ע"י ב"כ עו"ד טל שחר בלוך

הרקע לבקשה וטענות הצדדים:

בפני בקשה למתן צו ביניים שהוגשה במסגרת עתירתו של המבקש נגד הליכים לגביית ארנונה הננקטים נגד חברה שהמבקש מחזיק מחצית ממניותיה (חברת ס.ג. אוונטס בע"מ). במסגרת הבקשה לצו ביניים מבוקש לעכב ביצוע הליכי הגביה שננקטו נגדו בגין חובות הארנונה של החברה.

כפי שצוין בהחלטה מיום 1.7.15 המבקש מיחס את החובות, ככל שקיימים כאלו, לאחד בשם גרינברג, אשר לא צורף כמשיב לעתירה. נטען כי אותו גרינברג מחזיק במחצית ממניות החברה והינו הדירקטור היחידה של החברה והיחיד שניהל אותה. יש קושי לברר טענות אלו כאשר גרינברג לא צורף כמשיב לעתירה. כמו כן, המבקש אינו חולק על חובות החברה וכן אינו חולק על היותו בעל שליטה בחברה. טענותיו מתמקדות בסמכויות המשיבה לגבות את הכספים ממנו ובכך כי לטענתו לא קיבל מהחברה כל נכסים, אך יצוין כבר עתה כי טענות אלו נטענות בעלמא ללא כל ביסוס.

חוב הארנונה נשוא חיובה של החברה (בסך כ-128,417 ₪) נצבר מתאריך 1.10.11 ועד לתאריך 1.7.13. המשיבה פעלה בהליכי גבייה מנהליים לשם גביית החוב מהחברה אך זאת ללא הועיל. בסמוך לאחר סיום החזקה של החברה בנכס ולאחר שהמשיבה סברה כי החברה אינה פעילה עוד, המשיבה החלה לפעול בהליכים נגד המבקש, שהינו בעל שליטה בחברה, לפי הוראת סעיף 8ג' לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג – 1992 ("חוק ההסדרים").

המבקש טוען, בתמצית, כי הינו שוהה דרך קבע בחו"ל ולכן הוסכם כי בעל המניות האחר, גרינברג, יהיה המנהל של החברה. אותו גרינברג הוכרז כחייב מוגבל באמצעים בלשכת ההוצל"פ ולכן יש לו אינטרס ברור כי המבקש יישא בתשלום חובות הארנונה. נטען כי יחסיהם של המבקש וגרינברג הגיעו לכלל משבר באשר המבקש ביקש מגרינברג דיווח על פעילות החברה וזה לא שיתף עמו פעולה. נטען כי התראות/פניות שנעשו לכתובתו של המבקש לא נענו והמשיבה לא עשתה דבר על מנת לברר האם המבקש מתגורר בכתובתו הרשומה או במקום אחר. נטען כי המשיבה לא ערכה המצאה אישית של פניותיה וכי המבקש לא קיבל הודעה על חיובו באופן שאפשר לו להתגונן. נטען כי משאדם הוכיח כי כתובתו במרשם האוכלוסין אינה כתובתו הנכונה, אין לראות בהמצאה לכתובת זו כמספקת. עוד נטען כי המבקש לא קיבל לידו נכס מנכסי החברה ואין באפשרותו להמציא את דו"חותיה הכספיים. נטען כי המבקש לא נישום כהלכה במובן פקודת המיסים (גביה) ולא ניתן לגבות ממנו את חוב החברה מבלי להגיש נגדו תביעה נפרדת והוכחת התקיימות התנאים לחיובו.

המשיבה טוענת כי עיון בתדפיס הכניסות והיציאות אותו מצרף המבקש לתיק מלמד כי במועדי צבירת חוב הארנונה המבקש שהה לפרקים בארץ ובכלל הלה שוהה בארץ לעיתים תכופות. נטען כי משהמבקש דאג להותיר בארץ כתובת מעודכנת במשרד הפנים חזקה עליו שלכל הפחות בעת ביקוריו בדק את תיבת הדואר שלו וחזקה עליו שמינה גורם כלשהו לקבל בשמו דברי דואר. עוד נטען כי עיון בעמוד האחרון של הסכם השכירות מלמד כי המבקש חתם עליו כערב אישית. נטען כי מהתכתבויות שנערכו בין המבקש לבין שותפו, גרינברג, עולה כי בין שני השותפים היה ברור שקיימת חלוקה של 50% בהון החברה. נטען כי גם מפנייתו של המבקש למע"מ, אשר נעשתה ככל הנראה בסוף 2013 ראשית 2014, עולה כי המבקש רואה את גרינברג ואת עצמו כשותפים. נטען עוד כי מכתב העתירה עולה שקיים ערוץ הידברות ישיר ובלתי תלוי בין המבקש לרשות מע"מ וזה מעיד כי אין מניעה מצד המבקש לפנות לפקיד השומה על מנת לקבל העתק מדו"חותיה הכספיים של החברה. נטען כי אין מחלוקת שהחברה הפסיקה פעילותה וכי בנכס התנהל עסק. כן אין מחלוקת כי המבקש הוא בעל שליטה בחברה כהגדרתו בסעיף 119א' לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].

