ב"כ המאשימה: עו"ד איהאב חלבי

ב"כ הנאשם 1:עו"ד גדעון נחום

ב"כ הנאשם 2:עו"ד יפתח לנדאו

ב"כ הנאשם 3:עו"ד ארקדי אליגולשווילי

מבוא

1. הנאשם 2 מזוכה מכל אשמה. הנאשמים 1 ו- 3 מזוכים מעבירות הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו והפרעה לעובד ציבור.
2. על פי המיוחס בכתב האישום, ביום 17.11.13 בשעה 23:00 הגיע שלמה אבלס לשדרות השלום במבשרת ציון במסגרת תפקידו כקבלן הוצאה לפועל, לשם ביצוע עיקול לרכב מסוג פורד, יחד עם השוטר אברהם בן דוד. המעקל והשוטר ניגשו אל הנאשמת 1 שנהגה ברכב, הזדהו בפניה והציגו לה את צו העיקול, והשוטר הורה לה כי תצא מהרכב. הנאשמת 1 סירבה להזדהות בפני השוטר ונשארה ברכב. בד בבד הגיע למקום הנאשם 2, בנה של הנאשמת 1, החל לקלל את השוטר ודחף את המעקל והשוטר. השוטר הודיע לנאשם 2 כי הוא עצור והכניס אותו לניידת המשטרה, תוך שהנאשמת 1דוחפת ומקללת אותו ומאיימת עליו באומרה: "יא בן של זונה אני אתן לך סטירה אני אשתק לך את הפרצוף".

הנאשמת 1 חזרה אל הרכב וסירבה לצאת מתוכו, ומשניגש אליה השוטר על מנת להוציאה מהרכב, איימה עליו באומרה: "חכה אם אתה לא שילמת על זה ביוקר". בהמשך לכך, הוביל השוטר את הנאשמת 1 לניידת המשטרה. משפתח השוטר את דלת הניידת, נמלט הנאשם 2 מהמקום.

כעבור מספר דקות הגיע למקום הנאשם 3, בעלה של הנאשמת 1, ניגש אל המעקל ואיים עליו באומרו: "אתה עלית לי בהרבה כסף, אני אזיין אותך, אני מכיר אותך" וניסה לתקוף אותו. בהמשך רץ הנאשם 3 לעבר בעל מכונית הגרר וניסה לתקוף אף אותו עד שהשוטר תפס אותו ועצר אותו ממעשיו.

בשל כך הואשמו הנאשמים בעבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו והפרעה לעובד ציבור, והנאשמים 1 ו- 3 הואשמו גם בעבירת איומים.

1. תשובת הנאשמים 1 ו- 2 לכתב האישום ניתנה ביום 23.3.16. הנאשמת 1 כפרה במיוחס לה. נטען כי העיקול בוצע באמצע הרחוב, המעקל סירב לבקשתה להמתין עד שבעלה יגיע, ומשך אותה בכח מן הרכב. היא הוצאה מן הרכב ולא חזרה אליו. הנאשמת הודתה כי אמרה למעקל את המיוחס לה בסעיף 4 לכתב האישום, אך לגבי המילים המדויקות ביקש בא- כוחה להשאיר את הדברים לשלב הראיות. הנאשם 2 בתשובתו לאישום טען כי הגיע למקום וביקש לברר במה מדובר, קיבל אליו את הצו אך לא נמלט. לא אירע דבר שהצדיק את העיכוב שלו והכנסתו לניידת והוא טען שהשוטר לא הודיע לו כי הוא עצור. בהמשך השוטר ביקש ממנו לצאת מן הניידת כדי לפנות מקום לאמו, והוא יצא אך לא הבין כי עליו להישאר במקום וניגש לביתו כדי לטפל בקטינים שנשארו לבד בבית. הנאשם 3 השיב לכתב האישום ביום 5.5.16 והשלים תשובתו בכתב במועד מאוחר יותר. הנאשם 3 טען כי לא עומת בחקירתו במשטרה עם המיוחס לו בכתב האישום, כי לא ניתן צו למימוש העיקול, כפר בפרטיו המדויקים של צו עיקול, הודה כי הגיע למקום האירוע כאשר האירוע היה בעיצומו אך כפר כי השמיע איומים. הוא נזכר כי שכח את הרכב כשהוא על הילוך D ולכן ניגש לרכב, ובשלב זה התנפל עליו השוטר, הכה אותו בצורה נמרצת שגרמה לו חבלות.

1. מטעם המאשימה העידו שלמה אבלס, קבלן ההוצאה לפועל, מוחמד סלאח, עובד הגרר שנלווה אליו, השוטר אברהם בן דוד והמתנדב רפאל בן דוד, וכן הוגשו הודעותיהם של הנאשמים ומזכרים שונים שערכו השוטרים. הנאשמים העידו בעצמם, והוגשו מטעמם דו"חות שונים שמילאו השוטרים ונוהל בעלי תפקיד של רשות האכיפה והגביה.

