לפני תביעה למתן סעד הצהרתי וכן תביעה לפינוי וסילוק יד, כמו גם תביעה שכנגד כספית.

1. התובעים הם בעלי הזכויות בבית מגורים המצוי ברח' שרת 63 בקרית אתא, הידוע כגוש 11037 חלקה 96 (להלן: "הנכס"). התובעים רכשו את הנכס כאשר היה בו דייר מוגן אשר לימים נפטר והנתבעת היא רעיית הנפטר ובאה בנעליו כדיירת מוגנת על פי חוק.
2. לטענת התובעים נודע להם כי מאז 2014 הנתבעת אינה מתגוררת עוד בנכס ולאחר בירור עלה כי היא מתגוררת אצל בתה ברח' חפציבה 5 בקריית חיים. עוד טוענים התובעים כי ביום 31/7/15 התברר להם כי אי מי החל מבצע בנכס נשוא התובענה שיפוצים נרחבים. בעת תיעוד השיפוצים בידי חוקר מטעמם של התובעים, טוענים התובעים כי שהה במקום חתנה של הנתבעת, מר עופר בן הרוש, אשר טען כי הוא בעל הבית.
3. לטענת התובעים, הנתבעת ביצעה את השיפוצים ללא קבלת רשות מעם התובעים וכי שיפוץ זה אסור בהתאם להסכם השכירות המוגנת. התובעים טוענים כי הפרה זו של הסכם השכירות מקנה להם את הזכות לפינוי הנתבעת, בשל אי קיום תנאי מתנאי הסכם השכירות המוגנת.
4. התובעים טוענים כי חובת ביצוע תיקונים בנכס ככל שקיים צורך בכך, חלה כולה על הנתבעת מפאת היותה משתמש יחיד בנכס נשוא התובענה אלא שאין המדובר בשיפוץ אשר נועד לשמירת המצב הקיים ושימורו, אלא עבודות נרחבות הרבה יותר.
5. עוד טוענים התובעים כי הנתבעת נטשה את הנכס ועל כן קמה כנגד הנתבעת עילת פינוי נוספת, תוך שהנתבעת מעבירה את הנכס לצדדי ג' ומפיקה מכך רווח.
6. משכך, טוענים התובעים כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות המוגנת ואיבדה את מעמדה כדיירת מוגנת בנכס. התובעים עותרים כי יוצהר כי הנתבעת אינה עוד דיירת מוגנת בנכס וכי יינתן צו לפינויה מהנכס נשוא התובענה. מכאן תביעתם אשר לפני.
7. לטענת הנתבעת היא אישה מבוגרת וחולנית ילידת שנת 1942 המתגוררת בנכס נשוא התובענה מזה שנים רבות, למעט היעדרויות מעטות לצורך קבלת טיפול רפואי וביחוד בשל מצבו הגרוע של הבית, המקשה עליה לשהות בו.
8. הנתבעת טוענת כי בבית התגלו ליקויים רבים ההופכים את המגורים בבית נשוא התובענה, בלתי נסבלים ובלתי מתאימים. הנתבעת נסמכת על חוות דעת המומחה שטיינר ולפיה מצבו של הבית מחייב הריסה ובניה מחדש. לטענתה מצבו של הבית גרם לנזק ובליה גדולים לתכולת המושכר ולכלל מטלטליה של הנתבעת. הנתבעת טוענת כי נאלצה לחיות בבית על אף מצבו ובעת היעדרותה ממנו היא שוהה בבית החולים או בבית בתה, הגב' בן הרוש הסועדת אותה לפי הצורך.
9. לטענת הנתבעת, נוכח סירוב התובעים למלא את חובתם ולשמור על הבית במצב תקין, היא נאלצה לבצע תיקונים בעצמה בסיוע בתה וחתנה, תוך שמירת זכותה לתבוע מהתובעים את הוצאות התיקון. לטענת הנתבעת, אין בכך הפרה של הסכם השכירות ואף אם בהתאם להסכם השכירות קיימת תניה המקימה לתובעים עילת פינוי, הרי שהיא בטלה מכוח הוראות חוק הגנת הדייר וחסרת תוקף בהיותה מנוגדת לסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות).
10. הנתבעת מכחישה כי קמה עילת פינוי כנגדה בשל הפרת הסכם השכירות ואף מכוח עילת הנטישה. לטענתה, היא לא אבדה את מעמדה כדיירת מוגנת ומשכך היא עותרת לדחיית התביעה כנגדה.
11. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד וטענה כי על התובעים חלה החובה לבצע את התיקונים הנדרשים לצורך החזקת הבית במצב תקין וראוי לשימוש סביר. לטענתה, התובעים ביודעים ובזדון לא מילאו חובתם זו והזניחו את הנכס אשר הפך במרוצת השנים לנכס רעוע מט ליפול ובו ליקויים רבים. לטענתה, התובעים עשו כן על מנת לאלצה לחפש לעצמה פתרונות דיור זמניים אחרים ולגרום לנכס לקרוס, כך שהנתבעת תאבד את זכויותיה ואף הצהירו כי אין בכוונתם לתקן את הנכס המיועד להריסה.
12. הנתבעת טוענת כי פנתה מספר פעמים אל התובעים אך הללו סירבו במפורש לעשות כן ומשכך המשיכה הנתבעת להתגורר במושכר ברם לקתה בבריאותה ונעדרה לתקופות בהן התגוררה בבית בתה וחתנה. לטענתה היא נעזרה בבתה וחתנה על מנת לבצע תיקונים יסודיים בבית, אשר יאפשרו לה לשוב ולגור בו בתנאים סבירים. עלות התיקונים הגיעה לסך של 296,192 ₪ בהתאם לאומדן המומחה מטעמה של הנתבעת.
13. לטענת הנתבעת, בלא שיידעו אותה נמכר חלק מחצר הבית והתובעים הורו לנתבעת ולבעלה המנוח להרוס שני מחסנים אשר היו בחזקתם ועמדו בחצר. הנתבעת דרשה והתובעים בנו עבורה מחסן אחד מבלוקים וללא גג. הנתבעת מעריכה את ההפסד אשר נגרם לה מהעדר המחסן בסך של 20,000 ₪.
14. עוד טוענת הנתבעת כי הרטיבות אשר שררה במושכר גרמה לבלאי מואץ של רהיטיה ותכולת הבית. את הנזק בגין הבלאי המואץ מעריכה הנתבעת בסך של 18,000 ₪.
15. בהתאם, עתרה הנתבעת לחייב את התובעים בפיצוי בגין כל הנזקים אשר נגרמו לה וההוצאות אשר הוציאה והעמידה את התביעה שכנגד ע"ס של 334,192 ₪.
16. התובעים השיבו לכתב התביעה שכנגד כי החובה לביצוע תיקונים, אינה חלה על חלקי הבית אשר הם בשימושו הייחודי של הדייר ולענייננו כל הבית הוא בשימושה של הנתבעת. לפיכך טוענים התובעים כי לא ביצעו תיקונים בנכס, הן משום שלא היה הכרח בכך והן מפני שלא חלה עליהם החובה. לטענת התובעים, אין קשר בין מצב בריאותה של הנתבעת למצבו של הבית ולטענתם כי הנתבעת נטשה את הבית.
17. לטענת התובעים, הנתבעת ביצעה את עבודות התיקונים מבלי לבקש רשות ועבודות אלו לא נדרשו לשמור על הקיים אלא על מנת לשדרג באופן משמעותי את המושכר בהתאם לצרכיה של הנתבעת. התובעים מכחישים את עלות העבודות הנטענות וטוענים כי מטרתן האמתית הייתה לאפשר לבתה של הנתבעת ולבעלה, אשר כבר הציג עצמו כ"בעל בית" להתגורר במושכר.
18. התובעים מכחישים כי הנתבעת פנתה אליהם בבקשה לביצוע תיקונים, אלא במסגרתו של הליך זה ולפיכך הם זכאים לסרב לדרישה. לטענתם, החצר אשר הנתבעת טוענת כי נגזלה ממנה, מעולם לא נשכרה על ידה, אלא היא שכרה בית בלבד. בחצר אכן עמד צריף רעוע מעץ שנהרס על מנת לאפשר בנייה בחלק מן החצר ובמקומו נבנה מחסן משופר עבור הנתבעת מבלוקים, מחסן אשר נהרס על ידי הנתבעת או מי מטעמה. מפאת כל האמור, עתרו הנתבעים לדחיית התביעה שכנגד.

