1. עניין לנו בתביעה ובתביעה שכנגד בעילת לשון הרע.

2. בעלי הדין הינם שכנים וכל אחד מהם מחזיק ומתגורר בדירת מגורים בבניין משותף ברח' בית לחם 37, חיפה (להלן: "הבניין המשותף").

3. דיירי הבניין המשותף, לרבות בעלי הדין, מסוכסכים ביניהם ובעבר הם ניהלו הליכים משפטיים שונים.

הרקע לסכסוך בין בעלי הדין הינו בקשת התובע/נתבע שכנגד (להלן: "התובע") ובת זוגו לקבלת היתר לביצוע תוספת בנייה לדירת מגוריהם. לצורך כך פנה התובע לנתבעת/תובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת"), כמו גם ליתר בעלי הזכויות בבניין המשותף, והחתים אותם על הסכמה לקבלת היתר בנייה וזאת בשתי הזדמנויות שונות. דא עקא, הנתבעת חזרה בה מהסכמתה הנ''ל, והיא הגישה לרשויות התכנון, יחד עם אחרים, התנגדות למתן היתר בנייה לתובע, דבר אשר עיכב וסרבל את הטיפול בבקשתו.

4. בין לבין, הקימו 5 שכנים בבניין המשותף קבוצה אשר התכתבה ביניהם באמצעות מיילים. הנתבעת נמנתה על אותה קבוצה ובמסגרתה היא כתבה מספר הודעות בהן כינתה את התובע "נבלה" ו- "נבלות" (להלן: "הפרסומים בקבוצה").

כמו כן, התובע תלה מודעה על לוח הבניין המשותף לעניין התשלומים הנדרשים לוועד הבית ובעקות זאת רשמה הנתבעת על אותו לוח כדלקמן: "כשיינתן הסבר לאן נעלמו 2,677 ₪ ישולמו דמי הוועד" (להלן: "פרסום לוח המודעות").

5. הנתבעת הגישה נגד התובע תביעה שכנגד בה נטען כי ביום 02.09.14, במסדרונות בית המשפט ובתום דיון בהליך אחר שהתנהל בין התובע לבין חברתה של הנתבעת, גב' שושנה שיץ (להלן: "שושנה"), הוא אמר בהתייחסו לנתבעת: "אין לה מוח ואינה מסוגלת לחשוב לבד". במעמד זה נכחו הנתבעת, שושנה ובא כוחה, עו''ד רחל מנור (להלן: ''עו''ד מנור''). כמו כן, במייל שכתב התובע ביום 29.07.15 הוא כינה את הנתבעת "יסמנית" (להלן: "פרסומי התביעה שכנגד").

טענות הצדדים בתמצית:

6. לטענת התובע, הפרסום בקבוצה ועל לוח המודעות מהווים לשון הרע כמשמעות המונח בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 והם השפילו אותו ושמו אותו למטרה לשנאה ולבוז בעיני הבריות. כן טען התובע כי בפרסום לוח המודעות למעשה הנתבעת כינתה אותו "גנב" ובעקבות זאת, כמו גם בעקבות פרסומי הקבוצה, הוא התקשה לגבות תשלומי ועד בית מהשכנים, והנ''ל הטילו ספק ביושרו ובשימוש שעשה בכספי הוועד. הוסיף התובע וטען כי הנתבעת הסיתה נגדו את השכנים על מנת לחזור בהם מהסכמתם למתן היתר לתוספת בנייה בדירתו, ובשל כך נגרמו לו הוצאות כבדות וסרבל בהליך, אף כי בסופו של יום ההיתר ניתן.

לעניין גובה הפיצוי הנדרש, טען התובע כי הפרסומים בגינם הוגשה התביעה העיקרית הסבו לו נזק כבד, כי הם נעשו בכוונה ובזדון ולפיכך הוא מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 100,000 ₪.