לטענת המשיבה, התנאים על פי החוק להטלת חבות אישית על בעל שליטה בחברה בתשלום חובות ארנונה של אותה חברה הינם כי החיוב הינו בגין נכס שאינו משמש למגורים; כי החוב הינו חוב ארנונה סופי; כי החברה לא פרעה את החוב; כי החברה הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה; והנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. נטען כי בעת שהרשות מוכיחה כי התקיימו חמשת התנאים הראשונים, עובר הנטל לכתפיו של המבקש להוכיח את אי התקיימות התנאי השישי ואם יכשל בכך יוטל חוב הארנונה עליו באופן אישי. המשיבה טוענת כי אין מחלוקת שהנכס לא שימש למגורים. נטען גם כי החוב סופי וחלוט, כי החברה לא פרעה את החוב וכי אין מחלוקת כי המבקש הוא בעל השליטה בחברה וכך אף עולה מתדפיס רשם החברות. נטען כי אין מחלוקת גם כי החברה הפסיקה פעילותה. על כן נטען כי ניתן להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 8ג' לחוק ההסדרים לפיה נכסי החברה הועברו ללא תמורה למבקש (בעל השליטה) ולכן יש לגבות ממנו את חוב הארנונה שהותירה החברה.

המשיבה טוענת עוד כי חוק עדכון כתובות, תשס"ה – 2005, מטיל חבות על כל תושב לעדכן את כתובתו במרשמי מרשם האוכלוסין מחד ומאידך מחייב את הרשות להתעדכן ולפעול בהתאם למרשמי משרד הפנים. כן נטען כי נקבע בפסיקה שהמחוקק קבע שמוצדק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (דואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)), הגיע ליעדו ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של החייב אודות ההליכים המתנהלים נגדו.

המשיבה טוענת כי לא קיים בענייננו חוסר סבירות המצדיק התערבות וכי החזקה הוחלה כדין והמבקש לא הציג כל ראיה לסתירת החזקה. עוד נטען כי המבקש צירף לעתירה אישורים על צווי עיקול שנעשו לו בבנק לאומי בתאריך 26.2.15 ולכן בתאריך זה כבר ידע על פעולות האכיפה שננקטו נגדו אישית. כמו כן, המבקש הציג מכתבי התראה ומכתבי שיוך חוב שנשלחו לכתובתו הידועה בתאריך 9.6.14 ובתאריך 3.8.14. על כן, נטען כי המבקש מודע להליכים שננקטו נגדו עוד בחודשים יוני ואוגוסט 2014 או מודע להליכים שננקטו נגדו בחודש פברואר 2015 ולכן חל שיהוי בהגשת העתירה.

המשיבה טוענת כי הבקשה אינה מעלה טענה שיש בצידה סיכויים ממשיים לקבלת העתירה וגם בבחינת מאזן הנוחות קיים יתרון ברור לגביית הארנונה שהיא בבחינת כספי ציבור. על כן מבוקש לדחות את הבקשה.

