ניתן ביום 26 יולי 2016

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, השופטת רונית רוזנפלד, השופט אילן איטח

השופט אילן איטח

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט יוחנן כהן; ב"ל 55808-08-15) אשר דחה את ערעור המבקש (להלן – המוסד) על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) (להלן – הוועדה) מיום 12.7.15.
2. נוסף לבקשת רשות הערעור הגיש המוסד ביום 14.6.16 בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בהחלטה מיום 16.6.16 הורה בית הדין על עיכוב ביצוע ההחלטה עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור.

הרקע לבקשה

1. המשיב הוכר כנפגע איבה על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל – 1970, בגין אירוע איבה מיום 10.5.02.
2. הוועדה שהתכנסה ביום 21.7.04 קבעה למשיב נכות משוקללת בשיעור 19% (10% בגין פגיעה נפשית ו-10% בגין סוכרת).
3. ביום 9.11.14 הגיש המשיב תביעה לדיון מחדש, בשל בעיה בתפקוד המיני, וזאת לטענתו על רקע מחלת הסוכרת אשר הוכרה כנובעת מפעולת האיבה.
4. ועדה מדרג ראשון שהתכנסה ביום 20.4.15 קבעה כי המשיב סובל מהפרעה חלקית קלה במנגנון הזיקפה. בסיכום ומסקנות הועדה נקבע:

"אין קשר סיבתי בין ההפרעה החלקית הנל לפעולת האיבה שבנדון.

נימוק: מדובר בגבר בעשור ה-6 לחייו ובגיל זה הסיכוי לפגיעה בזקפה בכלל הוא 60%. ולו רק מפאת הגיל.

לתובע 2 גורמי סיכון כבדי משקל נוספים שכל אחד מהם יכול לגרום לפגיעה בזקפה קל וחומר ששילוב כל גורמי הסיכון: גיל, מחלת לב אסכימית עם טיפול תרופתי, יתר שמני הדם עם טיפול טרופתי, מהווים סיבה טובה וחזקה שפגיעה בזקפה בכלל, כל שכן, לפגיעה חלקית כפי שנצפתה אצל התובע."

לאור האמור קבעה הוועדה כי לא חלה החמרה במצבו של המשיב.

1. המשיב הגיש ערר על החלטת הדרג הראשון. הוועדה התכנסה ביום 12.7.15. באבחנות הוועדה נכתב: "תפקוד לקוי של זקפה". בסיכום ומסקנות הוועדה נכתב כדלקמן:

"הוועדה מציינת שהתובע הוכר כנפגע איבה והוכר במחלת סכרת כתוצאה מפעולת איבה זה לפי פרוטוקול משנת 2004. ב40% מחולי הסכרת יש הפרעות בזקפה לא תמיד מדובר בסכרת קשה. לא תמיד יש מתאם בין חומרת הסכרת לבין חומרת התפקוד הזיקפה (כך במקור - א.א)

הוועדה אינה מסכימה עם קביעת דר אברבנל בדרג I כי אין קשר סיבתי בין הדברים ועפ"י ה NPI הוועדה קובעת נכות בשיעור 10% לפי סעיף 4(ד)

ונכות נפשית 20% לפי 34ג' בניכוי 10% לפי סעיף 34ב' כך שנכותו 10% נפשית."

1. המוסד ערער על ההחלטה לבית הדין האזורי. בערעור טען, כי הוועדה התעלמה לחלוטין מקביעות הדרג הראשון, ולא דנה כלל בגורמי הסיכון שצוינו בהחלטת הדרג הראשון (שומנים בדם, גיל, מחלת לב); הוועדה לא נימקה מדוע אינה מקבלת את קביעות הדרג הראשון וכי העדר נימוק של הוועדה והתעלמותה מיתר גורמי הסיכון המהותיים מהם סובל המשיב מהווה טעות משפטית מחייבת את השבת עניינו של המשיב לוועדה.
2. המשיב טען, בתמצית, כי קביעת הוועדה ש-40% מחולי הסוכרת סובלים מהפרעה בתפקוד המיני היא למעשה הנמקת הוועדה לדחיית הדרג הראשון; החלטת הדרג הראשון היא זו שתמוהה, וזאת לאור ניסיונות הועדה מדרג הראשון לחפש מן הגורן ומן היקב כל גורם סיכון אפשרי כגורם ללקות של המשיב, ולדחות את גורם הסיכון המוכר במחקרים, והמובהק ביותר לבעיית המשיב - הסוכרת.