דיון :

האם קמה עילת פינוי כנגד הנתבעת בגין נטישה ?

1. התובעים טוענים כי הנתבעת נטשה לפרקים ממושכים את המושכר נשוא התובענה ומשכך קמה ועולה כנגדה עילה לפינויה בשל נטישת המושכר. עילת הנטישה אינה קבועה מפורשות בחוק הגנת הדייר אך על אף האמור מחייבים בתי המשפט את הדייר בפינוי כאשר הוא נוטש את המושכר. חוק הגנת הדייר נועד על מנת לספק לדייר הגנה וקורת גג, אך בשעה שהוא נוטש את המושכר אין כלל כוונה להגן עליו ועליו לפנות את דירתו ולהשיבה לידי בעליה ע"א 477/67 רבינוביץ נ. ארגש פ"ד כב (1) 309. נטישה נקבעת לפי נסיבותיו העובדתיות של כל עניין ובהתאם למצב הדברים אשר התגבש בעת הגשת התביעה. ראה ע"א 76/58 פראייר נ. באומן בע"מ פ"ד יג 316. נטל השכנוע לקיום עילה שכזו, מוטל על שכמו של בעל הבית מתחילת הדיון ועד לסופו. עליו לשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד.
2. אכן בין הצדדים הוסכם כי הנתבעת לא התגוררה בנכס משנת 2014 ועד לגמר השיפוץ אשר נערך בנכס נשוא התובענה וכי היא התגוררה באותו הזמן בבית הבת. בתה של הנתבעת אישרה את הדברים "היא הייתה גרה אצלי כי הייתה אחרי אשפוזים גם" (ראה עמ' 31 שורות 23-26 לפרוטוקול), אך התובעים בסיכומיהם היו נכונים להודות כי לא קמה כנגד הנתבעת עילת הפינוי בשל נטישתה את הנכס, שכן הנתבעת חזרה להתגורר בנכס בפועל ולטענת התובעים, חזרה בה מכוונתה לנטוש את הנכס.
3. בהעדר עילת פינוי בגין נטישה, אף לטענת התובעים בסיכומיהם, יש לדחות טענתם זו של התובעים.