המבקש בתשובתו לתגובת המשיבה טוען כי עמד בנטל להוכיח כי לחברה לא היו נכסים או שהם לא הועברו אליו. נטען כי נספח ד' לעתירה – חילופי מסרים שנשלחו באמצעות האינטרנט בין המבקש לגרינברג – מעלה במפורש כי המבקש לא קיבל דבר מהחברה. עוד טוען המבקש כי המשיבה הייתה יכולה לפעול נגד גרינברג באותה הדרך בה פעלה נגד המבקש וחזקת התקינות של הפעולה השלטונית מחייבת להניח כי פעלה כך, אך המשיבה לא התייחסה לכך בתשובתה או לשאלה האם קיבלה מגרינברג מידע ומסמכים הנוגעים לחברה ונכסיה. נטען כי במצב דברים זה המבקש עמד בחובה לסתור את החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות. נטען שוב כי המבקש אינו דירקטור בחברה ולכן אינו יכול לקבל את מסמכי החברה, למרות ששילם את חוב המע"מ. כן נטען כי המבקש פנה למשרד רואה החשבון שטיפל בחברה וביקש את הדו"חות הכספיים אך נענה כי דו"חות לא הוכנו משום שהחברה לא שילמה את שכר רואה החשבון. נטען כי לא קיבל לכך אישור בכתב אך אם יקבל יעבירו לבית המשפט. נטען שוב כי הפסיקה מצביעה על כך שהפורום הנכון לבירור טענות מסוג הטענות המועלות על ידי המבקש כאן הוא בתביעה אזרחית שתוגש על ידי המשיבה. המבקש טוען עוד כי לא חל כל שיהוי בהגשת העתירה וכי נודע לו על חיובו בסוף חודש פברואר או בסמוך לאחר מכן ומאחר שהמבקש הוא תושב חוץ היה צריך למצוא עורך דין ישראלי ממקום שהותו בחו"ל והתהליך לקח זמן. הן נטען כי כל מכתבי המשיבה המצורפים כנספח ז' לעתירה התקבלו אצל ב"כ המבקש בחודש מאי 2015 לאחר שהוא הציג בפני המשיבה ייפוי כוח מהמבקש. המבקש מעלה טענות גם נגד אישורי מסירה שהוצגו על ידי המשיבה ונגד הערבות האישית של המבקש שצורפה להסכם השכירות. עוד נטען בתשובת המבקש לתגובת המשיבה כי המבקש אינו תושב ישראל ולכן חוק עדכון כתובות אינו חל עליו ולא חלה עליו כל חובה למסור כתובת בארץ.

דיון והכרעה בבקשה לצו ביניים:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי אין מקום ליתן צו ביניים המעכב את ביצוע הליכי הגביה שננקטו נגד המבקש בגין חובות הארנונה של החברה. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לקיים דיון במעמד הצדדים וההחלטה ניתנה על בסיס טיעוניהם כפי שהוגשו בכתב.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מתיר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה חלוט מבעלי השליטה בחברה פרטית, וזו לשונו:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה –

"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

"בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה קובע כי:

"(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

שילוב הוראות אלה מביא לתוצאה לפיה כאשר מדובר בנכס שאינו משמש למגורים, ועל המחזיק בנכס רובץ חוב הארנונה הסופי, והחברה לא פרעה את החוב והחברה הפסיקה את פעילותה, ניתן לחייב את בעל השליטה בחברה באותו חוב.

במקרה דנן, נראה על פני הדברים כי מתקיימים כל חמשת התנאים הראשונים לצורך הפעלת מנגנון הגבייה הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. בעוד שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים היא באשר להתקיימותו של התנאי השישי אשר יש לקיימו לשם חיוב המבקש בחוב הארנונה של החברה.

בהתקיימותם של חמשת התנאים הראשונים המנויים לעיל, סעיף 119א(א)(3) לפקודה מקים חזקה עובדתית שבחוק, לפיה "יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה". בהתקיימות חמשת התנאים הראשונים, הרשות תהייה פטורה מהוכחת התנאי השישי והאחרון לפיו בעל השליטה נטל החזקה על נכסי החברה, ובכך תוכשר גביית חובות הארנונה מבעל השליטה עצמו, אף שהחוב נצבר לחובת החברה שבשליטתו. חזקה זו, ומכוח מטרתה, הוכרה כ "חזקת ההברחה" והיא ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על ידי בעל השליטה בחברה.

הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים באה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גביה יעילה של חובות ארנונה על מנת לשפר מצבן הכלכלי הרעוע, על ידי אימוץ "חזקת ההברחה" בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה והסמכת הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה פעילותה מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה. ראו:

רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון (החלטה מיום 25/10/12);

ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (פסק דין מיום 22.6.10);

עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה (פסק דין מיום 16.10.07).

נקודת המוצא המתקיימת מכוח החזקה היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, זאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל. הצד שנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו (ראו: ע"א (ת"א) 2139/08 הנ"ל). בעל שליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה.

