ה

בהחלטתי זו אני נדרש לסוגיה משפטית שעולה מן עובדות המקרה שבבסיס התובענה דנן. הצדדים חלוקים בשאלה האם מתקיים בענייננו החריג לפי סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") שמשמעו דחיית התביעה נגד הנתבעת 2 או שמא חריג זה אינו חל בענייננו, שאז משמעו המשך בירור התובענה.

העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים:

1. עניינה של תובענה זו הוא בתאונת דרכים מיום 31.08.2014 בין כלי רכב, מ"ר 55-007-78 שבבעלות מבוטח התובעת, מר שלום שטרית, שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת מפני נזקים העלולים להיגרם לו בתקופת הביטוח (להלן: "רכב התובעת"), לבין כלי רכב, מ"ר 71-343-13, שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 או בחזקתו, ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. בגין נזקי רכב התובעת שילמה התובעת תגמולי ביטוח למבוטחה, מר שלום שטרית, ועתה מכוח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, היא באה בנעליו ודורשת השבת הכספים ששילמה למבוטחה ממי שנהג ברכב הנתבעים או החזיק בו וממבטחת רכב הנתבעים.

3. יש לציין כי על פי טופס ההודעה על התאונה שהוגש לנתבעת 2, מציין הנתבע 1 כי התאונה נגרמה ברשלנותו, כאשר במקום לשלב להילוך נסיעה לאחור שילב להילוך נסיעה קדימה, והתנגש ברכב התובעת מאחור.

4. אלא שבכתב הגנתה טוענת הנתבעת 2 טענות רבות לעניין היעדר כיסוי ביטוחי, אולם בהחלטתי זו אני נדרש לעניין הטענה בדבר תחולתו של סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח בנסיבות העניין, גרידא. יתר המחלוקות העולות בתובעה עתידות להתברר בכפוף לתוצאת החלטתי זו.

5. למעשה, טוענת הנתבעת 2 כי לתובעת אין זכות תחלוף מאחר שמתקיים בענייננו החריג שבסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח.

לטענת הנתבעת, הואיל ומבוטח התובעת, מר שלום שטרית, והנתבע 1, הינם אחים, אשר שניהם שותפים עסקיים בחברה בשם שתית בע"מ שהינה מבוטחת הנתבעת 2, אשר גם מועסקים על ידה, הרי שברור כי מבוטח התובעת לא היה מגיש תביעה כנגד החברה שבבעלותו וכי אח סביר לא היה מגיש תביעה נגד אחיו, מכאן שאין לתובעת שבאה בנעלי מבוטחה, עילת תביעה ומכאן שדין התובענה להידחות.

6. ביום 20.09.2016 אמורה הייתה להתקיים ישיבת הוכחות, אלא שמאחר שעד התובעת לא התייצב לדיון ומאחר שעלה הצורך להכריע בסוגיה מושא החלטתי זו טרם בירור התובענה, הרי שב"כ הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה המחלוקת העיקרית בתובענה זו הנה מחלוקת משפטית בדבר תחולתו של סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, ומכאן שהצדדים יגישו סיכומים קצרים בכתב בסוגיה זו, וכי לאחר שבית המשפט יכריע בסוגיה זו, יוכרע גורל המשך ניהול התובענה.

7. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב כאמור לעיל, וצירפו אליהם פסיקה ואסמכתאות התומכות, לכאורה, בעמדתם.

8. בהתאם להחלטתי מיום 19.11.2016 התקבלה עמדתו המוצהרת של מבוטח התובעת, לפיה אין לו כל עמדה לעניין ניהול התובענה. עמדתו המוצהרת של הנתבע 1 לא התקבלה, אך תחתיה התקבלה עמדתה של הנתבעת 2 ממנה עולה כי מאחר שהנתבע 1 אינו מבוטח הנתבעת 2 אלא חברה שתית בע"מ שהנתבע 1 הינו מועסק על ידה, ולכן הנתבעת 2 עומדת על עמדתה לעניין תחולתו של החריג לפי סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח.