האם הפרה הנתבעת את הסכם השכירות המוגנת בעת ביצוע שינויים במושכר ? (האם חלה על התובעים החובה לבצע תיקונים במושכר בנסיבות תובענה זו)

1. בהסכם השכירות המוגנת (ראה נספח ג' לת/2) נקבע כי "השוכר מתחייב לא לשנות את המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף לו כל דבר בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר וכל הוספה או שינוי שיעשו במושכר יחשבו כרכושו של המשכיר ...".
2. עיון בחומר הראיות מעלה כי הנתבעת ערכה במושכר שינויים מהותיים וזאת בלא קבלת רשות לדבר מעם התובעים. הנתבעת טענה כי הנכס לא היה במצב הראוי למגוריה, השפיע על מצב בריאותה ועל כן ובהעדר נכונות מצדם של בעלי הבית באמצעות מר צוברי האב, היה עליה לבצע שינויים במושכר כדי להתאימו למגורים ברמה סבירה. התובעים חלקו על הנתבעת לעניין זה ובחוות דעת מטעמם מפי המומחה מר שטרנברג (ת/1) עלה כי לא היה צורך בתיקונים מהותיים כפי שנקבע בידי מומחה הנתבעים, אשר העריך את עלויות התיקונים בסך של 130,618 ₪, כי אם נדרש לבצע תיקונים בסך 49,841 ₪ בלבד. הנתבעת בסיכומיה הכבירה טיעונים בדבר משקלה של חוות דעת המומחה מטעמם של התובעים אך לאמיתו של דבר, דיברו עדויות הצדדים בעד עצמם בדבר היקף השיפוצים הנדרש לצורך מחיה סבירה ומה שבוצע בפועל בידי משפחתה של הנתבעת.
3. הנתבעת העידה כי נערך "שיפוץ" במושכר ולפניו היו בבית "חדר שינה, סלון מטבח ומרפסת סגורה ומרפסת פתוחה. וגם חדר ילדים וגם מטבח" (ראה עמ' 16 שורות 31-32 לפרוטוקול). כיום לאחר השיפוץ השתנה המושכר מהותית והוא כולל כעת שלושה חדרי שינה לכל אחד מהילדים של חוה, היא בתה של הנתבעת, חדר שינה נוסף עבור הנתבעת עצמה , חדר שינה עבור חוה הבת ועופר בעלה וכן סלון (ראה עדות הנתבעת בעמ' 17 שורות 1-6 לפרוטוקול).
4. מעדות בתה של הנתבעת עולה כי הבת משכירה כעת את דירתה שלה ברח' חפציבה בקרית חיים ועברה להתגורר במושכר בצוותא עם אמה ועם כל משפחתה שלה. לטענתה באשר לדירת מגוריה שלה "אנו צריכים להחזיר את הכסף שהוצאנו על הדירה של אמי. היום היא מושכרת" (ראה עמ' 23 שורה 10 לפרוטוקול).
5. עוד עולה מעדות הבת כי נערך שינוי בחלוקה הפנימית של הבית וחדר גדול חולק לחדרים קטנים. עוד עולה כי הוקם קיר נוסף בבית והותקן בו חלון בגודל אשר לא היה קיים קודם לכן, כפי שניתן להתרשם מהתמונות אשר הוצגו לעדה וזו אישרה כי אכן זהו המצב לאחר השיפוץ (ראה ת/3 תמונה 1, ת/3 תמונה 3 ותמונה 4 שהן תמונות לפני השיפוץ ואילו תמונות 6-7 הן תמונות שמצביעות על המצב לאחריו). העדה אישרה כי נבנה חדר אמבטיה נוסף ושירותים וכי נבנתה לצורך כך אף צנרת נוספת וניקוז לביוב. חלונות שהיו קיימים במבנה הישן נסגרו , על מנת לאפשר שינוי של החדרים הפנימיים ואילו חלונות חדשים הותקנו במבנה היכן שלא היו קודם על מנת לאפשר כניסת אוויר ואור לחדרים החדשים שנוצרו. (ראה עדות הגב' בן הרוש עמ' 26 שורה 3 עד עמ' 29 שורה 25 לפרוטוקול).
6. התמונות אשר הוצגו בידי התובעים ואשר העדה, הגב' בן הרוש אישרה כי הן מציגות את המצב לפני ואחרי השיפוץ בהתאמה, אינן מותירות מקום לספק. בניגוד לעדות הגב' בן הרוש וסיכומיה המפורטים של הנתבעת, אשר מדגישים את צרכיה של הנתבעת ומתארים את השינוי כמינימלי ונדרש אך על מנת לאפשר למשפחתה, בלית ברירה להתגורר עמה, מצב הדברים כפי שעלה מהעדויות שנשמעו והתמונות אשר הוצגו לעיונו של בית המשפט, שונה לחלוטין. המושכר עבר שינוי מהותי הן בחזיתותיו אשר שונו בהם מיקומי החלונות, הפתחים וגודלם והן מבחינת חלוקת החדרים הפנימית, כאשר נוצרו בו חדר אמבטיה ושירותים חדש, להם כמובן הותקנה צנרת חדשה וכן שישה חדרי מגורים.
