לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן ביום 9.6.15 בבית משפט השלום בפתח תקוה ע"י כבוד הרשמת הבכירה איילת הרץ-טופז-אחיעזר אשר במסגרתו חייבה את המבקש לשלם למשיב פיצויים בסך של 27,244 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

המבקש טוען כי סיכויי הערעור אינם משוללי יסוד שכן חלק בלתי מבוטל מטענותיו מתייחס לקביעות משפטיות ופרשנות, וכי מאזן הנוחות מצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין.

לאחר שעיינתי בבקשה, בערעור ובנספחים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לבחון בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין הם שניים:

הראשון – סיכויי ההצלחה בערעור.

השני – אם יזכה המערער בערעורו לאחר שפסק הדין כבר בוצע, יהא זה מן הנמנע או קשה להשיב המצב לקדמותו (ראו ספרו של המלומד אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה אחת עשרה, סיגא הוצאה לאור בע"מ, עמ' 1154).

כידוע, העובדה כשלעצמה שהוגש ערעור אין בה כדי למנוע מהזוכה מלממש את פסק הדין.

"כאשר מדובר בחיוב כספי הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין. אין מעכבים ביצועו של פסק המחייב בתשלום כספים אם ניתן להבטיח את השבת הכספים למערער למקרה שיזכה בערעור" (ספרו הנ"ל של המלומד גורן, עמ' 1156).

בענייננו, חלקו הארי של הערעור נסב על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית משפט קמא אשר כידוע בית משפט של ערעור יתערב בהם במקרים חריגים בלבד.

המבקש לא טען ולא הוכיח כי אם ישלם את סכום פסק הדין למשיב יתקשה לגבותו בחזרה אם יזכה בערעור.

לפיכך דוחה הבקשה.

בנסיבות העניין לא מצאתי לחייב המבקש בהוצאות.

ניתנה היום, י"ז אב תשע"ה, 02 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.