9. עתה כל שנותר הוא לדון ולהכריע בסוגיה המשפטית.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

10. סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, קובע כדלקמן:

"היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם."

הוראת חוק זו קובעת כי מששילם המבטח למבוטחו תגמולי ביטוח, עוברת הזכות של המבוטח לתבוע את המזיק בגין נזקיו למבטחו, בהתאם לשיעור התגמולים ששולמו.

הוראת חוק זו מגדירה למעשה את זכותו של המבטח לדרוש מצד שלישי, המזיק, את השבת תגמולי הביטוח ששילם למבוטחו.

11. סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, קובע חריג להוראת החוק המנויה בסעיף 62(א) לעיל, ובלשון זו:

"הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם."

תכלית החריג שבסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח ברורה היא: מבטח אינו רשאי לחזור בתביעה כנגד בן משפחה שהיה מעורב בתאונה, והכל כדי שלא ייפגם הקשר והתא המשפחתי עקב אותה תביעה.

12. בפסיקה נקבע כי אין להרחיב החריג מעבר למטרה שלשמה נועד, והיא שמירה על התא המשפחתי, כאשר הדבר אכן נדרש.

יפים דבריה של כב' השופטת דותן בע"א 2372/03 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.07.2005), כהאי לישנא:

"אני סבורה כי המערערת אינה יכולה לחסות תחת כנפי ההגנה שפרש המחוקק על בן משפחתו של הניזוק, שנועדה למנוע אפשרות של הגשת תביעת תחלוף ישירה נגד בן משפחה או עובד "שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי", אך אין צורך בתחכום פרשני מיוחד כדי להסיק שהגדרה זו אינה חלה על חברת הביטוח המבטחת את בן המשפחה.

פרשנות הוראות חוק חוזה הביטוח ופוליסת ביטוח על פי תכליתם עוברת כחוט השני בפסיקה ואציין לענייננו את ע"א 5187 דוד ליפשיץ נ' שושנה לוי ואח', פ"ד מ2(2) 177, 191 הדן בפרשנות סעיף 62 הנ"ל וקובע:

"... אין כוונה כי עקב חוזה ביטוח, שלו דאג לעצמו הניזוק, ייהנה המזיק; דבר זה ייתכן, כאשר הניזוק המבוטח רשאי לתבוע מהמזיק רק את דמי הנזק הנותרים לאחר שקיזז את דמי הביטוח ששולמו לו, אם חברת הביטוח מכל סיבה שהיא לא תתבע מהמזיק את דמי הביטוח ששילמה לניזוק רק אז יימצא המזיק נהנה מההפקר. ואילו חוק חוזה הביטוח מטרתו העיקרית להגן על המבוטח בלי לתת יתרון דווקא למזיק. (ההדגשה שלי ש.ד.)

ומשלי אוסיף, כי אין לקרוא בהוראות חוק חוזה הביטוח כוונה להעניק יתרון לחברת הביטוח אשר התמזל מזלה ומבוטחה הוא בן משפחתו של הניזוק.ו

כללי פרשנות תכליתית יושמו על ידי כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) גם בע"א 779/89 יעקב שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ פ"ד מח(1) 221, 227 - 228; בבואו לפרש את הדיבור "מעשה אלימות" בפוליסת ביטוח. על פי "הקשר הדברים הראוי":

"מבין המובנים הלשוניים השונים שניתן לתת לדיבור 'אמצעי אלימות', מהו המובן המשפטי של דיבור זה? התשובה הנה, כי מובנו המשפטי של דיבור בטקסט נקבע על פי 'הקשר הדברים הראוי'...

מהו 'הקשר הדברים הראוי' בענייננו. התשובה הינה, כי ההקשר הראוי הוא במטרה אשר הפוליסה מבקשת להגשים. זוהי 'תכלית חוזה הביטוח המסויים, על-פי המאטריה הביטוחית שהוא בא לשקף' (השופט ד. לוין בע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן פ"ד מו(2) 372, 379).