7. הנתבעת טענה כי היא פנתה אל התובעים וביקשה כי ישפצו את הבית לאחר שמצבו התדרדר ולא אפשר עוד את מגוריה במקום. אך מעדות הנתבעת עולה כי פנתה לפני כחמש שנים, אל אביהם של התובעים (אשר יכונה להלן: "צוברי האב" להבדיל ממר צוברי, בנו אשר מנהל כיום את הנכס עבור התובעים) וביקשה כי יסדר נזקי רטיבות אשר היו בבית. הבת , הגב' בן הרוש העידה כי פנו אל מר צוברי (נספח 6 לנ/5) ואמרו לו כי בכוונתם לשפץ "ש. לדבר הזה ביקשתם אישור וקיבלתם? ת. כן. מצוברי שסירב לשפץ לנו. האישור היה גם כי שלחתי לו מכתב . רשמתי לו מכתב ב 2013 שאני רוצה לשפץ" (ראה עמ' 25 שורות 19-21 לפרוטוקול). עיון במכתב מעלה כי הוא נשלח בידי הנתבעת ולא בידי בתה ואינו מבקש אישור לביצוע השינויים המהותיים אשר בוצעו במושכר כי אם מדבר על "תיקונים ראויים לרמת מחיה סבירה". מכאן לא ניתן להסיק כי הנתבעת ביקשה רשות לבצע שינויים מהותיים במושכר כפי שאכן בוצעו בפועל. מטבע הדברים, רשות שכזו אף לא ניתנה.
8. בתה של הנתבעת המציאה הקלטה של מר צוברי האב וטענה כי הלה נתן בידיהם את הרשות "לעשות מה שהם רוצים". הנתבעת טענה כי מר צוברי האב סירב להשקיע במושכר את עלות השיפוץ הנדרש בטענה כי זה "נכס מיועד להריסה". בחינת התמליל מעלה כי אין בשיחה עם מר צוברי האב משום מתן רשות מצדו, כבעלי הבית בזמנים הרלבנטיים, לשנות את החלוקה הפנימית של החדרים ואף אין רשות לבתה של הנתבעת להיכנס ולהתגורר בבית בצוותא עם כל בני משפחתה ועם הנתבעת (נספח 4 לנ/5). ניסיונה של הנתבעת לתלות בדברי מר צוברי את יהבה ולתרץ בכך את השינויים המפליגים אשר ערכה בנכס, לא צלח. בתה של הנתבעת אשר נשאלה מדוע היא רואה בכך רשות לבוא ולהתגורר בנכס ואף לשנותו בצורה מהותית השיבה "כאשר משפצים בית כזה הבית מתפרק מאליו, כל הטיח מהקיר נפל ..." (ראה עמ' 30 שורות 4-10 לפרוטוקול). כאמור, תשובה זו אין בה ממש ואף בדברי צוברי האב אין הרשאה לשינוי מהותי של המושכר כפי שבוצע בידי משפחתה של הנתבעת. בוודאי שזו אינה בגדר הרשות הנקובה בהסכם השכירות המוגנת בין הצדדים. אני קובעת איפוא כי הנתבעת שינתה את המושכר שינוי מהותי, אשר היה מעל ומעבר לנדרש לצורך תנאי מחיה סבירים, בלא לקבל לשם כך את רשותם של התובעים כבעלי הבית. הנתבעת עשתה בנכס המושכר כבשלה ויצרה בו חדרים לא מעטים גם עבור משפחתה של הבת כמו גם התקינה בו חדר רחצה חדש במיקום אשר לא היה קיים קודם לכן. לשינוי שכזה, נדרש אישור בעלי הנכס, אישור אשר לא ניתן.
9. מעבר לכך, בתה של הנתבעת לא הסתירה את העובדה כי היא, בעלה, ילדיה ואפילו חברתו של הבן עברו להתגורר עם הנתבעת במושכר אשר שופץ וזאת בניגוד להסכם השכירות המוגנת, הקובע כי "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או על חלק ממנו לתקופת השכירות או לחלק הימנה וכן לא להרשות למי שהוא אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר". לא הנתבעת ואף לא בתה, טענו כי התבקשה או כי התקבלה רשותם של התובעים – בעלי המושכר, למגוריהם במושכר.
10. הנתבעת טענה בפתח סיכומיה, בפעם הראשונה, כי נערכה קנוניה בידי התובעים, אשר מסרו הצהרות שווא בדבר היות הנכס נשוא התובענה פנוי על מנת לזכות בהלוואה וכי היות והתובעים עשו כך, הם לא יבחלו בכל הצהרה לא נכונה לפני בית המשפט על מנת לסלק את הדיירת המוגנת, הנתבעת, מן המושכר. מעבר להיותה של טענה זו הרחבת חזית אסורה, הרי שבניגוד לניסיון לצייר את התובעים כמי שמנסים בכל כוחם לסלק את הנתבעת הקשישה והחולנית מן המושכר, מן העדויות והראיות אשר הוצגו לפני בית המשפט עולה תמונה אחרת לגמרי. דווקא הנתבעת היא מי שעשתה דין לעצמה ובלא ליטול רשות, עשתה במושכר כבשלה ויצרה בו חדרים נוספים, אליהם נכנסה משפחה נוספת בת 5-6 נפשות, להתגורר.
11. הנה כי כן, הוכיחו התובעים כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות המוגנת, הן בעריכת שינויים מהותיים במושכר ללא קבלת רשות מבעליו , בניגוד להסכם השכירות המוגנת והן בכך כי במושכר נכנסו להתגורר הבת, בעלה, ילדיהם ויתכן אף חברתו של הבן, בלא רשות מבעלי המושכר, אף זאת בניגוד לתנאי הסכם השכירות המוגנת.

