ניתן ביום 25 ספטמבר 2016

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה ברוינר- ישרזדה ונציגי הציבור מר יוסף קשי ומר יצחק אופנהיים; ס"ע
   45971-04-12), שבו התקבלה בחלקה תביעתו של מר סלימאן אלבאזאת (להלן –העובד) כנגד מעסיקתו אלומיניום קונסטרקשיין פרו בע"מ (להלן – החברה). באותו פסק דין נדחתה התביעה שכנגד שהגישה החברה לפיצוי בגין נזקים שלטענתה גרם לה העובד.
2. כפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, העובד, תושב הרשות הפלשתינית, עבד במפעלה של החברה במישור אדומים. בית הדין האזורי קבע כי על יחסי הצדדים חל הדין הישראלי ועל קביעה זו אין ערעור לפנינו. בית הדין קבע את תקופת העבודה, וקבע כי בנסיבות שבהן פוטר העובד הוא זכאי לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 10,000 ₪, בנוסף להפרשי הצמדה וריבית. כמו כן נפסקו לזכות העובד הפרשי דמי הבראה, הפרשי פדיון חופשה, ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. בית הדין האזורי דחה את תביעת העובד לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, את טענתו לתחולת צו ההרחבה בענף המתכת וכן את התביעה לגמול בעד עבודה בשעות נוספות. התביעה שכנגד נדחתה כאמור במלואה.
3. שני הצדדים הגישו ערעור על חלק מקביעותיו של בית הדין האזורי, ולהלן נתייחס לרכיבי ערעוריהם.
4. ערעור החברה על דחיית התביעה שכנגד לפיצוי על נזקים שלטענתה גרם לה העובד: בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד בין היתר מהטעם שלא הוכח שהעובד הוא זה שגרם לנזקים מושא התביעה. מדובר בקביעה עובדתית, המבוססת על הראיות שהיו בפני בית הדין והתרשמותו מהן, ולא מצאנו להתערב בה.
5. ערעור החברה והעובד בקשר לזכויותיו עם סיום קשר העבודה:
   1. לטענת החברה, העובד פוטר בשל נזקים שגרם לה וכן התנהלותו עובר לפיטוריו, כמפורט בזימון לשימוע, ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת. מנגד, טען העובד כי פוטר בשל סירובו לחתום על חוזה עבודה חדש, שבו נדרש לוותר על זכויותיו, בכך שיסכים כי הדין הירדני חל על יחסי הצדדים בתקופת עבודתו בעבר, וכדי לגרום לכך שעובדי החברה האחרים יחתמו על חוזה כאמור, עקב חששם מפיטורים.
   2. בית הדין האזורי קבע כי לא עלה בידי החברה להוכיח כי העובד גרם לנזקים או ביצע את המיוחס לו במכתב הזימון לשימוע, ועל כן קבע כי העובד זכאי לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת. כמו כן קבע בית הדין האזורי כי יש להפחית את פיצויי הלנת פיצויי פיטורים לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק בתוספת סך של 10,000 ₪. אשר לתביעת העובד לפיצוי על פיטורים שלא כדין, קבע בית הדין האזורי כי הסיבה לפיטוריו הייתה סירובו לחתום על החוזה החדש, ולא המיוחס לו במכתב ההזמנה לשימוע. על אף קביעה זו נדחתה התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, וזאת נוכח הקביעה כי פיטורי העובד בשל העדר הסכמה לחוזה החדש אינם טעם שאינו כדין לפיטורים, משלא נדרש העובד לוותר על זכויותיו, והייתה נכונות לנהל עמו מו"מ על תוכן החוזה החדש. באשר לטענה כי נפלו פגמים בשימוע שנערך לעובד קבע בית הדין האזורי כי טענה זו מהווה הרחבת חזית ולכן דחה אותה.

• 1. ערעור העובד סב על דחיית תביעתו לפיצוי על פיטורים שלא כדין, עת כאמור לטענתו פוטר בשל סירובו לחתום על חוזה חדש וכחלק מפעולותיה של החברה ליצור לחץ על עובדי החברה להסכים לחתום על חוזה חדש. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את ערעור העובד בעניין זה. אכן, פיטורי עובד בשל העדר הסכמה בין הצדדים לחוזה חדש יכול ויהוו טעם לפיטורים כדין, ככל שדרישה זו מועלית בתום לב ואין מניעה אחרת בדין לפיטורים. יחד עם זאת, עצם הפיטורים של עובד בעילה נטענת מסוימת, כאשר לאמיתו של דבר הפיטורים הם בעילה אחרת, כפי שקבע בית הדין האזורי, מהווה פיטורים שלא כדין, באשר היא מהווה התנהלות בחוסר תום לב (דב"ע (ארצי) מא/3-39 אליהו חג'ג' – איתם מינהל אזורי אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע יג 74 (1981)) ומרוקנת מתוכן את השימוע שנערך לעובד. נוכח האמור, מצאנו כי היה מקום לפסוק לעובד פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בשיעור שווה ערך לשכר חודשיים, בסך של 12,934 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.2012 עד למועד התשלום בפועל.