...כאשר עניין לנו בפוליסה סטנדרטית שאינה משמשת בסיס למשא ומתן אישי - יש לקבוע את תכליתו העסקית של החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית. תכלית אובייקטיבית זו עניינה התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים ליחס חוזי. היא נלמדת מסוג ההסכם ומהטיפוס אליו הוא שייך. היא נגזרת מהגיונו. היא מוסקת מלשונו." (ההדגשה שלי ש.ד.)

בבואי לישם כללים פרשניים אלה על הוראתו של סעיף 62(ד) לחוק, המסקנה המתבקשת היא כי תכלית הסייג למנוע הגשת תביעת תחלוף נגד מי שמבוטח סביר לא היה מגיש נגדו תביעה בהיותו בן משפחה; ובכך למנוע פגיעה בתא המשפחתי, או הצבתו של המבוטח במצב בלתי אפשרי; כאשר חברת הביטוח ממנה הוא תובע שיפוי, על פי הפוליסה, חוזרת על בן משפחתו בתביעת שיבוב באופן שלעיתים יהיה בו כדי למנוע מהמבוטח לתבוע את נזקו ובכך ל"העשיר" את המבטח.

אין אני סבורה שיש להרחיב כלל זה מעבר למטרה שלשמה נועד: שמירה על התא המשפחתי, כאשר הדבר אכן נדרש. לא בכדי הוסיף המחוקק וציין כי התביעה לא תוגש נגד מי "שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי". אילו נשאל ה"מבוטח הסביר" האם היה נמנע מהגשת תביעה נגד המבטח של בן משפחתו, חזקה עליו שהיה משיב בשלילה. וכך יש לפרש את הוראת סעיף 62(ד) הנ"ל."

קביעות ברוח זו ניתן למצוא בפסק דינו של כב' הרשם הבכיר רף בתא"מ 5426-12-13 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (16.09.2015) ובפסק דינה של כב' הרשמת הבכירה דבי בתא"מ 60206-05-13 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי (26.06.2016).

13. אם כן, תכלית החריג שבסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח היא למנוע תביעת תחלוף נגד מי שמבוטח סביר לא היה מגיש נגדו תביעה, אך ניתן גם ניתן לתבוע את המבטח של אותו מזיק. מטרתו של החריג אינה בהענקת יתרון למבטח אשר התמזל מזלו ומבוטחו (המזיק) הוא בן משפחתו של הניזוק (או כל אדם אשר מבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי).

מן הכלל אל הפרט

14. הנתבעת 2 טוענת כי מאחר שמבוטח התובעת הוא הבעלים ומנהלה הכללי של מבוטחת הנתבעת 2, חברת שתית בע"מ ומועסק על ידה, שהרי מדובר באותו כיס. מכאן, שברור כי מבוטח התובעת לא היה תובע את החברה שבבעלותו שהיא גם מעסיקתו, בגין נזקי רכבו כתוצאה מהתאונה. לכן, לטענת הנתבעת 2 יש להחיל את החריג שבסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח.

עוד טוענת הנתבעת 2, על יסוד אסמכתאות תומכות, כי הנתבע 1, שהינו אחיו של מבוטח התובעת, הוא גם מנהלה הכללי של חברת ש. שטרית הנדסה בע"מ (שהיא חברה קשורה לחברת שתית בע"מ) ושותף בחברת שתית בע"מ, והוא ביחד עם מבוטח התובעת משמשים כדירקטורים בחברת ש. שטרית הנדסה בע"מ. גם מכוח זה, טוענת הנתבעת 2 כי חל החריג לעיל.

15. כמו כן, טוענת הנתבעת 2 כי חוות דעת שמאי שבמסגרתה הוערכו נזקי רכב התובעת הוכנה עבור חברת ש. שטרית בע"מ ורק כעבור חודשים מוענה חוות דעת השמאי למר שלום שטרית. עם כל הכבוד, לב"כ הנתבעת 2 טענתו כלל אינה ברורה. מצילום רישיון רכב התובעת שצורף לסיכומי הנתבעת 2, עולה באופן ברור כי רכב התובעת רשום על שם מר שלום שטרית. גם מהעתק ממפרט הביטוח המקיף עבור רכב התובעת עולה כי שם המבוטח הוא שלום שטרית. כך שלא ברור טענתה של הנתבעת 2 לעניין השוני בשם המבוטח כפי שנרשם בחוות דעת השמאיות מטעם התובעת.