האם הפרות אלו, מקימות עילת פינוי כנגד הנתבעת ?

1. בהסכם השכירות המוגנת נקבע כי "אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה הזה ... אזי בכל אחד מהמקרים הנ"ל יחשב החוזה הזה כבטל ומבוטל ומבלי לפגוע בזכותו לכל סעד ותרופה אחרים, המשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר ...".

הנתבעת טענה כי סעיף סל זה בהסכם השכירות המוגנת, אין פירושו כי יש להחיל בכל מקרה של הפרה את התניה הזו ולקבוע בצורה גורפת כי כל הפרה גוררת אחריה בהכרח סעד של פינוי לבעלי המושכר, זאת בהתאם לסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות). אלא שאף הנתבעת מסכימה כי הפרה יסודית מקנה לבעלי הנכס את סעד הפינוי וכוונת סעיף 6 היא למנוע הפיכה גורפת של כל הפרה להפרה יסודית. יתרה מזו, נקבע בפסיקה באשר לתניה האמורה העוסקת הן בזכות לביטול ההסכם והן בסעד הפינוי המוקנה לבעל המושכר, כי גם אם אין תוקף לתניה הגורפת לעניין ביטול ההסכם, כי אז תוקפה של תניה זו איננו נפגע בכל הנוגע לתרופת הפינוי. ראה בע"א 121/84 בר עקיבא מוזס נ. א.י.ב.ד. בע"מ פ"ד לח(4) 673. שינוי מהותי במושכר ללא קבלת רשותו של בעל המושכר, כאשר השינוי משנה מקצה לקצה את המושכר ויתרה מזו, אל המושכר נכנסת משפחה נוספת בת לא פחות מחמש נפשות, שוב בלא לטול רשות מעם בעלי המושכר, זוהי הפרה יסודית של הסכם השכירות. הפרה יסודית זו מקנה לתובעים את סעד הפינוי בהתאם להוראותיו המפורשות של הסכם השכירות.

הנה כי כן, אני קובעת כי הפרותיה של הנתבעת את הסכם השכירות מקימות עילת פינוי כנגדה ויש להורות על פינויה מן המושכר בהתאם להוראות הסכם השכירות.

האם מגיע לנתבעת סעד מן הצדק ?

1. סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר מאפשר לבית המשפט לסרב להעניק צו פינוי חרף קיומה של עילה לכך, אם שוכנע כי בנסיבות העניין אין זה צודק לתתו. בית המשפט העליון הנחה כי יש לתן סעד זה בצמצום. ראה בע"א 5/79 רייכמן נ. כתריאל רוזנבלום לד(2) 208.ראה אף בע"א (ת"א) 3780/07 עזבון המנוח שמעון אסולין נ. טל נכסים בע"מ (ניתן ביום 11/10/10).
2. התובעים טענו כי הנתבעת לא טענה דבר לעניין מתן סעד מן הצדק בכתב הגנתה ואילו הנתבעת טענה כי די בכך שטענה לעניין סעד מן הצדק, בסיכומיה. אכן הפסיקה קובעת כי ניתן לעלות לראשונה בסיכומים את העתירה למתן סעד מן הצדק, זאת כל אימת ששיקולי צדק שעלו מן הנסיבות לגופן, הצדיקו את מתן הסעד. ראה בע"א 76/81 בוקובזה נ. שירי פ"ד לז (3) 622. אך כאשר הדייר מעלה את העתירה לסעד מן הצדק בשלב כה מתקדם, הוא פוגע בכך בזכות הטיעון של בעל הבית. אילו ידע בעל הבית מתחילה כי הוא ניצב בפני טענה זו, יכול היה להביא ראיות לעניין זה שהיה בהן על מנת להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט. פגיעה זו עשויה לבוא בחשבון בעת מניין שיקולי בית המשפט, שכן הפסיקה קבעה כי כאשר ניתן סעד מן הצדק ולא נשמרה לבעל הבית זכות הטיעון לאורך ההליך בשל מחדלי הדייר, הושב הדיון אל הערכאה דלמטה על מנת לאפשר לבעל הבית את זכות הטיעון. ראה ע"א (ירושלים) 5267/04 שטייסל נ. רוזנפלד , דינים מחוזי לד (9) 138.
3. זאת ועוד, הנתבעת טענה בסכומיה כי עילת הפינוי האמתית אשר בפי התובעים היא הרצון להרוס את המושכר ולבנות מחדש תחתיו, מבלי לספק לנתבעת סידור חלוף (סעיף 15 לסיכומי הנתבעת) תוך שהיא נאחזת בדברי מר צוברי האב ולפיהם אין בכוונתו להשקיע בנכס את הסכום הנדרש לשיפוצים בבית המיועד להריסה. אלא שכאשר מוגשת תביעת פינוי בעילה האמורה בסעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר, אין מעניקים סעד מן הצדק. עצם הנכונות של בעל הבית להעניק סידור חלוף לרשות הדייר המוגן, הינה חלק מעילת התביעה. העמדת הסידור החלוף לרשות הדייר שומרת עליו מפני נישולו מזכויותיו ולפיכך אין צורך להגן עליו על ידי מתן סעד מן הצדק. ראה בספרו של כבוד השופט בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" מהדורה שניה בעמ' 239. כך שיהא על הנתבעת לבחור, במה מבין טענותיה היא דבקה. האם ברצונה לקבל סעד מן הצדק או שמא היא דבקה בטענה כי עילת הפינוי האמתית היא הרצון להרוס ולבנות מחדש תוך נישולה מזכויותיה לסידור חלוף.
4. כבר נקבע כי תכלית חוק הגנת הדייר היא להגן על הדייר מפני פינויו, כל עוד הוא מקיים בקפדנות את תנאי השכירות. לדייר לא ניתנה זכות קניינית לעשות במושכר כרצונו, אף אם נראה לכאורה כי השינוי שהוכנס על ידו במושכר הוא לטובת בעל הבית. כאשר השנוי נעשה ללא הסכמת בעל הבית מהווה הדבר פגיעה בזכות הבעלות שלו ובמצב שכזה לא יינתן סעד מן הצדק. ראה בע"א 596/72 סבאג נ. חלפון פ"ד כז (2) 108.
5. כל אלו מטים את הכף לחובתה של הנתבעת ולאו לטובת הענקת סעד מן הצדק. הנתבעת הוסיפה וטענה כי היא ניצולת שואה, מבוגרת מאד וחולנית. לטענתה, חלק מתחלואיה נגרמו בשל תנאי המגורים והשיפוץ לא נבע אלא מתוך רצון לאפשר תנאי חיים בסיסיים סבירים וכן את העזרה המשפחתית לה היא נזקקת. הנתבעת שבה והדגישה את מצבה הבריאותי וגילה המתקדם, אך הללו אינם יכולים להצדיק שינוי כה מהותי במושכר. לצורך תנאי מחיה סבירים, לא היה צורך ביצירת בית בן שישה חדרים וחדר אמבטיה ושירותים חדש במקום אשר לא היה קיים בו קודם. לצורך קבלת עזרת משפחתה של הנתבעת, לא הייתה כל הצדקה כי כל משפחתה של הבת, תעבור לגור עמה. הנתבעת עצמה שהתה פרקי זמן ארוכים מאד בבית הבת, כאשר התגוררה בו לא רק משפחת הבת (בת 5 נפשות) כי אם גם חברתו של הבן. הדבר סותר את ניסיונה של הנתבעת לתאר כהכרח את מגורי משפחת הבת בביתה. הרצון לסייע הומנית לנתבעת המבוגרת, החולנית וניצולת השואה אינו יכול לאפשר השתלטות של בני משפחתה על נכס התובעים, תוך שהם עושים בו כבשלהם, משפצים, משנים ומתאימים לצרכיהם וחתנה של הנתבעת אף הכתיר עצמו בתואר "בעל הבית". בנסיבות אלו, איני מוצאת כי יש להעניק לנתבעת סעד מן הצדק.

התביעה שכנגד, מי חייב בשיפוץ הבית ?

