1. עניינה של תובענה זו הוא בתאונת דרכים מיום 31.08.2014 בין כלי רכב, מ"ר 55-007-78 שבבעלות מבוטח התובעת (להלן: "רכב התובעת"), לבין כלי רכב, מ"ר 71-343-13, שבעת התאונה היה מבוטח על ידי הנתבעת בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעת") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעת טוענת כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג רכב הנתבעת שברשלנותו גרם לתאונה.

מנגד הנתבעת טוענת להיעדר כיסוי ביטוחי מפאת שמי שנהג ברכב הנתבעת בעת קרות התאונה היה קטין ובכלל זה לא היה בגיל המתאים על פי תנאי הפוליסה.

למעשה, אין מחלוקת בשאלת האחריות לקרות התאונה אלא המחלוקת היא בשאלת הכיסוי הביטוחי מפאת זהותו של נהג רכב הנתבעת בעת קרות התאונה.

3. יש לציין כי בתחילת הדיון בתיק זה המחלוקת בין הצדדים התמקדה בעיקר בשאלת תחולתו של החריג לפי סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), תוך שהנתבעת טוענת להסרת כיסוי ביטוחי בשל החלת חריג זה.

לאחר שב"כ הצדדים השמיעו את טיעוניהם והגישו סיכומיהם בכתב בקשר עם הסוגיה המשפטית שבמחלוקת, ביום 28.12.2016 ניתנה על ידי החלטה לפיה בנסיבות העניין אין מקום להחיל את החריג שבסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, ואף ניתנה החלטתי, לפיה התביעה תידחה נגד נהג רכב הנתבעת והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

4. ביום 20.04.2017 התקיימה ישיבת הוכחות בו נשמעו עדי הצדדים והוגשו ראיותיהם.

בפתח הדיון ביקשו ב"כ הצדדים להצהיר על הסכמתם כי אין מחלוקת לעניין האחריות לקרות התאונה וכי המחלוקת ביניהם מתמקדת בטענתה של הנתבעת, לפיה אין כיסוי ביטוחי על בסיס טענת ב"כ הנתבעת כי יש להסדיר את זהותו של נהג רכב הנתבעת.

ב"כ הנתבעת טען כי מי שנהג ברכב הנתבעת הוא קטין שאינו עומד בתנאי פוליסת הביטוח, ומשנשאל על ידי בית המשפט למקור הטענה ובסיסה, התברר כי טענתו מבוססת דוח חקירה שמעולם לא נתבקש על ידו להגישו, לא בגלוי ואף לא באופן סמוי, ואף התברר כי גם החוקר עורך הדוח לא התייצב לדיון על מנת להעיד על הדוח מטעמו.

במהלך הדיון העידו שני עדים, עד התביעה אשר רכבו נפגע בתאונה, ועד ההגנה, הוא נהג רכב הנתבעת.

עתה לא נותר אלא לדון ולהכריע בתובענה.

5. על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, שמעתי עדויות נהגי הרכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח היעדר כיסוי ביטוחי, ולפיכך דינה של התביעה להתקבל במלואה.

מחקירתם של שני העדים שהעידו בפניי, האחד מטעם התובעת והשני מטעם הנתבעת, עלתה תמונת מצב לפיה גרסאותיהם של שני העדים תאמו ותמכו האחת בשנייה.

אמנם, גרסאותיהם, ובעיקר גרסת נהג רכב הנתבעת, אינה נקייה מספקות, אלא שגרסתו לא הופרכה, כאשר לא הוצגה לבית המשפט כל ראייה שבכוחה לתמוך בטענה לפיה שנהג רכב הנתבעת בעת קרות התאונה היה קטין.

כלל הוא כי הנטל להראות כי אין כיסוי ביטוחי בשל תחולתו של חריג או תנאי מוטל על מי שמעלה טענה זו.

לפיכך, לא עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה המוטל עליה.

מהעדויות עלה כי נסיבות התרחשות התאונה היו כאשר רכב התובעת עמד בחניית ביתו של נהג רכב הנתבעת (שהוא גם אחיו של הבעלים של רכב התובעת ומבוטח התובעת) במסגרת ביקור משפחתי, ורכב הנתבעת פגע ברכב התובעת עקב טעות שתוארה על ידי נהג רכב הנתבעת, משום שהסיע את רכב הנתבעת קדימה במקום לאחור.

דוח החקירה שדובר עליו מטעם ב"כ הנתבעת נותר בגדר נעלם, לא הוגשה לבית המשפט ואף לא הועבר לעיונו של הצד שכנגד, ואי עמידתו של ב"כ הנתבעת על הגשתו על פי כללי סדרי הדין, אומרת דרשני.

6. באשר למחלוקת בעניין הנזק הנטען, הרי שמאחר שהנזק נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ואף לא ביקש לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו, הרי שראשי הנזק המרכיבים את סכום התביעה, זולת ראש הנזק של הפסד בגין אי השכרת הרכב, בדין יסודו.

7. אציין כי היה על הנתבעת לייתר את הצורך בשמיעת הראיות, במיוחד לאחר שניתנה החלטתי המקדמית מיום 28.12.2016 ,התעקשותה הבלתי מובנת של הנתבעת לעמוד על ניהול ההליך, לא היה לה מקום כלל , והדבר יקבל ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך בהמשך.

8. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

8.1. סכום התביעה, בסך של 49,245 ₪ .

8.2. הוצאות משפט לרבות אגרת בית המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 11,373 ₪ .

8.3. שכר העד כפי שנפסק במעמד הדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

9. הנתבעת תישא בהוצאות העד מטעמה כפי שנפסק בדיון.

10. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ז, 14 מאי 2017, בהעדר הצדדים.