16. הנתבעת 2 מפנה לפסיקה, ובעיקר לפסק דין בע"א 15488-10-15 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' יונס ואח' (07.06.2016), שלטענתה תומכת בעמדתה. אולם, אין בה כדי להועיל מאחר והיישום של הפסיקה אליה מפנה הנתבעת אינו נכון.

בשונה מהפסיקה אליה מפנה הנתבעת 2, בנסיבות העניין לא מתקיים יחסי עובד מעביד בין מבוטח התובעת, מר שלום שטרית, לבין מבוטחת הנתבעת 2, חברת שתית בע"מ. על פי האסמכתאות שצירפה הנתבעת 2 לסיכומיה עולה באופן ברור כי מבוטח התובעת הינו מנכ"ל הקבוצה שמחזיקה בין היתר בחברת ש. שטרית בע"מ ובחברת שתית בע"מ, בין כחברות בנות ובין כחברות נכדות. מהאסמכתאות שצירפה הנתבעת 2 לסיכומיה לא עולה כי מבוטח התובעת מחזיק במניות מי מהחברות הללו ושיעור החזקתו. אולם, גם אם אניח כי מבוטח התובעת מחזיק בכל מניות חברת ש. שטרית בע"מ ובכל מניות חברת שתית בע"מ, הרי שברור כי לא מדובר באותו כיס, כפי שטוענת הנתבעת 2, אלא כי מדובר באישיות משפטיות נפרדות לחלוטין, כאמור בסעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). מה גם, שאין כל אסמכתא המצביעה על כך שמבוטח התובעת הוא עובד של חברת שתית בע"מ, בניגוד לאסמכתא המעידה כי הנתבע 1 משמש מנהלה הכללי של חברת ש. שטרית בע"מ ואילו אדם אחר משמש כמנהלה הכללי של חברת שתית בע"מ. אך ברור הוא כי חברת ש. שטרית בע"מ וחברת שתית בע"מ אינן חד הן, מדובר בשתי אישיות משפטיות נפרדות.

17. הנתבעת 2 מעלה שתי שאלות: האחת, האם יהיה נכון וראוי, שמבוטח התובעת, היה פורע נזקיו מאחיו, אשר מלבד היותם אחים, מתנהלים ביניהם יחסי עובד מעביד. והשנייה, האם אותו מבוטח היה פורע את נזקיו מהחברה אשר בבעלותו.

באשר לשאלה הראשונה – הנחת היסוד של הנתבעת 2 הנה מוטעית מיסודה. אומר בראש ובראשונה כי הנתבעת 2 בעצמה טוענת כי הנתבע 1 אינו המבוטח שלה כי אם חברת שתית בע"מ, ולכן לא היה מתקיים מצב שמבוטח התובעת היה בכלל שוקל לפרוע נזקיו מאחיו. בנוסף לכך, אומר כי לא מתנהלים כל יחסי עובד מעביד בין שני האחים, קרי בין מבוטח התובעת לבין הנתבע 1, שהרי המעסיקה של הנתבע 1 הנה חברת ש. שטרית שהנתבע 1 משמש מנהלה, ואך ניתן להניח כי שכרו משולם מחשבונה של החברה ולא מחשבונו של מבוטח התובעת.