התובע מבקש לדחות את התביעה שכנגד בנימוק כי היא מוגשת כמשקל נגד לתביעתו, הוא מכחיש את הדברים המיוחסים לו במסגרתה, ומוסיף וטוען כי הפרסום המיוחס לו בתביעה שכנגד אינו מהווה לשון הרע.

7. לטענת הנתבעת, חתימתה הראשונה על הבקשה למתן היתר בנייה לתובע הותנתה במספר תנאים שהועלו על הכתב ונחתמו על ידי התובע ובת זוגו. בהמשך, לבקשת התובע, חתמה הנתבעת בשנית על הבקשה להיתר בנייה וזאת לאור מצג שהציג בפניה, ולפיו לא חל כל שינוי בבקשה. בפועל התברר כי התובע ובת זוגו הפרו את התנאים להסכמת הנתבעת למתן היתר בנייה ואף הכניסו שינויים בבקשת ההיתר על מנת לאפשר לתובע להשתלט על הרכוש המשותף והגינה. בנסיבות העניין, הנתבעת חזרה בה מהסכמתה למתן היתר בנייה לתובע ובעקבות זאת הוא החל במסע סחיטה ולחצים, לרבות באמצעות הגשת תביעה דנן. לעניין הפרסום על לוח המודעות, הנתבעת הוסיפה וטענה כי הוא לא מהווה לשון הרע, מה גם והיא לא כינתה את התובע "גנב".

לעניין הפרסומים בקבוצה, טענה הנתבעת כי הם היו על רקע זיוף חתימתה המאוחרת על בקשת התובע ובת זוגו לקבלת היתר בנייה, כמפורט לעיל, הם נאמרו בשעת כעס כאשר הסכסוך בין הצדדים היה בשיאו ויש לראות בהם כקללות וגידופים אשר בהתאם להלכה הפסוקה, אינם מהווים לשון הרע. כן מפנה הנתבעת כי הפרסומים בקבוצה נעשו בפני מספר מצומצם של שכנים ומציינת כי אין זו דרכה להתבטא באופן פוגעני כלפי אחרים. הנתבעת מוכנה להביע התנצלות בפני חברי הקבוצה על הפגיעה בתובע מאותם פרסומים, ככל והייתה, תוך ציפייה כי גם הוא יתנצל על פגיעתו בה. הנתבעת מכחישה את טענות התובע לעניין גובה הנזק והיא מבקשת לחייב את התובע במסגרת התביעה שכנגד בתשלום סך של 100,000 ₪.

דיון:

8. במסגרת התביעה הוגש תצהיר התובע, ומנגד הוגשו תצהיריהן של הנתבעת, שושנה ועו"ד מנור מטעמה. כל המצהירים נחקרו בפניי והצדדים סיכמו טענותיהם בתביעה.

9. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר את המונח "לשון הרע" כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו ........."

המונח "פרסום" מוגדר בסעיף 2 לחוק, בו נקבע כדלקמן:

"(א) פרסום, לעניין לשון הרע- בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם

אחר זולת הנפגע;

(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם

זולת הנפגע".

יובהר כי חולק כי רכיב הפרסום, כמוגדר לעיל, מתקיים במקרה דנן, הן ביחס לתביעה העיקרית והן ביחס לתביעה שכנגד.

10. בהתאם להלכה הפסוקה, השאלה באם פרסום מהווה לשון הרע, אם לאו, תוכרע בהתאם למבחן אובייקטיבי, לפיו יש לבחון כיצד נתפס הביטוי בעיני האדם הסביר. בנדון, אין חשיבות להבנתו הסובייקטיבית או לתחושתו של הנפגע מהפרסום, ובלשון בית המשפט ב- ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח', פ"ד נו(2) 607, המבחן הקובע הוא: "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה בו" (שם, עמד 617 לפס"ד).