פסק הדין מושא בקשת רשות הערעור

1. בית הדין האזורי דחה את ערעור המוסד וקבע כי לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה, מהטעמים הבאים:
2. בית הדין קבע כי הוועדה הייתה מוסמכת לשנות מקביעת הדרג הראשון, וזאת בהתאם לסמכותה כמפורט בתקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1987, ובהתאם לבג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4) 443 (2003).
3. בית הדין דחה את טענת המוסד כי הוועדה התעלמה לחלוטין מקביעות הוועדה מדרג ראשון. נקבע כי:

"הוועדה ציינה בהחלטתה כי היא ערה לקביעותיו של ד"ר אברבנאל, יחד עם זאת קבעה כי יש להכיר בבעיית הזקפה כקשורה בקשר סיבתי לפעולת האיבה, נוכח העובדה שהמשיב הוכר כנפגע פעולות איבה, ובהחלטת הוועדה הרפואית לעררים משנת 2004 נקבע כי מחלת הסכרת קשורה בקשר סיבתי לפעולת האיבה. הוועדה מציינת כי ב-40% מהמקרים של חולי הסכרת יש הפרעות בזקפה גם אם לא תמיד מדובר בסכרת קשה וגם אם לא תמיד יש מתאם בין חומרת מחלת הסכרת לבין חומרת התפקוד המיני (זקפה).

מדובר בהחלטה רפואית מפורטת ומנומקת באופן סביר שאין בה משום טעות משפטית. החלטות רפואיות אינן מדע מדויק אלא הסקת מסקנות מתוך ממצאים רפואיים.

הוועדה מוסמכת לשנות את החלטת הוועדה מדרג ראשון. במקרה דנן הוועדה התייחסה לבדיקות הרפואיות ואף התייחסה לקביעותיו של ד"ר אברבנאל, ונמקה כדין מה עומד ביסוד החלטתה להכיר בקשר הסיבתי שבין מחלת הסכרת, אשר הוכרה כנובעת מפעולת האיבה וחוסר הזקפה." (פסקה 14 לפסק הדין).