באשר לשאלה השנייה – גם אם אניח כי מבוטח התובעת הוא הבעלים של חברת שתית בע"מ, היא מבוטחת הנתבעת 2, הרי שגם אז מדובר בחברה בערבון מוגבל, שמשמעותה הפרדת חשבון החברה מחשבונות בעלי המניות שלה. כך שאם היה מתרחש נזק משמעותי לנכס שבבעלות הבעלים של אותה חברה בע"מ לא מן הנמנע כי היה מנסה לפרוע את נזקיו מהחברה. עם זאת, השאלה עצמה עוסקת בהיפותזה מיותרת מאחר שבנסיבות העניין, לא היה נדרש ממבוטח התובעת לתבוע את מבוטחת הנתבעת 2, בגין נזקי רכבו, מאחר שיכול היה לדרוש תגמולי ביטוח בגין הנזק לרכב על פי פוליסת ביטוח המקיף או לתבוע ישירות את מבטח הרכב הפוגע, קרי את הנתבעת 2, מבלי לתבוע את הנתבע 1.

18. גם טענתה של הנתבעת 2 לעניין הבעלות ברכב הפוגע, כאמור בסעיף 22 לסיכומיה, דינה להידחות. גם אם מבוטח התובעת הוא הבעלים של מבוטחת הנתבעת 2, הרי שרכב הנתבעים רשום על שם מבוטחת הנתבעת 2, היא חברת שתית בע"מ ולא על שם מבוטח התובעת.

גם אם יצטרך מבוטח התובעת לשאת בתשלומי ההשתתפות העצמית, בהנחה שהוא הבעלים של מבוטח הנתבעת 2, הרי שגם אז היא בטלה בשישים ביחס לתגמולי הביטוח שקיבל מהתובעת. בהקשר זה אומר כי התוצאה שמבוטח התובעת לא היה מפעיל את הביטוח המקיף ולא היה מקבל תגמולי ביטוח מהתובעת, אלא היה בוחר לתבוע ישירות את הנתבעת 2, שאז סביר ביותר להניח כי את הפיצויים בגין נזקי רכבו, אם בכלל, היה רואה מהנתבעת 2 לאחר תקופה לא קצרה ואף ארוכה, לכן ברור מדוע העדיף מבוטח התובעת לדרוש תגמולי ביטוח מהתובעת 2.

19. גם טענתה של הנתבעת 2 לעניין סעיף 14 בפרק ג' לפוליסת הביטוח שהוציאה התובעת למבוטחה, שקובעת כי "המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהו בשל חבות לעניין נזק לרכוש שבבעלות המבוטח, או נהג הרכב, או לרכוש הנמצא בפיקוחם או בשמירתם של המבוטח או נהג הרכב או אחד מבני ביתם", דינה להידחות. הוראה זו אליה מתייחסת הנתבעת 2 בסעיף 23 לסיכומיה, כותרתה היא "חריגים לחבות כלפי צד שלישי בשל נזקי רכוש. בנסיבות העניין, מבוטח התובעת, קיבל תגמולי ביטוח בגין נזקי רכבו על בסיס פוליסת ביטוח המקיף, דבר השונה בתכלית ממה שהנתבעת 2 מכוונת אליו.

20. באשר לטענתה של הנתבעת 2 לעניין הוראת סעיף 18 לפוליסת הביטוח שהוציאה התובעת למבוטחה, הוא אינו אלא הבאת הוראת סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח לגדרי הפוליסה, ואין בו כדי לשנות ממסקנתי לעיל.

למעלה מן הצורך אביא את דבריו המלומדים של כב' השופט יצחק עמית בר"ע 149/06 חזן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (07.05.2006) הנותנים מענה לעניין ההוראה שבפוליסה.

"הרציונל של החריג הוא, שלא להרחיב את תחולתה של הפוליסה על רכוש שמעצם טיבו וטבעו שייך למבוטח או נמצא בפיקוחו ובשליטתו, וראוי לביטוח נפרד. אפשרות אחרת היא, שהסעיף בא להחריג רכוש שהמבוטח מוביל במכוניתו. מכל מקום, אין להרחיב את החריג מעבר לגבולותיו הראויים.

אזכיר מושכלות יסוד בפרשנות פוליסת ביטוח. לחוזה הביטוח מאפיינים מיוחדים: המדובר בחוזה צרכני באופיו, על פי רוב חוזה אחיד, שתנאיו והביטויים והמונחים המקצועיים השזורים בו, מובנים וידועים אך ליודעי ח"ן. על רק זה, התפתחו בפסיקה שני כללי פרשנות.

