לפי הודעה מיום 22.4.18, שלא נסתרה, ביום 25.3.18 ניתנו צווי כינוס נכסים בעניינם של שני הנתבעים, לרבות צווי עיכוב הליכים לפי סעיף 22(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל").

התובעת מתנגדת לעיכוב ההליכים בטענה כי הנתבעים "משכו זמן" בנסיבות בהן ידעו כי הם חדלי פרעון, וכי הדבר מהווה ניצול לרעה של הליכי המשפט. עוד נטען כי חובותיהם נוצרו במרמה ועל כן אין בהליכי פשיטת הרגל לפטור אותם מתשלומם, וכי משום שמדובר בסכסוך מורכב יש בכך להצדיק הימנעות מעיכוב ההליכים.

איני מקבל את עמדת התובעת. היא צודקת, אמנם, בכך שקיימת סמכות להתיר המשך הליכים במקרים חריגים למרות צו כינוס, אלא שבשלב בו כבר ניתן צו כינוס מסורה סמכות זו לבית המשפט הדן בפשיטת הרגל, הוא בית המשפט המחוזי: "בשלב זה של הליך פשיטת הרגל בית^-המשפט של פשיטת רגל הוא בעל סמכות ההחלטה בעניין מתן היתר לדיון בתביעה בהליך רגיל – בין שמדובר בהמשך דיון בתביעה קיימת ובין שמדובר בהגשת תביעה חדשה. בידי בית^-משפט זה הכלים ומכלול הנתונים הרלוונטיים שיש לשוקלם ולהעריכם לצורך מתן החלטה אם להתיר, בבחינת יוצא מן הכלל, בירור תובענה בבית^-משפט על^-פי הסדר הרגיל" (ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פסקה 7 סיפא (4.7.01)). בעניינם של הנתבעים מצא בית המשפט המחוזי להורות על עיכוב הליכים כללי, וברי כי ערכאה זו אינה מוסמכת לשנות את החלטתו.

משכך, אין אלא לחזור על קביעת בית המשפט המחוזי בדבר עיכוב ההליכים, החלה גם על הליך זה.

המזכירות תסגור את התיק. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ג סיוון תשע"ח, 06 יוני 2018, בהעדר הצדדים.