הטענות בבקשת רשות הערעור

1. בבקשת רשות הערעור טוען המוסד כי טעה בית הדין האזורי בקביעתו לפיה לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה, וזאת על אף שהוועדה לא התייחסה לאף אחד מגורמי הסיכון עליהם עמדה הוועדה מדרג ראשון. גורמי הסיכון המשמעותיים אשר פורטו בהרחבה בהחלטת הועדה מדרג ראשון (מחלת הלב, שומנים בדם, גיל) חייבו את התייחסות הוועדה לגורמים אלה; הוועדה הייתה צריכה לנמק מדוע אינה מקבלת את קביעת הדרג הראשון ולהסביר מדוע ההסתברות שגורמי הסיכון עליהם הצביעה הוועדה מדרג ראשון גרמו לפגיעה שבנדון היא פחות מ-50%. המוסד טען כי הגם שהוועדה אינה מחויבת לנמק מדוע סטתה מקביעת דרג ראשון, הרי שעדין היא מחויבת להתייחס לכל הנסיבות הרפואיות הרלבנטיות ובמיוחד במקרה שעל בסיס נסיבות אלה נפסל קשר סיבתי בוועדה מדרג ראשון בינם לבין ההחמרה. למצער, טוען המוסד כי היה על הוועדה לשקול האפשרות של הפחתת מצב קודם לאור גורמי הסיכון. לאור האמור מבקש המוסד כי עניינו של המשיב יוחזר לוועדה על מנת שתנמק החלטתה ותתייחס באופן מפורט לגורמי הסיכון המפורטים בהחלטת הועדה מדרג ראשון.
2. המשיב בתגובתו טוען כי מאז נפגע בפעולת האיבה בשנת 2002 הינו סובל מהתעמרות לא מוסברת מטעם המוסד, דבר הבא לידי ביטוי בכך שהמוסד מערער פעם אחר פעם אחר החלטות הועדות הרפואיות בעניינו; ההליך בבית הדין קמא נוהל באופן בעייתי על ידי המוסד, וזאת נוכח העובדה שלקח למוסד 67 ימים להודיע כי אינו מקבל את הצעת בית הדין לשקול מחדש את עמדתו; בקשת רשות הערעור מנוסחת כערעור שני על הוועדה ולא כערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי; בית הדין האזורי התייחס לטענות המוסד, וקבע באופן מנומק, בפסק דינו כי הוועדה פעלה כדין, שמעה ורשמה את תלונות המשיב, עיינה בתיעוד הרפואי, התייחסה ודחתה את קביעת דרג הראשון בצורה מנומקת; בית הדין ביסס את הסמכויות הנרחבות של הוועדה; המוסד חוזר ומציין את גורמי הסיכון אולם מתעלם מכך כי הועדה התבססה על מחקרים ולפיהם 40% מחולי הסוכרת (גם במצב קל) סובלים מבעית אונות, ולא זה המצב לגבי אותם גורמי סיכון נטענים.
3. בהחלטה מיום 16.6.16 התבקשו הצדדים להביע עמדת לגבי האפשרות כי בית הדין ידון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזה בהתאם לקבוע בתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. המוסד ביקש את האמור עוד במסגרת בקשת רשות הערעור ואילו המשיב לא התייחס לאפשרות זו.
4. לאחר שניתנה לצדדים האפשרות להתייחס לאפשרות שהבקשה תידון לפי תקנה 82, ומשנחה דעתנו כי לא יהיה בכך משום פגיעה בזכויות הצדדים, החלטנו לדון בבקשת רשות ערעור כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על פי הרשות.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינו בבקשת המוסד ובכלל הוחמר שבתיק באנו למסקנה כי דין הערעור להתקבל, זאת מן הטעמים כמפורט להלן.
2. סמכותה של ועדה רפואית לעררים היא רחבה ביותר במסגרת הליך הערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. לפי תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, הוועדה "רשאית לאשר החלטת הוועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד".
3. על הוועדה חלה חובת הנמקה של מסקנותיה, מתוקף היותה ועדה מעין שיפוטית. עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי הוועדה לא עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה. אמנם, נקבע בפסיקה כי ועדת העררים אינה מחויבת דרך כלל להתייחס במפורש לממצאי הדרג הראשון^[1], אך יחד עם זאת חובה על הוועדה להסביר את החלטתה, וככל שהיא סוטה מקביעת הדרג הראשון חובה עליה לנמק את החלטתה באופן שיהיה נהיר מהם הנימוקים שהובילו אותה לקבלת החלטה שונה מזו של הוועדה מדרג ראשון.
4. בנסיבות המקרה שלפנינו לא ניתן לומר כי החלטת הוועדה מנומקת דיה. על אף שהוועדה לא מחויבת להתייחס לנימוקי הוועדה מדרג ראשון היה עליה, לכל הפחות, להתייחס לגורמי הסיכון אליהם התייחסה הוועדה מדרג ראשון, ולהסביר מהי המשמעות הרפואית של נתונים אלו לשיטתה.
5. נוסף לכך קביעת הועדה כי "ב40% מחולי הסכרת יש הפרעות בזקפה לא תמיד מדובר בסכרת קשה. לא תמיד יש מתאם בין חומרת הסכרת לבין חומרת התפקוד הזיקפה", היא קביעה כללית שלא ברורה משמעותה בנסיבותיו של המקרה הפרטני של המשיב.
6. סוף דבר - הערעור מתקבל. עניינו של המשיב יוחזר לוועדה לעררים על מנת שזו תנמק את קביעתה בדבר הקשר הסיבתי בין הפגיעה בתפקוד המיני לבין מחלת הסוכרת. בהחלטתה תתייחס הוועדה לגורמי הסיכון אשר צויינו בהחלטת הוועדה מדרג ראשון.

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ו (26 יולי 2016) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. בר"ע (ארצי) 43909-03-11 חיים אסולין - המוסד לביטוח לאומי, (6.11.11); בר"ע (ארצי) 11109-04-14 המוסד לביטוח לאומי - שרה איזרדל ↑