הכלל הראשון - "נגד המנסח-המבטח". כלל פרשנות זה, אינו מייחד רק את חוזי הביטוח, והוא מיושם מקום בו קיימות מספר אפשרויות פרשנות סבירות.

הכלל השני הוא "מבחן הציפיות הסבירות של המבוטח" וקיימות מספר גרסאות לשימוש בדוקטרינה זו. במובנה "החלש", משמשת הדוקטרינה בכל מקרה של עמימות טכסטואלית, כפי שנעשה ברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ. סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281. במובנה "החזק", מאפשרת הדוקטרינה לבית המשפט, להתנתק מלשון הטכסט, ולפסוק כנגד חברת הביטוח, גם מקום בו לשון הטקסט היא חד-משמעית.

להבחנות ולשיקולים שבבסיס הדוקטרינה ויישומה, ראה ד. שוורץ ו-ר. שלינגר "דיני ביטוח – חובת גילוי, פרשנות ומגמות התפתחות" (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשס"ה) עמ' 319-340

פרשנותה של המבטחת, כפי שנתקבלה על ידי בית המשפט קמא, מובילה לתוצאה קשה, ושמא אף אבסורדית, ולפיה פלוני, המבטח את מכוניתו בביטוח אחריות צד שלישי, לא יהא מבוטח, אם פגע במכונית אחרת של בן משפחתו. הסיטואציה של שני בני משפחה הנוסעים בסמיכות מקום וזמן, כל אחת במכוניתו שלו, אינה נדירה במקומותינו. קשה להלום כי כלל ציבור הנהגים המבוטחים, יידרש לרכוש ביטוח נפרד ומיוחד, על מנת לכסות מקרה של תאונה בין מכוניות המשפחה.

לכן, דומני שמכוח הכלל של "הציפיות הסבירות של המבוטח", ועל רקע העמימות הטכסטואלית של החריג, אין מקום להחילו גם במצב שבו בן משפחה אחד גורם נזק למכוניתו של בן משפחה אחר, גם אם השניים הם "בני בית"."

בנסיבות העניין, עצם העובדה כי רכב הנתבעים שהיה נהוג או מוחזק בידי הנתבע 1 פגע ברכב התובעת השייך לאחיו אין בו להכשיל את בירור התביעה.

21. טענתה של הנתבעת 2 לעניין המשקל שיש לייחס להיעדרותם של מבוטח התובעת והנתבע 1 מהדיון שהתקיים ביום 20.09.2016, דינה להידחות, באשר בסופו של יום ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה כי טרם בירור התובענה יש להכריע בסוגיה המשפטית מושא החלטתי זו.

לסיכום

22. על יסוד כל האמור לעיל, אני קובע כי אין להחיל בנסיבות העניין את החריג שבסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח.

23. יחד עם זאת, מאחר שמבוטח התובעת והנתבע 1 (שאינו מבוטח הנתבעת 2) הינם אחים, וברי כי מבוטח התובעת לא היה מגיש תביעה נגד אחיו, ומקום שהנתבעת 2 טענה לכל אורך ההליך כי מי שנהג ברכב הנתבעים אינו הנתבע 1, כי אם קטין, כביכול, הרי שבהחלט יש מקום להורות על דחיית התביעה נגד הנתבע 1.

משכך, אני דוחה את התביעה נגד הנתבע 1.

אין בדבר כדי לפטור את הצדדים מזימונו של הנתבע 1 לדיון ההוכחות שייקבע.

24. אני קובע את התיק לשמיעת ראיות ליום 28.02.2017 בשעה 08:30.

25. הנתבעת 2 תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בניהול הסוגיה בסך של 2,500 ₪, אשר ישולם תוך 30 יום ללא קשר לתוצאות ההליך.

26. המזכירות תמציא החלטתי לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותקבע את התיק לדיון הוכחות כאמור לעיל.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ז, 28 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.