ראיות התביעה

1. קבלן ההוצאה לפועל, שלמה אבלס, תיאר כי הגיע לכתובת הרשומה על צו העיקול והבחין ברכב שנועד לעיקול כשהוא יוצא מהרחוב. הוא נסע אחרי הרכב ולא חסם אותו בשל העובדה כי מדובר במקום צר, ולנוכח ניסיון העבר עם המשפחה, אשר התנגדה בעבר לעיקול, ועל כן הזעיק כח משטרה. לאחר שחבר לסייר המשטרה, הם עצרו את הרכב ובו הנאשמת ליד תחנת המשטרה. הוא ירד מן הרכב, הציג לנאשמת 1 את צו העיקול וביקש ממנה לפנות את הרכב מחפציה ולרדת מהרכב. היא סירבה לרדת מן הרכב ואמרה שלא יורדת עד שבעלה מגיע. לדבריו הוא והשוטר ביקשו ממנה מספר פעמים לרדת מהרכב והיא סירבה והתקשרה לבעלה. לפתע הגיע בנה של הנאשמת 1, הנאשם 2, מן הצד השני של הכביש, ניגש אליהם והם הזדהו בפניו, אפשרו לו לעיין בצו אך הוא סירב להחזירו, הוא קילל ואיים, דחף אותו ואת השוטר אבי עם הידיים. השוטר אבי לקח אותו לצד וביקש ממנו להחזיר את הצו, וכשהנאשם 2 סירב, אבי לקח לו את הצו מהיד וביקש ממנו להיכנס לניידת. בשלב זה ירדה הנאשמת מהרכב והחלה לקלל ולאיים. העד התבקש לפרט את אמרותיה המדויקות של הנאשמת ואמר כי הדבר לא נעים לו, אך בהמשך התרצה ואמר "יא זבל, בן שרמוטה, נאצי". בהמשך חזרה לשבת ברכב הוא והשוטר אבי חזרו אליה וביקשו ממנה שוב לרדת מהרכב מאחר והיא מכשילה עיקול. אבי הוציא אותה מהרכב, הודיע לה שהיא עצורה וביקש ממנה להתקדם לכיוון הניידת. בשלב זה הגיע הנאשם 3 בריצה כאחוז אמוק, קילל, איים וניסה לתקוף את העד, ואבי עזב את הנאשמת ועמד בין העד לבין הנאשם 3 כדי לחצוץ ביניהם אך הנאשם 3 ניסה להרביץ גם לאבי ואבי הוריד אותו לרצפה. לדבריו כאשר הנאשם 3 רץ לכיוון שלו הוא אמר לו "אתה עלית לי הרבה מאד כסף" וקילל אותו והנאשמת 1 אמרה לו "אני אראה לך", "אני אשנה לך את הצורה" "אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק" "שתמות" וקיללה קללות נוספות ואיומים. לדברי העד בשלב זה הורה לנהג הגרר להעמיס את הרכב והם עזבו את המקום עם הרכב. העד הוסיף כי במקביל להתרחשות, הנאשם 2 פתח את דלת הניידת וברח החוצה, השוטר רדף אחריו אך לא הצליח לתפוס אותו. לדברי העד, האירוע כולו צולם באמצעות הטלפון הנייד שלו והתיעוד הועבר באמצעות זיכרון נייד לשוטרים. העד שלל בחקירתו הנגדית כי הנאשמת 1 ביקשה ממנו להתלוות אליה לביתה ושם תמסור לו את הרכב, וכן שלל את הטענה כי הנאשמת סירבה לצאת מן הרכב בטענה כי היא גלויית ראש ולבושה במכנסיים, אך אישר כי אמרה לו שהיא אישה דתייה, ולדבריו השיב לה: "אם את אישה דתיה איך את מקללת בצורה כזאת?" העד ערך במהלך עדותו תרשים של מקום האירוע (נ/1) אך התקשה לסמן על פני התרשים את המיקום המדויק של כל אחד מן המעורבים.
2. השוטר רס"ר אבי בן דוד העיד כי אינו זוכר דבר מן האירוע נשוא כתב האישום למעט הכותרת שלו. זיכרון הדברים שכתב השוטר הוגש במסגרת כלל הקפאת הזכירה שבעבר. בחקירתו הנגדית השיב למרבית השאלות שנשאל כי אינו זוכר את הדברים והפנה לאמור בדו"ח הפעולה.

על פי דו"ח הפעולה (ת/1) הוא הוזעק למקום האירוע וחבר למעקל, שלומי אבלס, עמו שוחח קודם לכן טלפונית. המעקל אמר לו כי הנאשם 3 שצו העיקול ניתן על שמו, ידוע כברחן ובני משפחתו ידועים כמשפחה בעייתית שאינה נוטה לשתף פעולה. הוא הבחין ברכב שפרטיו נמסרו לו נעצר בשד' השלום, ברכב נוהגת אישה בעלת שיער בלונדיני מבנה גוף שמן לבושה בז'גט ורוד, ומאחורי הרכב הבחין ברכבו של המעקל. הוא והמעקל ניגשו לרכב שבו נהגה הנאשמת 1, ולאחר שבדק את צו העיקול ותוקפו, הציג אותו לנאשמת 1 וביקש ממנה לרדת מן הרכב. הוא ביקש ממנה מספר פעמים להזדהות בתעודת זהות והיא לא הזדהתה אך התקשרה בטלפון ונשמעה כמי שמזמינה אנשים להגיע למקום. הנאשמת סירבה בכל תוקף לצאת מן הרכב, והוא הנחה בינתיים את נהג הגרר לחבר את הרכב לגרר. למקום הגיע הנאשם 2, אשר ביקש לראות את הצו. השוטר הציג לו את הצו וכאשר ביקש לקבל את הצו בחזרה, הנאשם 2 סירב, לכן, מחשש שהתבסס על ניסיונו הקודם, שמא הנאשם 2 יקרע את הצו, הוא הודיע לנאשם 2 שהוא מעוכב בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והפרעה לביצוע הצו. הוא המשיך לאחוז בצו וסירב להחזירו, והשוטר הודיע לו כי הוא עצור בגין אותם סעיפים, אחז בגופו של הנאשם 2, לקח ממנו בכח את הצו והוביל אותו לתוך הניידת כשהוא לא אזוק, מן הטעם שהתכוון לשחררו עם השלמת ביצוע הצו. כאשר אחז בנאשם 2 האחרון דחף אותו, ובאותו שלב יצאה הנאשמת 1 מרכבה וגם היא דחפה אותו וקיללה אותו ואת המעקל. כאשר הנאשם 2 הוכנס לניידת, הנאשמת 1 שבה והתיישבה בתוך הרכב והמשיכה לשוחח בטלפון. הוא ביקש ממנה לצאת מן הרכב והיא שבה וסירבה. השוטר הודיע לה שהיא מעוכבת בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והפרעה לביצוע הצו והיא עמדה על סירובה ועל כן הודיע לה כי היא עצורה בגין אותם סעיפים. הוא אחז בידה השמאלית ומשך אותה מתוך הרכב תוך הפעלת כח מועט בלבד, והוביל אותה לכיוון הניידת. בשלב זה הגיע בריצה הנאשם 3, אשר רץ לכיוון המעקל תוך שהוא משמיע איומים. הנאשם 3 הניף את אחת מידיו והיה נראה כאילו הוא עומד לתקוף את המעקל. הוא עזב את הנאשמים 1-2 עם השוטר רפאל בן דוד וניגש לכיוון הנאשם 3 ממנו סבר כי נשקפת סכנה למעקל. באותו זמן נהג הגרר העלה את הרכב על הגרר והוא תפס את הנאשם 3 אשר הצליח להשתחרר מאחיזתו, רץ לעבר נהג הגרר ואמר "אני אמות והוא לא יקח את הרכב מכאן". העד הודיע לנאשם 3 שהוא עצור והוריד אותו בכח על ברכיו על הכביש. בשלב זה הגיע צוות סיור נוסף למקום והוא הבחין כי הנאשם 2 הצליח לברוח וכי השוטר רפאל בן דוד רודף אחריו וצועק לו לעצור. בהמשך הדו"ח מתוארת השתלשלות העניינים בתחנת המשטרה, לאחר מעצר הנאשמים.