• 1. ערעור החברה סב על חיובה בפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת ובמיוחד החיוב בפיצויי ההלנה, עת לטענתה היה מקום לבטלם כליל עקב מחלוקת של ממש על עצם החבות. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ובחנו את כלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור החברה להידחות. משלא הוכח כי העובד ביצע את המעשים שיוחסו לו בזימון לשימוע ובתביעה שכנגד אין בסיס לשלילת פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. אשר לחיוב בפיצויי ההלנה: גם כאשר יש מחלוקת של ממש על עצם החבות, אין משמעות הדבר בהכרח ביטול מוחלט של החיוב בפיצויי הלנה, ורשאי בית הדין לפי שיקול דעתו בנסיבות העניין לקבוע הפחתה של פיצויי הלנה. בנסיבות המקרה, לא מצאנו שיש הצדקה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי.

1. ערעור העובד בקשר לתקופת העבודה: בית הדין האזורי השתכנע כי חלו נתקים ביחסי העבודה בין הצדדים בין שנת 1992 לבין המועד שנקבע כמועד תחילת העבודה הרצופה – דצמבר 1995. מדובר בקביעה עובדתית ולא מצאנו מקום להתערב בה ועל כן נדחה ערעור העובד בעניין זה.
2. ערעור העובד בעניין הפרשות לקרן הפנסיה: העובד טען כי חל עליו צו ההרחבה בענף המתכת החל על מקומות עבודה שבהם מועסקים עד 20 עובדים. לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי כי המערער עליו הנטל לא הוכיח כי עיסוקה של החברה בענף המתכת. מעבר לאמור, מחומר הראיות עולה חד משמעית כי הועסקו בחברה בתקופה הרלוונטית הרבה יותר מאשר 20 עובדים, ובכל מקרה לא עלה בידי המערער להוכיח כי בשנים הרלוונטיות הועסקו על ידי החברה פחות מ- 20 עובדים, כך שגם מטעם זה דין תביעת העובד המבוססת על אותו צו הרחבה להידחות.
3. ערעור העובד בעניין שעות נוספות: לאחר שבחנו את טענות הצדדים לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי בנסיבות העניין העובד אינו זכאי לגמול שעות נוספות בעד חצי שעת עבודה נוספת ביום. נדגיש, כי קביעה זו מבוססת על התשתית העובדתית הקונקרטית שהוכחה בבית הדין האזורי, ואין ללמוד ממנה כי כל הפסקה לצורך עישון סיגריה תיחשב כהפסקה כמשמעה בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951.
4. ערעור החברה בעניין פדיון חופשה שנתית: לטענת החברה, היה על בית הדין להפחית מימי החופשה שנפסקו לזכות העובד את ימי החופשה שהעובד ניצל בשנת 2009, שהם מעבר ל- 12 ימים בהם הודה. טענה זו מבוססת על רישום ניצול ימי החופשה בשנת 2009 בתלושי השכר ובכרטיסי הנוכחות. אולם, החברה לא העלתה טענה זו בכתב ההגנה, בתצהיר העד מטעמה ובסיכומים בבית הדין האזורי, ומשכך אין מקום להידרש לבחינת טענה עובדתית זו לראשונה בשלב הערעור.
5. הוצאות משפט: לאור תוצאת פסק הדין חייב בית הדין האזורי את החברה לשלם לעובד הוצאות משפט בסך של 16,000 ₪. העובד טוען בערעורו כי היה על בית הדין האזורי לפסוק לזכותו סכום גבוה יותר. לא מצאנו מקום לחרוג מהכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיעור ההוצאות שנפסק על ידי הערכאה הדיונית.
6. סוף דבר: ערעור החברה נדחה. ערעור העובד נדחה ברובו למעט בעניין פיצוי על פיטורים שלא כדין, ועל החברה לשלם לעובד סך של 12,934 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.2012 עד למועד התשלום בפועל. לאור התוצאה, החברה תשלם לעובד הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪, וזאת בתוך שלושים ימים מיום קבלת פסק הדין. הסכומים המגיעים לעובד ישולמו בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לחברה.
7. הסכום שהופקד בקופת בית הדין יועבר לב"כ העובד.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ו (25 ספטמבר 2016) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.