לפני בקשת הנתבעת להורות על העברת הדיון בתיק זה מהליך של המרצת פתיחה לסדר דין רגיל.

עניינה של המרצת הפתיחה הוא קבלת סעד הצהרתי לפיו הנתבעת אינה דיירת מוגנת בנכס נשוא ההמרצה המצוי ברח' משה שרת 68 בקרית אתא, זאת בטענה כי הנתבעת אינה מתגוררת בנכס וכי מי מטעמה של הנתבעת החל בביצוע שיפוצים נרחבים בנכס בניגוד להסכם השכירות המוגנת בין הצדדים.

הנתבעת טוענת כי המדובר בתביעה לפינוי דייר מוגן המחזיק בדירה וכי הבקשה אינה אלא נדבך בתובענה עתידית לפינוי הנתבעת מהדירה. לטענת הנתבעת, התובעים מבססים את בקשתם אשר הוגשה על דרך ההמרצה, על עילות הפינוי המנויות בס' 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב 1972 ועל עילת פינוי (מן הפסיקה) בגין נטישת הנכס. לטענתם, ניסיון לקבלת פסק דין הצהרתי כשלב מקדמי לתביעה המהותית (במקרה זה פינוי) על ידי שימוש של הליך המרצת פתיחה הוא שימוש בלתי נכון ובלתי הוגן בהליכי משפט.

התובעים בתגובתם טענו כי בקשה למתן סעד הצהרתי בדבר אבדן מעמד זכויות דייר מוגן, אין משמעה בהכרח תביעת פינוי שתבוא אחריה וכי לא מן הנמנע כי ככל שיינתן פסק הדין ההצהרתי המבוקש יתקיים משא ומתן בין הצדדים על הישארות הנתבעת במושכר בתנאים שונים מהתנאים הקודמים, דהיינו בתנאי שכירות חופשית. התובעים מציינים כי עדיין לא הוחלט על ידם באם הם עומדים על פינוי המושכר ללא תנאי, גם אם יינתן פסק הדין כמבוקש בבקשתם. לטענתם, גם אם יינתן פסד הדין המבוקש ולא תושגנה הסכמות בין התובעים לנתבעת, חזקה על הנתבעת כי תתפנה ללא צורך בתביעה נוספת, נוכח ההכרה כי אינה עוד במעמד של דייר מוגן ובהעדרו של חוזה שכירות תקף. לטענתם, בנסיבות אלו אין לקבוע כי תביעת הפינוי היא המשך טבעי הכרחי ונדרש לתביעה שלפני.

הנתבעת במסגרת תשובתה לתגובת התובעים, הודיעה כי היא עומדת על בקשתה. לטענתה, מתגובת התובעים עולה כי הם מעוניינים לנהל מו"מ עם הנתבעת וכל תכלית בקשתם מבית המשפט נועדה ליצור את התנאים לכך. אלא שלטענת הנתבעת, התובעים מסרבים לנהל מו"מ בדבר הסכום שישולם לה אם תתפנה מהמושכר. לטענת הנתבעת, מנסים התובעים לייצר עמדת מיקוח והפעלת לחץ על הנתבעת באיום הפינוי מהנכס. עוד טוענת הנתבעת כי משסירבו התובעים לתקן את המושכר או לכל הפחות להשתתף בעלות התיקון, ביצעה הנתבעת עצמה את התיקונים לשם השבת המושכר למצב ראוי למגורים מתוך כוונה לדרוש מהתובעים להשיב בעתיד את הוצאותיה בגין התיקון, בכפוף להוראות חוק הגנת הדייר. הנתבעת טוענת כי ניהול התובענה כהמרצת פתיחה יפגע בזכויותיה הדיוניות, היות ולא יתאפשר לה להשמיע את כל עדיה ולהגיש כתב הגנה מטעמה שיכלול כתב תביעה שכנגד, לשם השבת הוצאותיה.

במסגרת דיון שהתקיים ביום 22/11/15 חזרו הצדדים על טענותיהם, הודיעו איש איש כי הם נכונים למשא ומתן עם הצד שכנגד, אך כל צד הודיע כי הוא נותר בעמדתו שלו ועומד עליה.

דיון:

תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:

"תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה.".

תובענה בדרך של המרצת פתיחה מתבררת בדרך מקוצרת על יסוד תצהירים בלבד, ללא כתבי טענות וללא צורך בשלב הוכחות. הליך זה מתאים בעיקרו לדיון בעניינים שאינם מורכבים מבחינה עובדתית. הכלל הוא כי אין להגיש תובענה לסעד הצהרתי בלבד כאשר התובע יכול להשיג מבוקשו במסגרת תובענה בה יכלול את מלוא הסעד הממשי, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות בהן הצביע העותר על אינטרס לגיטימי לקבלת הסעד.