בחקירתו הנגדית השיב העד בתשובה "לא זוכר" או הפנה לדו"ח הפעולה ביחס למרבית השאלות שנשאל.

1. השוטר המתנדב סמל רפאל בן דוד אמר בתחילת עדותו כי גם הוא אינו זוכר היטב את האירוע, אך השיב לשאלות ומסר פרטים על שהתרחש. לדבריו, במהלך המשמרת הגיעו למקום שבו ירד השוטר אבי בן דוד מהניידת והוא נשאר בתוך הניידת. הוא שמע צעקות מחוץ לניידת ומכה הנשמעת כדפיקה של יד על הניידת, ויצא החוצה. השוטר אבי פתח את דלת הניידת, הכניס לשם חשוד ואמר לו לשמור עליו, מבלי לפרט על מה מדובר. בהמשך השוטר אבי הגיע לכיוון הניידת עם אישה, ניגש לפתוח את דלת הניידת אך החשוד שהיה בתוך הניידת "נתן קונטרה עם הדלת", וברח מהניידת תוך שהוא מנסה לתפוס אותו בחולצתו. בשלב זה הגיע חשוד נוסף, אדם מבוגר וגדול ממדים, שבדיעבד הסתבר שהוא אביו של החשוד שברח ובעלה של החשודה שהוכנסה לניידת, והגיע בהליכה מהירה עם יד מונפת לכיוון המעקל, השוטר אבי נכנס ביניהם וניסה להפריד והחשוד השתולל כשידו מורמת לכיוון המעקל, אבי הפעיל כח והפיל אותו לרצפה והוא עצמו חזר לניידת וסגר את הדלת על מנת למנוע את בריחת החשודה שהוכנסה אליה. תוך כדי הגיע כח תגבור למקום. העד העיד כי ניגש לאביו של החשוד שברח, והסביר לו שעדיף לבנו להגיע לתחנת המשטרה על מנת שלא יסתבך בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית, ובהמשך הבן אכן הגיע לתחנה. העד לא ידע לומר מה מהות האירוע שהצוות ניגש לטפל בו, הוא הבין שהיה אירוע, אך מפאת הלחץ ששרר במקום לא דרש פרטים ולא ידע מדוע הכניס השוטר אבי את החשוד לניידת. הוא לא ידע ולא שאל את אבי בזמן אמת האם החשוד שהוכנס לניידת היה מעוכב, אך הניח שכך היה. רק כשהגיעו לתחנה הבין מאבי שהחשוד היה מעוכב. העד שלל בתוקף את הטענה לפיה כאשר הובאה הנאשמת 1 לניידת הוא אמר לחשוד שהיה בתוכה לצאת החוצה על מנת לפנות מקום לאמו.
2. מוחמד סלאח, נהג הגרר תיאר בעדותו כי קיבל קריאה, הגיע למקום האירוע, שבו היה "בלאגן והתנגדות", כלשונו. כאשר הגיע למקום ראה אישה יושבת בתוך הרכב, שני שוטרים ואת המעקל. האישה סירבה לרדת מהרכב. הוא התבקש להעמיס את הרכב, ומאחר ולא היה מפתח הוא החל למשוך את הרכב והחייבים "התחילו לעשות בלאגן". בשלב מסוים הגיע למקום הבן של אותה אישה . הוא לא שמע מה השוטרים הסבירו לאשה בנוגע לעיקול. בהמשך התפתחו דחיפות בין המעקל לבין המשפחה של החייבים. הבן דחף את המעקל, לקח את הצו ורצה לקרוע אותו, בהמשך רדפו אחרי הבן, לא זוכר אם תפסו אותו אך רצו לכיוון. העד אמר כי ראה לא יותר מ- 3 בני משפחה של הנהגת במקום, והצביע על הנאשמים 2 ו- 3 באומרו כי כנראה מדובר בבן ובבעלה. הנאשם 3 הגיע לכיוונו בריצה ואמר לו "אל תעמיס, חכה", אך הוא לא נענה לו. העד אמר כי לא ראה את רגע הגעתו של הנאשם 3 למקום האירוע, אך כאשר הוא הגיע למקום המצב החל להחמיר והיו דחיפות בינו לבין השוטרים. האישה סירבה להיכנס לניידת והתנגדה. כאשר העד התבקש לתאר את סדר פעולותיו של הנאשם 3 אמר שוב שלא ראה מתי הגיע, אך כשהבחין בו היה עימות בינו לבין המעקל, הוא דחף את המעקל ואמר "אני אראה לך, תביא, תחזיר". השוטרים ניסו להרחיק את בני המשפחה מהרכב כי הם חסמו את הרכב ולא אפשרו לגרר למשוך אותו. השוטרים והמעקל הזיזו את בני המשפחה והוא העמיס את הרכב ונסע. העד השיב בחקירה נגדית כי הגיע למקום מאזור שורש- אבו גוש- בית נקופה, שהוא האזור בו מצוי ריכוז העובדים שבמסגרתו הוא פועל. הוא הגיע למקום כ- 10-15 דקות לאחר הקריאה, וראה כי השוטרים מוציאים את האישה מתוך הרכב תוך שתפסו אותה בידה, ואחד השוטרים אמר לה את עצורה כי את מתנגדת. בהמשך האישה עמדה מול הרכב כדי למנוע את גרירתו והשוטרים לידה, חוסמים אותה. כאשר השוטרים החזיקו את האישה בידה כדי להוציאה מן הרכב, היא אמרה לשוטר "אל תיגע בי, אני דתיה". לאחר מכן בנה של