בענייננו טוען המבקש טענה כללית לפיה אין ביכולתו להשיג את הדו"חות של החברה ואיננו מציג כל אסמכתאות לטענתו כי לא קיבל דבר מנכסי החברה (אין די בהתכתבות עם גרינברג אשר הוצגה לעניין זה או בטענות בעלמא כי המבקש ניסה להשיג מסמכים ולא הצליח לשם הטיית מאזן ההסתברות). על כן, נראה כי סיכויי העתירה להתקבל אינם גבוהים ובנסיבות העניין גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, אשר הראתה כי מדובר בחוב סופי שלא הוגשו לגביו השגות, עררים וכיוצ"ב, ואשר הניחה בסיס לקיומם של התנאים הרלוונטיים לקיומו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וחיוב המבקש, בעל השליטה, בחוב הארנונה של החברה הפרטית.

בנוגע לטענות המבקש כי היה על המשיבה לנקוט בהליך תביעה אזרחי לשם גביית החוב מהמבקש אציין כי כפי שציינתי בעת"מ (חי') 26026-05-12 יעקב כהן נ' עיריית חיפה (פסק דין מיום 26.7.12), אכן סבור אני כי מטבע הדברים בית המשפט לעניינים מנהליים אינו הערכאה המתאימה לבירורן של שאלות עובדתיות ועל כן ישנה חשיבות רבה במקרים מעין אלה לנקוט בהליך תביעה אזרחי, שיאפשר את פרישת התשתית העובדתית בפני בית המשפט. עם זאת, במקרה זה, מאחר שהמבקש אינו מניח כל תשתית ראייתית לטענותיו בדבר סתירת החזקה, לא מצאתי לנכון להתערב בהליכי הגבייה בשלב זה, למרות שדעתי היא, כאמור, כי במקרים מסוג זה יש לנקוט בהליך תביעה אזרחי ולא בהליכי גבייה מנהליים.

בכל הנוגע לטענות המבקש בדבר אי קבלת ההתראות בעניין חוב הארנונה נראה כי יש לקבל את טענות המשיבה כי ההתראות נשלחו כדין לכתובתו הרשומה של המבקש במרשמי מרשם האוכלוסין ועל כן יש לקבוע כי ההתראות הגיעו ליעדן. המבקש, למרות טענתו כי איננו גר בישראל, לא עדכן זאת במרשם האוכלוסין והמשיבה שלחה את המכתבים וההתראות אל כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין על פי הדין. יצוין כי המבקש עצמו אף מציג ראיות לכך שקיבל את מכתבי המשיבה לכל המאוחר בפברואר 2015 ולכן נראה לכאורה גם כי יש בסיס לטענות המשיבה בדבר שיהוי בהגשת העתירה, אך לאור טענותיו של המבקש לעניין זה לא מצאתי מקום לדחות את העתירה על הסף בשל שיהוי.

אוסיף עוד כי מעבר לאמור, גם אם יגבו כספים ע"י המשיבה ובסיכומו של יום יקבע כי העותר צודק בעתירתו, ממילא תשיב לו העיריה כל סכום שיגבה ביתר. גם מטעם זה אין עילה של ממש לעיכוב ביצוע הליכי הגביה של חוב הארנונה.

בסיכומו של דבר, לאור המפורט לעיל, לא מצאתי כי יש ליתן בנסיבות העניין צו ביניים המעכב את הליכי הגבייה שבנדון. הבקשה נדחית.

אוסיף עוד, והדבר צוין כבר בפתח החלטה זו, כי העותר לא צירף את אותו גרינברג כמשיב לעתירה. לכאורה די בכך כדי שהעתירה תידחה, לא כל שכן שהבקשה לסעד הזמני תידחה.

לעת הזאת קבוע דיון מקדמי בעתירה ליום 18.10.15. נראה כי ראוי הוא שהצדדים ינצלו את הזמן ובמקביל להכנות לדיון גם יבואו בדברים. אדגיש כי אין לראות באמור בהחלטה זו בכלל ובאמור לעיל משום קביעת עמדה סופית לגופו של עניין. עם זאת סבור בית המשפט כי בכל מקרה, ובמיוחד במקרה שנסיבותיו חריגות, ראוי שצדדים ישקלו להידבר כדי לנסות וליתר את הצורך בהכרעה שיפוטית.

בכפוף לאמור לעיל – הבקשה לסעד הזמני נדחית.

הוצאות הדיון בבקשה זו יובאו בחשבון במסגרת פסיקת הוצאות בסיכומו של ההליך, ולפי הצורך.

המזכירות תעביר עותק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ה, 20 יולי 2015, בהעדר הצדדים.