11. ברמת העיקרון, קללות, גידופים ודברי נאצה יכולים לבסס אחריות בנזיקין, בין היתר לפי חוק איסור לשון הרע (ר' ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 268). יחד עם זאת, לא כל ביטוי כאמור מהווה עוולת לשון הרע, ובנדון נקבע ב- רע"א 10520/06 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד בן גביר"), כדלקמן:

"לא אמרתי- ואינני אומר- כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע. כבר נפסק, כי תיאורו של אדם כ'אנטי ציוני' יכול שייחשב בגדר 'לשון הרע'........, וכך גם הכינוי 'נאצי' ו'אנטישמי' ...... סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד מאוד, ועל כן להוות משום 'לשון הרע'. עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקיים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. 'קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית'..... הגידוף של אתמול הוא שפת הרחוב של היום. סיווג הדיבור על פי סגנונו עשוי לייחד את חופש הביטוי למיטיבי הדיבור ולצחי הלשון לבדם. חופש הביטוי צריך שיהיה שמור גם לעלגי הלשון, שהם תכופות גם קשיי היום. שפתם אינה 'בעלת ערך פחות' ...... כשם שחרות הביטוי היא עיוורת כלפי התוכן, כך אין היא נותנת דעתה לסגנון ....." (שם, סעיף 26 לפס"ד) (ההדגשה אינה במקור- ר.ח.).

על מנת לקבוע באם פרסום מהווה לשון הרע, אם לאו, ובנדון אין נפקא מינא באם עסקינן בקללות, גידופים ודברי נאצה כבמקרה דנן, אם לאו, יש לבחון, בין היתר, את נסיבות הפרסום. בנדון חזר בית המשפט בפס"ד בן גביר על ההלכה, לפיה, השאלה באם הפרסום מהווה לשון הרע, נקבעת לפי מבחן אובייקטיבי, והוא הוסיף באומרו:

".... משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום...." (שם, סעיף 24 לפסה"ד)

על אותה הלכה חזר בית המשפט ב- רע"א 2572/04 פריג' נ' "כל הזמן" ואח' (פורסם בנבו), וזאת באומרו:

"כידוע, הקביעה כי פרסום מהווה הוצאת לשון הרע אינה נלמדת אך מן המילים הפוגעניות כעומדות לעצמן, בפני עצמן. היא נלמדת בראש ובראשונה ממכלול הנסיבות שסבבו את הפרסום. לא המילים לעצמן יוצרות את לשון הרע אלא הקונטקסט והנסיבות, המעניקים למסכת העובדות את עוצמתה, את צבעיה, את טעמה וריחה. לא לחינם נקבע טיבו הדיבתי של הפרסום בהתאם למובנן הטבעי והרגיל של המילים, כמו גם על-פי הקשר הדברים...."(ר' סע' 22 לפסה"ד).

מן הכלל אל הפרט.

12. במסגרת הפרסום על לוח המודעות, ובעקבות בקשת התובע מדיירי הבניין המשותף לשלם כספים לוועד הבית, כל שכתבה הנתבעת הוא "כשיינתן הסבר לאן נעלמו 2,677 ₪ ישולמו דמי הוועד". בניגוד לטענה המשתמעת של התובע, בפרסום הנ''ל הנתבעת לא כינתה אותו "גנב". יתירה מכך, בעיני הקורא הסביר הפרסום הנ''ל יכול לרמז על טענה להעדר שקיפות בניהול ענייני ועד הבית או שימוש בכספי הוועד למטרות שונות של הבית המשותף, במקום למטרה שבעבורה הן נגבו. בשום אופן ופנים אין לומר כי המשמעות המתחייבת היחידה של הפרסום בעיני הקורא הסביר היא הטחת האשמה בתובע כאילו הוא גנב כספים. חיזוק למסקנה אליה הגעתי מצאתי בעובדה כי התובע נמנע מהגשת ראיות כלשהן או הזמנת מי מהשכנים למתן עדות בתמיכה לטענתו ביחס למשמעות הנטענת מפרסום לוח המודעות.

לאור האמור לעיל, אין לראות בפרסום לוח המודעות כפרסום המהווה לשון הרע.