עא 9580/05 אלכסנדר גליקלד נ' מיכאל סמיונוביץ צ'ורני (ניתן ביום 10/09/2007).

רשימת העניינים היכולים להתברר במסגרתה של המרצת פתיחה אינה רשימה סגורה והשיקול העיקרי העומד בפני בית המשפט צריך להיות, באם ניהול ההליך בדרך זו יעשה צדק עם הצדדים ולא יקפח זכויות איש מהם. ראה בע"א 2106/91 מזור נ' וחידי, פ"ד מז(5), 788.

לשם כך נקבעו בפסיקה שני מבחנים מצטברים. האם הסעד ההצהרתי ממצה את מלוא המחלוקת בין בעלי הדין בעניין הנדון והאם מדובר במחלוקת עובדתית פשוטה או בשאלה משפטית אשר אינה נדרשת לראיות. ראה בע"א 66/91 בידרמן חברה לביטוח בעמ נ' י.ד. מטר בעמ, פד מו(5), 397(15/11/1992)

תא (תל-אביב-יפו) 56583/05 מעוז חברה לביטוח בעמ נ' וייץ שלמה (30/05/2006)

בענייננו, לאחר שעיינתי עיין היטב בטענות הצדדים לעניין זה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על העברת הדיון בתובענה לסדר דין רגיל, ואנמק.

מעיון בתגובת התובעים עולה כי אף לגישתם יכול ולאחר קבלת פסק הדין ההצהרתי המבוקש ככל שיינתן, יהיה צורך בהמשך הליכים כנגד הנתבעת. התובעים אכן טוענים כי תביעה למתן סעד הצהרתי להצהיר על אבדן מעמד זכויות דייר מוגן, אין משמעה בהכרח תביעת פינוי שתבוא אחריה וכי הם עדיין לא החליטו אם הם עומדים על פינוי המושכר ללא תנאי, גם אם יינתן פסק הדין מבוקש. כלומר הסעד ההצהרתי לו יינתן אינו ממצה את מלוא המחלוקת בין בעלי הדין בעניין הנדון. העובדה כי בהמרצת הפתיחה מצויות עילות פינוי כנגד הנתבעת בהתאם לחוק הגנת הדייר, כגון עילת פינוי חוזית בגין השיפוץ הנטען שביצעה הנתבעת בדירה, זאת מכח ס' 131(2) לחוק הגנת הדייר, עילות פינוי בגין נטישת הנכס וכן עילת פינוי בגין העברת הנכס לצדדי ג' אגב הפקת רווח, לפי ס' 131(6) לחוק הגנת הדייר, מעידה אף היא כי אין תובענה זו למתן סעד הצהרתי בגדר מיצוי מלוא המחלוקת בין בעלי הדין. התובענה דנן אינה עומדת איפוא במבחן הראשון אשר נקבע בפסיקה ובהיות המבחנים מצטברים די בכך על מנת לקבל כבר כעת את הבקשה להעברת התובענה לפסים של תביעה רגילה.

בבחינת למעלה מן הצורך , העיון בתובענה למתן סעד הצהרתי מעלה כי תידרש בוודאי שמיעת ראיות לצורך הוכחת השיפוץ אשר נטען כי הנתבעת מבצעת בנכס נשוא התובענה, היקפו ונחיצותו בשים לב לתנאי הסכם הדיירות המוגנת בין הצדדים, העברת הנכס לאחר בידי הנתבעת ונטישתה של הנתבעת את הנכס. כלל אלו הן שאלות אשר נדרשות לשמיעת ראיות והנתבעת עצמה טענה כי בכוונתה לתבוע את השבת השקעתה בשיפוץ הנכס. הנה כי כן אף במבחן השני אשר העמידה הפסיקה, אין התובענה עומדת.

אל נוכח הדברים האמורים ועל מנת למצות את המחלוקת בין צדדים אלו אני מורה על העברת הדיון בתיק להליך המתנהל בסדר דין רגיל.

התובעים יגישו כתב תביעה מתוקן מטעמם תוך 14 יום מהיום.

הנתבעת תגיש כתב הגנה במועדים הקבועים בדין.

לאחר שיהיו מונחים בפני כתבי הטענות של הצדדים, תינתנה הוראותי באשר להמשך ניהול התיק.

מאחר והצדדים הצהירו שניהם על כוונתם לבוא בדברים עם הצד שכנגד, מוצע כי אכן הצדדים יפעלו בהתאם, שמא יהא בכך על מנת ליתר המשך ההליך והכברת הוצאות מיותרות על הצדדים.

הוצאות בקשה זו ישקלו בעת מתן הכרעתי בתובענה כולה.

לתזכורת פנימית(כתב תביעה מתוקן) ליום 9/12/15.

ניתנה היום, י"א כסלו תשע"ו, 23 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.