1. הנתבעת טענה כי אל נוכח התנערותם של התובעים מביצוע תיקונים במושכר, כך שיהא ראוי למגורים סבירים, היא נאלצה לבצע בעצמה את השיפוץ בנכס ומשכך על בעלי המושכר להשיב לה את העלויות בהן נשאה. מכאן תביעתה שכנגד של הנתבעת אשר הועמדה ע"ס של 269,750 ₪. בכלל סכום זה, נכללו הנזק אשר נגרם לטענת הנתבעת לתכולת הבית בשל הרטיבות ששרתה בו וכן העדרם של מחסנים, אשר לטענת הנתבעת היוו חלק מהמושכר ונהרסו בידי מי מטעמם של התובעים.
2. התובעים מצדם, טענו כי האחריות לביצוע תיקונים במושכר חלה על הנתבעת בהתאם להסכם השכירות המוגנת ולפיו "השוכר מתחייב להשתמש במושכר באופן זהיר והוגן ולמנוע כל קלקול או נזק בו בכל פעם שיגרם איזה נזק או קלקול במושכר או בכל חלק הקשור בו ע"י השוכר וגם/או בני ביתו וגם/או מי שנמצא במושכר ברשותו, לתקן מיד על חשבונו כל נזק או קלקול כזה". עוד נאמר בהסכם השכירות המוגנת כי הרשות בידי המשכיר להיכנס אל המושכר לצורך ביצוע תיקונים או לדרוש מהשוכר לבצעם או על מנת להראות את הנכס לאחרים, "אך שום דבר בסעיף זה לא יחשב כמטיל על המשכיר חובה לעשות איזה שהם תיקונים במושכר". עוד טענו התובעים כי הנתבעת עושה שימוש ייחודי בחלקי המושכר אשר שופצו ולפיכך בהתאם להוראות ס. 68(א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב 1972 הוצאות התיקונים באותם חלקים יחולו על הנתבעת ויש לדחות את התביעה כנגדם.
3. הפסיקה קובעת מפורשות כי תיקונים אשר מבוצעים בחלקיו הפנימיים של המושכר המצויים בשימושו הייחודי של השוכר, עלותם תחול על השוכר ואילו תיקונים אשר מבוצעים בקירותיו החיצוניים של המושכר או תיקונים אשר נדרשים לשמירת בטחונו או בריאותו של הדייר או למניעת נזק לבית, משתתף בהם אף בעלי המושכר. ראה בע"א 657/77 בצלאל נתן נ. ורשבסקי (ניתן ביום 9/12/79).
4. חוות הדעת עליה ביקשה הנתבעת להסתמך, מאת המומחה מר שטיינר (נ/2) ניתנה כמפורט בסיכומי הנתבעת עוד בטרם בוצעו כל התיקונים הנדרשים, כך שלא ניתן לוודא מתוכה, מהם התיקונים החלים על הנתבעת בחלקים המצויים בשימושה הייחודי או האם מדובר בתיקונים ועבודות יסודיות אשר נדרשת השתתפות התובעים. הנתבעת צירפה ראיות באשר לפינוי פסולת ואסבסט (נספחים 8 לנ/5) אשר לא ברור מהיכן פונו, אך סביר כי מתוך חלקיו הפנימיים של הבית המצויים בשימוש ייחודי של הנתבעת. כך אף באשר להוצאות עבודות פיתוח חפירה והשכרת פיגום, שיפוץ וטיח אשר לא הוכח אם הם עבור החלקים הפנימיים של הבית או טיח חוץ. באשר לפרזול וחומרי בניה, ברי כי הללו נדרשו לחלקיו הפנימיים של הבית. כך אף באשר לאספקת בטון, כבלי חשמל, קרמיקה וכלים סניטריים , חלונות ודלת פלדלת. לעלויות עבודות השיפוץ ע"י מר בן הרוש ובידי "פאדי שיפוצים" כמו גם בגין הריצוף, נקיון גג הבית סיוד וזיפות, כלל לא הובאו אסמכתאות.
5. באשר לנזק אשר נגרם לתכולת הבית, כנטען בידי הנתבעת , הרי שהנתבעת לא סיפקה לכך ולו בדל של ראיה וטענתה לעניין זה נותרה בגדר טענה בעלמא אשר יש לדחותה. באשר להעדר המחסנים, אף כאן לא הבהירה הנתבעת על מה היא מבססת את הסכום הנתבע על ידה, מה גם שהיא עצמה העידה כי כנגד שני המחסנים הרעועים שהיו בשטח המושכר, נבנה עבורה מחסן אחד חדש בידי מר צוברי האב (ראה עמ' 18 שורות 11-17 לפרוטוקול), כך שלא ברור מהו הנזק אשר נגרם לה ומדוע היא תובעת בגינו לא פחות מ 20,000 ₪.