האישה הגיע למקום ולקח את הצו מהמעקל וברח עם הצו. בתשובה לשאלה מדריכה בחקירה נגדית אמר העד כי לאחר שהתווכחו עם האישה מחוץ לניידת הכניסו אותה לניידת. העד שמע כי האישה קיללה וצעקה אך לא שמע אותה מאיימת. העד הבהיר בחקירה נגדית שהנאשם 2 לקח את הצו בכוונה לקרוע אותו, אך לא קרע אותו אלא ברח עמו מהמקום. השוטר רץ אחריו מרחק קצר אך לא המשיך במרדף. העד שב ואישר בחקירה נגדית כי ראה דחיפות בין הנאשם 3 למעקל, אך לא ראה מעשה תקיפה ואישר כי פשר העימות הפיזי הוא שהשוטרים ניסו למשוך את הנאשם 3 על מנת למנוע ממנו לחסום את הרכב. העד אמר כי לא ראה שהשוטר הפיל את הנאשם 3 על הרצפה ולא ראה שמישהו מהשוטרים תקף אותו, אך הדגיש כי היה עסוק עם הגרר וייתכן שלא ראה את ההתרחשות כולה. אישר כי ייתכן שבהודעתו במשטרה אמר שראה את הנאשם 3 נופל יחד עם השוטר על הארץ. העד שב ואמר כי לא שמע איומים מפורשים מצד הנאשם 3 אך שמע אותו אומר למעקל "אני אראה לך". העד אישר כי השתתף בעיקול קודם בבית הנאשם 3 שגם לצורך ביצועו הוזעקה משטרה, אך לא זוכר אם בסופו של יום הרכב עוקל או לא. העד שלל כי ראה שהנאשם 3 הוציא ערימה של כסף כדי לשלם למעקל. עוד השיב, כי משעה שהוא והמעקל הגיעו למקום, השכר של שניהם משולם בין אם הרכב עוקל ובין אם החייב שילם את החוב במקום.
3. הנאשמת 1 טענה בהודעתה במשטרה כי רכבה נעצר על ידי השוטר והיא התבקשה לצאת מאחר והרכב מעוקל. היא ביקשה שימתין שתי דקות עד להגעת בעלה אך הוא סירב להמתין, משך אותה מידה, הוציא אותה בכח מהרכב וגרר אותה לניידת. לדבריה לא רצתה לצאת מהרכב מאחר והיא אישה דתייה ולבשה באותה עת מכנסיים. הנאשמת הודתה במשטרה כי איימה על השוטר אבי מאחר והוא הרים יד על בנה ובעלה, אך סירבה לומר באיזה בן מדובר. הנאשמת הודתה כי קיללה את השוטרים מספר רב של פעמים מאחר ואיבדה את העשתונות. הנאשמת הכחישה כי השוטר הראה לה את צו העיקול של הרכב וטענה כי לא ראתה שבעלה הפריע לשוטרים ולנהג הגרר מאחר והייתה בניידת, אך ראתה את השוטר משכיב את בעלה על הרצפה.
4. הנאשם 2 טען בהודעתו במשטרה כי קיבל את צו העיקול מאמו והוא לא סירב להחזירו לשוטר אלא שלא סיים לקורא אותו והשוטר תלש לו אותו מהיד לאחר שהשוטר ביקש את הצו בחזרה. לדבריו, הוא הוכנס בכח לניידת מבלי שנאמר לו שהוא עצור והוא יצא מהניידת מאחר והשוטר רפאל ביקש ממנו לצאת כדי לפנות מקום לאמו. הנאשם 2 טען כי לא ברח מהמקום אך עזב את המקום בריצה לביתו, לאחר שהשוטר אבי אמר לשוטר רפאל 'אל תלך אחריו הוא לא מעניין אותי, בוא תעזור לי עם האבא'.
5. הנאשם 3 הכחיש בהודעתו כי ניסה לתקוף את מי מהנוכחים במקום. לדבריו, הנאשמת 1 התקשרה אליו והודיעה כי שוטרים עיכבו אותה, הוא הגיע למקום האירוע וראה שהשוטר מנסה להכניס את הנאשמת 1 בכח לניידת ותופס אותה, הוא רץ לכיוון שלו ובא שוטר שאמר לו תתרחק, אז הוא התרחק, ובזמן שהתרחק בצדו של הכביש, השוטר בלי שום סיבה והתנגדות מצדו בעט בו הוריד אותו לרצפה, דרך עליו ופיסק את רגליו מעליו, הכל מבלי שהנאשם 3 התנגד לו. בהודעה צוין על ידי החוקר כי לנאשם 3 נגרמו סימני שפשוף על שתי הברכיים. הנאשם 3 אמר בהודעתו כי לא רץ לכיוון הגרר אלא לכיוון הרכב שלו שעמד לפני הגרר מאחר והשאיר אותו על הילוך D. הוא הכחיש כי התקרב עם ידו המונפת לכיוון המעקל וטען כי ניגש אליו כדי לדבר איתו, מאחר והוא מכיר אותו מעיקול קודם שביצע כחודשיים קודם לכן, וכי מטרתו הייתה לנסות ולבטל את העיקול ולשלם למעקל, ואף הציג בפני החוקר סכום כסף שהחזיק בכיסו.
6. מוצגים ת/5 - ת/10 שהוגשו בהסכמה מתעדים ניסיונות של חוקרי המשטרה לפתוח ולצפות בסרטון שצולם ולהשיג העתק נוסף שלו, לאחר שהתברר שלא ניתן לפתוח את הקובץ. מוצג נוסף שסומן אף הוא ת/6 הוא אישור ממח"ש על כך שאיש מהנאשמים לא הגיש תלונה נגד שלמה אבלס, המעקל.

