בעל השליטה בחברה.

הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים באה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גביה יעילה של חובות ארנונה על מנת לשפר מצבן הכלכלי הרעוע, על ידי אימוץ "חזקת ההברחה" בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה והסמכת הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה פעילותה מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה. ראו:

ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (פסק דין מיום 22.6.10);

עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה (פסק דין מיום 16.10.07).

נקודת המוצא המתקיימת מכוח החזקה היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, זאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל. הצד שנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו (ראו: ע"א (ת"א) 2139/08 הנ"ל). בעל שליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה.

בענייננו טוען העותר טענה כללית לפיה אין ביכולתו להשיג את הדו"חות של החברה ואיננו מציג כל אסמכתאות לטענתו כי לא קיבל דבר מנכסי החברה. כמו כן, העותר אינו מציג כל פניה או בקשה בכתב לקבלת הדו"חות של החברה. נראה כי העותר, כבעל שליטה בחברה וכמי ששילם את חוב המע"מ של החברה, יכול היה להציג אסמכתאות כלשהן לכך שאין ביכולתו להשיג את הדו"חות של החברה. על כן, נראה כי בנסיבות העניין, יש לקבל את טענות המשיבה אשר הראתה כי מדובר בחוב סופי שלא הוגשו לגביו השגות, עררים וכיוצ"ב, והניחה בסיס לקיומם של התנאים הרלוונטיים לקיומו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וחיוב העותר, בעל השליטה, בחוב הארנונה של החברה הפרטית. העותר במקרה זה לא הציג כל ראשית ראייה שיש בה כדי לסתור את החזקה בדבר העברת נכסי החברה לבעלי השליטה ולא הציג ראשית ראיה הפוגמת בחזקת תקינות המעשה המנהלי.

בכל הנוגע לטענות העותר בדבר אי קבלת ההתראות בעניין חוב הארנונה נראה כי יש לקבל את טענות המשיבה כי ההתראות נשלחו כדין לכתובתו הרשומה במרשמי מרשם האוכלוסין ועל כן יש לקבוע כי ההתראות הגיעו ליעדן. העותר, למרות טענתו כי איננו גר בישראל, לא עדכן זאת במרשם האוכלוסין והמשיבה שלחה את המכתבים וההתראות אל כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין על פי הדין. לכן נראה גם כי יש בסיס לטענות המשיבה בדבר שיהוי בהגשת העתירה וגם מטעם זה יש לדחות את העתירה.

סיכום:

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, לא נפל פגם בהתנהלות המשיבה ואין מקום להתערב בהליכים הננקטים על ידי המשיבה לגביית החוב מהעותר.

העתירה נדחית.

העותר יישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסכום של 7,000 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' אדר ב' תשע"ו, 20 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.