13. כאמור, פרסומי הקבוצה נעשו על רקע סכסוך שכנים שפרץ בין בעלי הדין ויתר דיירי הבניין המשותף בעקבות ההתנגדות למתן היתר להרחבת דירת התובע וטענת הנתבעת כי התובע ובת זוגו לא עמדו בתנאים עליהם חתמו, ולפיכך הסכמתה למתן היתר בנייה לתובע זוייפה.

14. למצער, הביטוי "נבלה" בו עשתה הנתבעת שימוש כנגד התובע במסגרת סכסוך שכנים, אינו חריג בשיח בין בני אדם עד אשר אין לראות בו כמהווה לשון הרע.

יודגש כי אין לראות באמור לעיל כהסכמה ועידוד של בית המשפט לשימוש בביטוי "נבלה" ומוטב כי בניהול מחלוקות וסכסוכים כל צד יביע את כעסו ומורת רוחו מיריבו ללא שימוש בביטוי שכזה או בדומה לו. יחד זאת, וכפי שנקבע בהלכה הפסוקה, כמצוטט לעיל, מאחר וחופש הביטוי אינו נחלתם של צחי הלשון בלבד, הרי לא ניתן לסווג את הפרסום על לוח המודעות בהתאם לסגנון הדברים ולקבוע כי אכן עסקינן בלשון הרע.

15. הפרסום בקבוצה הינו בבחינת גידופים ודברי נאצה, והרי בהתאם להלכה הפסוקה, כמצוטט לעיל, אין להכיר בהם בכל מקרה כמקימים עילת לשון הרע. חיזוק לכך מצאתי בעובדה כי אותם סכסוכים אינם מחזה נדיר במקומותינו ולא אחת מוטחים בהם ביטויים כגון ''נבלה'' ואף ביטויים חמורים יותר, ולפיכך פגיעתם בשמו הטוב של האדם אליו הופנו, אינה קיימת עוד.

16. בנסיבות כמתואר לעיל, אין לראות בפרסומים בקבוצה כמהווה עילת לשון הרע.

יחד עם זאת, מאחר והנתבעת הביעה נכונות לפרסם התנצלות בפני חברי הקבוצה, ובניסיון להרגיע את הרוחות ולתרום לשכנות טובה יותר, אני מורה לה לשלוח לכל חברי הקבוצה, עם העתק לתובע, תוך 7 ימים ממועד קבלת פסק הדין, התנצלות בנוסח כלהלן:

''בעקבות סכסוך שכנים שהיה ביני לבין מר אבנר בר, שלחתי אליכם מספר הודעות בהן כיניתי אותו ''נבלה''. אבהיר כי הדברים נכתבו בשעת כעס, אני חוזרת בי מהם ומתנצלת בפניו על השימוש בביטוי הנ''ל''.

17. באשר לתביעה שכנגד, קשה להשתחרר מהרושם כי היא הוגשה כמשקל נגד לתביעה העיקרית. שני הפרסומים בגינם הוגשה התביעה שכנגד היו עוד בטרם הגשת התביעה העיקרית ועל אף התביעה הוגשה רק לאחר הגשת התביעה העיקרית וכעבור שנתיים ממועד הפרסום.

מכל מקום, כל האמור לעיל לעניין הפרסומים בקבוצה במסגרת התביעה העיקרית חל ביתר שאת על הפרסומים נשוא התביעה שכנגד, ולפיכך אין הם מהווים לשון הרע. למעלה מהצורך, ספק רב בעיניי באם הכינוי "יסמנית" עונה להגדרת המונח "לשון הרע" שבחוק, זאת בהתעלם מהעובדה כי הוא נאמר במהלך סכסוך שכנים.

18. לאור כל האמור לעיל, בכפוף לאמור בסעיף 16 לעיל, התביעה והתביעה שכנגד נדחות בזאת וכל צד יישא בהוצאותיו.

הסכום שהופקד על ידי הנתבעת בקופת בית המשפט, יוחזר לידיה באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ט, 05 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.