ראיות ההגנה

1. הנאשמת 1 העידה כי בערב שבו התרחש האירוע הוזעקה על ידי הנאשם 2 לאסוף אותו מגשר הכניסה למבשרת ציון. מאחר ולא תכננה לצאת מן הרכב יצאה מהבית גלוית ראש ולבושה במכנסי פיג'מה. היא ראתה ניידת משטרה שסימנה לה לעצור, היא עצרה והשוטר הודיע לה שהרכב שלה מעוקל. היא ביקשה שימתין והתקשרה לנאשם 3, שהורה לה לא לצאת מהרכב עד שהוא יגיע למקום. היא סירבה לרדת מהרכב מאחר והיתה גלוית ראש והשוטר משך אותה בכח מהרכב. היא ביקשה מהשוטר שלא ייגע בה כי היא דתיה והוא אחז בה בכח ודחף אותה לניידת. במקביל ראתה את הנאשם 3 מגיע ותוך שניות השוטר הניח אותו על הרצפה ורכן עליו עם הראש ו"החטיף" לו. הנאשמת לא זכרה מה אמרה לשוטר ולמעקל וכי הדבר היחיד שהיה עשוי להתפרש כאיום היו דברים שאמרה לשוטר בתחנת המשטרה, כשביקשה לקבל את פרטיו. לדבריה, לאחר האירוע השוטר התנצל בפניה. הנאשמת תיארה כי חשה מושפלת במהלך האירוע. הנאשמת אישרה בחקירתה הנגדית כי לא הזדהתה מאחר ולא הייתה לה תעודת זהות, כי השיח בינה לבין בעלה ארך כרבע שעה במהלכה הוסיפה לסרב לרדת מן הרכב. היא לא שמעה את הדברים שהוחלפו בין הנאשם 2 לשוטר ולא ראתה את הנאשם 2 מחזיק את הצו או מחזיר אותו לשוטר. הכחישה שדחפה את השוטר. היא לא שמעה מה אמר הנאשם 3 לשוטר והכחישה כי אמרה לשוטר "אני אתן לך סטירה ואשתק לך את הפרצוף". הנאשמת אישרה כי קראה לשוטר "נאצי" והכחישה כי קיללה אותו בקללות אחרות. הנאשמת אישרה כי לא הגישה נגד השוטר תלונה למח"ש מאחר והוא התנצל.
2. הנאשם 2 העיד כי בלילה שבו אירע האירוע ביקש מאמו לאסוף אותו ברכבה, ועל מנת שלא תעשה סיבוב ארוך, החל להתקדם ברגל לכיוון ממנו באה. כשראה שלא הגיעה התקדם עוד ובהמשך התקשר אליה והיא ביקשה שיבוא מהר מאחר ועצרו אותה ליד תחנת המשטרה. כשהגיע ראה את השוטר, המעקל ונהג הגרר עומדים ליד הרכב ורוכנים אליו שעה שאמו נמצאת בפנים. הוא פנה אליהם והם אמרו לו שהרכב מעוקל וביקשו ממנו לומר לאמו לצאת מן הרכב. הוא ביקש לראות את הצו, ובו היה כתוב שניתן לעצור את הרכב רק אם החייב נוכח בתוך הרכב. הוא אמר זאת למעקל ולשוטר, אשר חטף את הצו מידו וביקש ממנו להתרחק מהרכב. הוא ניסה להמשיך ולדבר עם השוטר שאמר לו שהוא מפריע וביקש לקרוא שוב את הצו. השוטר נתן לו שוב את הצו וביקש לקרוא אותו והשוטר ניסה לחטוף לו את הצו מהיד, חטף לו את הצו ו"הדביק" אותו לשמשת הרכב, חנק אותו ואמר לו "אתה עצור אם אתה ממשיך להתנגד ולא לתת את הצו". הוא אמר לשוטר שהצו אצלו וביקש שישחרר אותו. הנאשם 2 מתאר כי ניגש לדבר עם המעקל והשוטר ראה זאת והכניס אותו לניידת מבלי שאמר לו שהוא עצור או שהוא מפריע לו. הוא הוכנס לניידת בכח וקיבל מכה בראש וביד. כשישב בניידת השוטר האחר אמר לו שהוא הוכנס לניידת רק כדי לעשות סדר בדברים ומיד הוא ישוחרר. בשלב מסוים השוטר פתח את דלת הניידת והכניס אליה את אמו הוא יצא מהניידת הגם שאמרו לו לא לצאת. הוא אמר לשוטר שלא נאמר לו שהוא עצור ומאחר ושני אחיו הקטנים נמצאים בבית ללא השגחה הוא הולך. השוטר ניסה לתפוס אותו בידו והוא רץ, השוטר רפי התכוון לרדוף אחריו והשוטר השני אמר לו לעזוב אותו. במקביל ראה את אביו מגיע ושואל מה קורה, מוציא כסף ואומר למעקל שהביא כסף. השוטר קיפל לאביו את היד ורכן עליו. הוא הלך לביתו כדי לשמור על אחיו ובהמשך התקשרו אליו וביקשו כי יגיע לתחנת המשטרה והוא הגיע. הנאשם 2 אישר בחקירתו הנגדית כי ייתכן שבפעם השנייה שבה התבקש להחזיר את צו העיקול לשוטר תנועת הגוף שלו אמרה סירוב אך הוא לא אמר לשוטר שלא מתכוון להחזיר לו את הצו.
3. הנאשם 3 תיאר בעדותו כי ביום האירוע היה בביתו וקיבל שיחת טלפון מהנאשמת 1 שאמרה לו כי ניידת משטרה חסמה אותה ליד תחנת המשטרה, עצרה אותה והיא קיבלה צו עיקול על הרכב. הוא אמר לנאשמת 1 לא לרדת מהרכב עד שהוא מגיע וניגש למקום כשבכיסו 20,000 ₪ במזומן. כשהגיע למקום ניגש לדבר עם נהג הגרר, וזה הפנה אותו למעקל. הוא ניגש למעקל ואמר לו שיש לו כסף כדי לשלם את החוב על מנת למנוע את עיקול הרכב, השוטר אבי ניגש אליו ואמר לו "עוף מפה". הוא פנה ללכת לכיוון רכבו מאחר ונזכר ששכח אותו על הילוך D ואז קיבל מהשוטר בעיטה בקרסול דבר שגרם לו "להתקפל" וליפול על הרצפה, השוטר רכן עליו ודרך על כפות ידיו לחץ על בטנו וקילל את אשתו. הנאשם לא זכר האם השוטר אמר לו שהוא עצור, ולאחר כמה דקות אפשר לו לקום והכניס אותו לניידת. לדבריו הוא לא התנגד כלל למעשיו של השוטר ולו היה מתנגד השוטר לא היה מצליח לעשות את שעשה. כתוצאה ממעשיו של השוטר הוא לא הצליח לנשום וכמעט איבד את ההכרה. לדבריו, בזמן שהיה בשטח לא קילל את השוטר, אך מאוחר יותר, כשהיו בתחנה, קילל אותו. הנאשם הכחיש כי רץ לעבר המעקל ואמר כי אינו יכול לרוץ אך הגיע בהליכה מהירה. לדבריו בהודעתו במשטרה אמר שרץ, אך כוונתו לא הייתה לריצת מרתון, כלשונו, אלא להליכה מהירה. העד השיב כי לא עצבן אותו שאשתו נמצאת בניידת משטרה אלא שהוא התעצבן על תפיסת הרכב. הוא ניגש למעקל כדי לשלם לו, הוציא והראה לו את הכסף. לדבריו ידע שהיה צו עיקול על הרכב אך זה לא רכב שלו ושמו לא מופיע בצו אלא השם של בנו הבכור (לא הנאשם 2) והחוב הוא של הבן. הנאשם 3 הכחיש כי אמר לשוטר "אני אמות ולא תיקח את האוטו מכאן" והודה כי אמר למעקל "אתה עלית לי הרבה מאד כסף". כאשר נשאל הנאשם 3 האם עדי התביעה שיקרו בהתייחסותם למעשיו הוא השיב "לא. לא ראיתי שאמרו משהו לא נכון...".