6. אף לו תטען הנתבעת כי חלק מהתיקונים הללו נועדו על מנת לשמור על בטחונה או בריאותה כדיירת במושכר, הרי שהנתבעת בתביעתה לא הוכיחה מה מתוך העבודות אשר ביצעה היו עבודות מסוג זה ומה מתוכן היה לרווחת בני משפחתה אשר הגיעו על מנת להתגורר עמה ולסעוד אותה בחוליה, כפי שטענה בסיכומיה. לשם חיוב התובעים בסכומים הנדרשים על ידה בתביעה שכנגד, היה על הנתבעת להפריד מתוך כלל מה שבוצע על ידה, את התיקונים אשר על פי דין מחויבים התובעים בהשתתפות בעלותם על מנת להחזיק את המבנה במצב תקין וראוי. ראה בעניין זה האמור בת.א.(חיפה) 5100-09-08 קדושים ורדי בע"מ נ. עיריית חיפה (ניתן ביום 17/4/12).
7. זאת ועוד, לא נעלם מעיני כי לכלל השיפוצים הללו לא קדמה כל פניה מצדה של הנתבעת אל התובעים והודעה כי נדרשות עבודות בניה יסודיות על מנת לשמר את המבנה במצב תקין וראוי. איני סבורה כי הקמת חדרים נוספים בתוך המושכר, כמו גם פתיחת חלונות או סגירת פתחים, נדרשים על מנת להחזיק את המבנה תקין וראוי. בתה של הנתבעת וחתנה פנו אל מר צוברי מטעמם של התובעים במכתב כללי ודרשו השתתפות בהוצאותיהם, כאשר כבר השיפוצים היו בעיצומם. הפסיקה קבעה כי שוכר אינו יכול להניח למושכר להידרדר מבחינת מצב התחזוקה בתוכו, רק על מנת שיטען בסופו של הליך כי מדובר בתיקונים הנדרשים לשם שמירת בריאות הדייר והחזקת המבנה במצב תקין וראוי. ראה רע"א 49/07 קסטודיה די טרה סנטה נ. האגודה לפיתוח וקידום התעשייה בירושלים דינים עליון פב 122.
8. הנתבעת עצמה העידה כי הייתה רטיבות בקירות לפני כחמש שנים ובעלה המנוח היה משפץ ועושה דברים בתוך המושכר. הנתבעת העידה כי מר צוברי האב היה פוקד תכופות את הנכס ועל אף האמור היא מעולם לא פנתה אליו והצביעה לפניו על הצורך בביצוע עבודות יסודיות מעבר לתחזוקה השוטפת בחלק בו היא עושה שימוש ייחודי (ראה עמ' 18 שורות 1-32 לפרוטוקול).
9. במצב דברים זה, בוודאי אין לחייב את התובעים במלוא העלויות של השיפוצים שערכה הנתבעת שעלות חלקם לא הוכחה כלל וחלקם האחר לא הוכח כי מדובר בעבודות בניה יסודיות ולא בעבודות אשר ביצעה הנתבעת לרווחת בני המשפחה הנוספים אשר הצטרפו ובאו לגור עמה בנכס. בהעדר הוכחת חלקם של התובעים ונחיצותם של התיקונים הנטענים, אין מקום לקבל את התביעה שכנגד והיא נדחית.
10. מן המקובץ עולה כי קמה כנגד הנתבעת עילת הפינוי בגין ביצוע שינוי מהותי במושכר ללא קבלת רשותו של בעל המושכר, כאשר השינוי משנה מקצה לקצה את המושכר ויתרה מזו, אל המושכר נכנסת משפחה נוספת בת לא פחות מחמש נפשות, שוב בלא לטול רשות מעם בעלי המושכר. מעשי הנתבעת מהווים הפרה יסודית של הסכם השכירות והפרה יסודית זו מקנה לתובעים את סעד הפינוי בהתאם להוראותיו המפורשות של הסכם השכירות. לפיכך, יש לקבל תביעתם של התובעים.
11. עוד עולה כי בהעדר הוכחה בדבר היות השיפוצים אשר בוצעו עבודות בניה יסודיות הנדרשות לצורך שמירה על המושכר במצב תקין וראוי לשימוש, מעבר לשיפוצים אשר בוצעו בידי הנתבעת בחלקי המושכר בהם היא עושה שימוש ייחודי, הרי שיש אף לדחות את התביעה שכנגד שהוגשה על ידה.
12. סוף דבר,

אני מקבלת את תביעת התובעים, קובעת כי הנתבעת אינה עוד דיירת מוגנת וכי עליה ועל אי מי מטעמה, לפנות בתוך 60 יום מהיום את הנכס נשוא התובענה הידוע כבית ברח' משה שרת 63 בקרית אתא, גוש 11037 חלקה 96, מכל אדם וחפץ ולהשיב את החזקה בו לידי התובעים.

ככל שהנתבעת לא תעשה כן, יהיו רשאים התובעים לבצע את הפינוי בעצמם והוצאותיו יחולו על הנתבעת.

התביעה שכנגד נדחית במלואה.

כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובעים בסך 3000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ז, 09 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.