הערכת הראיות

1. אני מקבלת את עדותו של העד שלמה אבלס כמהימנה. הוא העיד על האירוע בצורה רציפה ובביטחון, השיב בצורה עניינית לכל השאלות שנשאל, דבריו והדרך שבה נאמרו, עוררו אמון. ניכר היה כי העד מבקש לדייק במילותיו, להשיב לשאלות שידע להשיב עליהן, ולהימנע מניחוש או השערה לגבי שאלות שעליהן לא ידע את התשובה. העובדה כי העד לא זכר מה אירע בדיוק באירוע קודם שבו הגיע על מנת לעקל את רכבו של הנאשם 3 אין בה כדי להשפיע על משקל עדותו, מה גם שהעד אמר בחקירתו הראשית כי ביצע אצל הנאשם 3 "בוודאות צו אחד, אם לא שניים" (עמ' 17 שורה 3), כך שכלל לא בטוח שהשאלות והתשובות שניתנו התייחסו לאותו אירוע.

העד תיעד את האירוע בצילום וידאו. בעדותו בבית המשפט טען כי עד למועד הדיון לא ידע כי לא ניתן היה לצפות בצילום (עמ' 26 שו' 32- עמ' 27 שורה 1), אך טענה זו נסתרת מתוך האמור במסמכים ת/5- ת/10. מכל מקום, ודאי שבעת שמסר הודעה במשטרה העד לא ידע כי לא ניתן יהיה לצפות בקלטת, ומתוך חקירותיו הנגדיות בבית המשפט ניתן ללמוד כי עדותו במשפט לא הייתה שונה מהדברים שאמר במשטרה. משמסר העד את גרסתו כשהוא מצוי תחת הרושם כי התיעוד המצולם יוצג לבית המשפט בבוא היום, יש בכך כדי לחזק את האמון שניתן לתת בדבריו.

כאן המקום לציין כי העדרו של התיעוד המוקלט, אין לראות בו מחדל חקירה, שכן כפי שעולה מתוך חומר הראיות, השוטרים עשו מאמצים, ככל יכולתם, על מנת לנסות ולאתר עותק נוסף מן הקובץ שאין מחלוקת כי אינו ניתן לפתיחה, והדבר לא עלה בידם.

נטען כי השוטר והמוציא לפועל, אשר נוהגים לעבוד בצוותא, כאשר השוטר אבי בן דוד מלווה את המעקל כשוטר בשכר, חברו יחד וטפלו אשמה על הנאשמים, כך שהמוציא לפועל קרא לשוטר עוד לפני שעצר את הרכב, והדרך להכשיר זאת הייתה לדווח בדיעבד על האירוע כאירוע של התנגדות. טענה זו היא מרחיקת לכת ולא הוצגו ראיות התומכות בה. בנוסף, אינני סבורה כי לעד זה היה מניע שהביא אותו להעדיף את גרירת הרכב מן המקום על פני תשלום החוב ו"פדיון" הרכב טרם גרירתו. העד העיד שמבחינת השכר שהוא מקבל בגין עבודתו אין הבדל בין מקרה שבו הרכב נתפס לבין מקרה שבו החוב נפרע במקום טרם התפיסה, וכי פירעון החוב אף עדיף על פני תפיסה של הרכב, ועובדה זו אושרה גם על ידי נהג הגרר.

1. מנגד, יש קושי ממשי לקבוע ממצאים על בסיס עדותו של השוטר אברהם בן דוד. יש קושי לקבל את עדותו מן הטעם שלא זכר דבר ולא היה ניתן לחקור אותו בחקירה נגדית אפקטיבית. העד השיב על רובן המכריע של השאלות שנשאל כי הוא לא זוכר, תוך הפנייה לדו"ח הפעולה או שהשיב בצורה לא עניינית. עד זה לקה באובדן זיכרון מוחלט של כל אחד ואחד מפרטי האירוע.

ניתן לקבל את טענתו של העד, כי בהיותו שוטר סיור הוא מעורב באירועים רבים מאד מן הסוג הזה, ואולם לאחר שמיעת מלוא עדותו של העד התרשמתי כי תשובת העד שאינו זוכר דבר, אשר חזרה על עצמה, היוותה עבורו מפלט קל מן העדות.

1. דו"ח הפעולה שכתב השוטר אברהם בן דוד לאחר האירוע, הוגש והתקבל על פי כלל הקפאת הזכירה שבעבר. על פי ההלכה הפסוקה, ניתן, במקרים המתאימים, לקבל מסמך שכזה כראייה לאמיתות תוכנה ואף להעדיפה על פני עדותו של העד בבית המשפט (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל (פ"ד לח(4) 169).

במקרה דנן, יש קושי לקבוע ממצאים גם על פי דו"ח הפעולה של השוטר בן דוד, הגם שעיקר הדברים שנכתבו בדו"ח הפעולה תואמים את עדותו של המעקל שלמה אבלס.

הקושי עולה מתוך דברי העד עצמו, בנושא שהוא, אמנם שולי, אך הדברים עשויים ללמד על המכלול; העד התקשה להסביר כיצד הציג לו המעקל את תעודת המינוי כאשר שוחח עמו בטלפון, כפי שנכתב בדו"ח הפעולה, ואמר בהקשר זה: "זו משמרת לילה על פי השעה, ויכול להיות שבעקבות כל הניהול של המשמרת וכל הדברים שמעיבים על מפקד המשמרת שצריך להתעסק איתן במהלך משמרת, זה מה שגורם לחוסר היגיון לסדר הדברים בדו"ח, אבל הדברים מפורטים מאד" (עמ' 40 שו'3-5). מדברים אלה עולה, כי גם העד עצמו הסכים שלא כל האמור בדו"ח נכתב על פי סדר התרחשות הדברים בפועל.

בנוסף, עד זה התקשה להסביר את פערי השעות הבלתי הגיוניים בין הדו"חות השונים שמילא ובפרט לא הצליח להסביר כיצד מילא דו"חות מעצר בעניינם של הנאשמים מספר שעות לאחר שאלה כבר שוחררו מתחנת המשטרה. מעוררת תמיהה העובדה, כי במקום שנועד לחתימת שלושת הנאשמים נכתב כי הם סירבו לחתום, שעה שלפחות הנאשמים 2 ו-3 הסכימו לחתום על מסמכי חקירה נוספים ובהם הודעותיהם הכתובות ודו"ח נטילת אמצעי זיהוי של הנאשם 3.

לנוכח האמור לא אקבע ממצאים על בסיס אמרותיו של העד אברהם בן דוד.

1. אני מקבלת את עדותו של השוטר המתנדב רפאל בן דוד כמהימנה. ניכר בעדותו כי הוא לא ביקש להעצים את האירוע אלא העיד על החלק המוגבל והמצומצם ביותר שנחשף אליו. הוא ניסח את תשובותיו בזהירות, השיב בצורה בהירה לשאלות שידע את התשובה עליהן ונמנע מלהסיק מסקנות ומלהשיב ביחס לפרטים שלא היו ידועים לו מחמת שלא נחשף אליהם.
2. אשר לעד מוחמד סלאח, נהג הגרר, ניתן היה להתרשם בנקל מנטייתו של העד להתחיל בתשובה עניינית לשאלה שעליה נשאל ולהפליג מחוזות אחרים, אשר אפיינה את עדותו כולה וגרמה לה להיראות מבולבלת. התרשמתי שאין מדובר בניסיון להסתיר מידע או למסור מידע לא נכון, אלא בדרכו של העד להתייחס לכל נושא שעליו דיבר. כך למשל, העד לא תיאר מקרה שבו הנאשמת 1 או הנאשם 2 הוכנסו לניידת, אלא רק בתשובות לשאלות ב"כ הנאשמת 1 בחקירה נגדית, עם זאת מובן היה כי לא אמר את הדברים בחקירה ראשית בשל אותו קושי להתבטא בצורה סדורה. בנוסף, העד לא הצליח להבין בצורה טובה את המצופה ממנו- להעיד רק על דברים שראה ושמע בעצמו, להבדיל ממסקנות שהסיק, ולכן חקירתו התארכה, אך יחד עם זאת התייחסותו הזהירה לשאלות שנשאל ואשר התשובות להן עשויות היו להפליל את הנאשמים, מלמדת על מהימנותו. אני סבורה כי בחינת העדות כמכלול מאפשרת לקבוע על פיה ממצאים, תוך שיש לברור מתוך הדברים שאמר, את הראיות הקבילות בלבד, כאלה שאינן בגדר עדות שמיעה או סברה.
3. הנאשמת 1 העידה בלחש ולא הועילו כל הבקשות ממנה שתרים את קולה. היא אף נמנעה מלהישיר מבט לעבר בית המשפט, ולו לרגע קל, והתנהלות זו מעלה סימני שאלה. ניכר כי הנאשמת 1 ניסתה להמעיט מעוצמת מעשיה, והתקשתה להסביר את הפער בין הודאתה במשטרה לפיה איימה על השוטר במילים "אני אתן לך סטירה אני אשתק לך את הפרצוף" מאחר והשוטר, לדבריה, הרים יד על בנה ובעלה (ת/4 שורה 17) לבין הכחשתה במהלך העדות כי אמרה דברי איום. הנאשמת אמרה כי אינה נוהגת לומר מילים כדוגמת אלה, ככל הנראה מחמת צניעות או עדינות, אך יש קושי לקבל טענה שכזו ממי שמודה, כי באותם רגעים ממש כינתה את השוטר "נאצי".
4. עדותו של הנאשם 2 עוררה חוסר אמון בשל הפער בין תוכן וסגנון הדברים שאמר לבין טיבו של האירוע כפי שתואר על ידי כל הצדדים, התביעה וההגנה גם יחד. הנאשם 2 תיאר את השיח עם השוטרים והמעקל כשיח מנומס ורגוע, גדוש במילות בקשה ותודה של שני הצדדים, כאשר בפועל עולה מתוך העדויות כי היה מדובר בדין ודברים סוער ובו נשמעו גם דברי גידוף, ועל פי טענת הנאשמים, בוצעו כלפיהם במהלכו גם מעשי אלימות.
5. יש קושי לקבל גם את עדותו של הנאשם 3. נאשם זה תיאר את תנועת היד שהניף כלפי המעקל כתנועה שתכליתה להראות למעקל את סכום הכסף שהביא עמו. תיאור זה חזר גם בעדותו של הנאשם 2, ואולם הוא אינו מתיישב עם הטענה כי מיד לאחר מכן הנאשם 3 הופל לרצפה על ידי השוטר והוחזק שם במשך מספר דקות, שכן בנסיבות שכאלה עולה תמיהה כיצד חזר הכסף לכיסו של הנאשם ולא התפזר במקום תוך כדי ההתרחשות האלימה הנטענת. יש לציין כי בהודעתו במשטרה של הנאשם 3 טענה זו לא נטענה, אלא שהוא טען כי הרים את ידו לכיוון המעקל בצורה של "לדבר איתו עם היד של לדבר ולא לאיים..." (ת/2 שורה 17).

הנאשם 3 טען בעדותו כי ממדי גופו וכושרו הגופני אינם מאפשרים לו לרוץ, אך חרף ממדי גופו הדגים מיוזמתו בקלות רבה כיצד רכן ואח"כ שכב על הרצפה, ואף התקשה להסביר כיצד בהודעתו במשטרה טען כי רץ לכיוון המעקל.

בנוסף, אין בידי לקבל את עדות הנאשמים לפיה השוטר אבי בן דוד נהג באלימות יזומה כלפי הנאשם 3. טענה זו נסתרת גם מתוך עדותו של קבלן ההוצאה לפועל, שלמה אבלס, וגם בעדותו של השוטר רפאל בן דוד, שאין כל טענה כי יש לו מניעים נסתרים כלשהם.

האם ביצוע צו העיקול נעשה כדין?

1. סעיף 275 לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") קובע כדלקמן:

"275. הפרעה לשוטר במילוי תפקידו

העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו מאסר עד שלוש שנים ולא פחות משבועיים ימים."

סעיף 288א לחוק העונשין קובע כך:

"288א. הפרעה לעובד הציבור

העושה אחת מאלה דינו- מאסר שנה:

(1) מפריע ביודעין לעובד הציבור או למי שהוסמך למלא תפקיד של עובד הציבור במילוי תפקידו על פי דין;

(2) אינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי חיקוק למסור ידיעה או מסמך."

שתי הוראות החיקוק המיוחסות לנאשמים דורשות את התקיימותה של הנסיבה לפיה השוטר "ממלא את תפקידו כחוק" ועובד הציבור "ממלא את תפקידו על פי דין".

1. במקרה דנן, נקודת מחלוקת מרכזית בין התביעה להגנה נוגעת לשאלה האם השוטר ועובד הציבור מילאו את תפקידם כחוק, או על פי דין, ובפרט האם ביצעו את העיקול בהתאם לגדרי הסמכות שהקנה להם צו העיקול. בין היתר עלו השאלות האם צו העיקול ניתן בעניינו של מי מהנאשמים, ביחס לאיזה רכב ניתן הצו ומי הבעלים שלו, האם ניתן לבצע את תפיסת הרכב לאחר השעה 22:00 ללא ביצוע שני ניסיונות לפחות לביצוע התפיסה בין השעות 7:00 – 22:00 כפי שקובע נוהל בעלי תפקיד של רשות האכיפה והגבייה (נ/11) והאם ניתן לבצע את עיקול הרכב ברשות הרבים, ובפרט האם התקיימו התנאים לכך כמפורט בסעיף 17(ב) לאותו הנוהל, הוראות נוהל שהן למעשה תרגום של הוראות סעיף 21א לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז- 1967.
2. התשובה על שאלות אלה הייתה יכולה להינתן באמצעות עיון בצו העיקול. דא עקא שצו העיקול עצמו לא הוגש כראייה על ידי מי מן הצדדים. בהחלטתי מיום 3.7.16, שניתנה לאחר השלמת הסיכומים, אפשרתי לצדדים להתייחס לסוגיה זו עד ליום 5.7.16, ואולם איש מן הצדדים לא הגיש תגובה.
3. בנסיבות אלה, משעה שלא הוכחה הנסיבה לפיה העיקול בוצע על פי דין, שהיא יסוד מיסודותיהן של עבירות ההפרעה לשוטר במילוי תפקידו והפרעה לעובד הציבור, הנאשמים מזוכים מביצוע עבירות אלה.

עבירות האיומים המיוחסות לנאשמים 1 ו- 3

1. העד שלמה אבלס תיאר כי הנאשמת 1 אמרה לשוטר: "יא זבל, בן שרמוטה, נאצי" ובהמשך, לאחר שבעלה הגיע למקום והתעמת עם השוטר, אמרה לשוטר "אני אראה לך", "אני אשנה לך את הצורה" "אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק" "שתמות" וקיללה קללות נוספות ואיומים.
2. אמנם נהג הגרר, מוחמד סאלח, אמר כי שמע את הנאשמת 1 מקללת וצועקת אך לא שמע אותה מאיימת. עם זאת, מתוך הדברים עולה, כי הוא שמע את הדברים ממרחק מסוים, ובשעה שהיה עסוק בניסיון למשוך את הרכב ולגרור אותו, מבלי שנתן דעתו לתוכנו המדויק של השיח שהתקיים.
3. סברתי כי אין בעדותו של מוחמד סלאח כדי להטיל ספק במסקנה שהדברים שייחס שלמה אבלס לנאשמת 1, אכן נאמרו מפיה בשעת האירוע. יוטעם כי הנאשמת עצמה אישרה גם בתשובתה לאישום וגם בהודעתה, ת/4, כי השמיעה אמירות מאיימות בנוסח דומה כלפי השוטר ותירצה זאת בכך שהכה את בנה ובעלה, טענה שנדחתה, כפי שנדחה אף ההסבר שניסתה הנאשמת ליתן לסתירה בין האמור באותה הודעה לבין עדותה בבית המשפט, בה הכחישה אמירות מאיימות.
4. אשר לנאשם 3, מתוך עדותו של שלמה אבלס עולה, כי הנאשם 3 הגיע למקום האירוע קילל ואיים עליו, אמר "אתה עלית לי הרבה מאד כסף", ואף הניף את ידו בצורה מאיימת כלפיו וכלפי השוטר אבי בן דוד. אותו תיאור של הנפת יד מאיימת לכיוון המעקל חזר גם בעדותו של השוטר רפאל בן דוד, ואילו העד מוחמד סלאח אמר כי לא הבחין ברגע הגעתו של הנאשם 3 למקום אך שמע אותו אומר "אני אראה לך".
5. סעיף 192 לחוק העונשין קובע כי איום יכול שיעשה "בכל דרך שהיא", והוא יכול שיהיה מילולי, בכתב או בעל פה, ויכול שיבוא לביטוי בכל דרך אחרת, לרבות בהתנהגות (ראו ע"פ 3779/9 משה חמדני נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1) 417).
6. משנדחתה טענתו של הנאשם 3 כי הנפת היד נועדה על מנת להראות לקבלן ההוצאה לפועל כי הוא הביא עמו כסף על מנת "לפדות" את הרכב, יש לראות בתנועת היד המונפת, ולצידה בהשמעת המילים "אני אראה לך" כאיום על הקבלן שתכליתו להרתיע את הקבלן והשוטר מלבצע את ולמנוע מהם לתפוס את הרכב.
7. העובדה כי לא הוכח שהעיקול בוצע על פי הוראות הדין, ואף אם אניח שבוצע בניגוד לדין, אין בה כדי להוות היתר למי מהנאשמים לאיים על השוטר והמעקל, לכנותם בקריאות גנאי קשות או לנסות לתקוף אותם. כל אלה הם בגדר חריגה מן הסביר בהגנה על הרכוש, אשר על פי הנטען, נעשה ניסיון לעקלו שלא כדין.

סיכום

1. הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשמת 1 השמיעה אמירות מאיימות כלפי השוטר וכי הנאשם 3 השמיע אמירות מאיימות שלוו במעשה בעל אופי מאיים כלפי קבלן ההוצאה לפועל ואני מרשיעה אותם בעבירת איומים.
2. הנאשמים מזוכים מעבירות הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו והפרעה לעובד ציבור.

ניתנה היום, ו' תמוז תשע"ו, 12 יולי 2016, במעמד הצדדים