1. העוררים 1-2 הגישו עח"ק 8257-06-15 ביום 3.6.15. העוררים 3-23 הגישו עח"ק 19843-09-15 ביום 9.9.15. העוררים 24-44 הגישו עח"ק 23297-09-15 ביום 10.9.15 העורר 45 הגיש עח"ק 63333-10-15 ביום 29.10.15 ועוררים 46-48 הגישו עח"ק 12083-12-15 ביום 6.12.15.
2. המשיבות בכל העררים הן המועצה המקומית מזכרת בתיה ורשות נחל ניקוז "שורק לכיש".
3. בעררים התבקש לחייב את המשיבות לספק קרקעות חלופיות לעוררים, ולחלופין לחייבן במתן סעדים כספיים.
4. הרקע לעררים הינו תכנית מקומית זמ/2/250, שאושרה ביום 21.5.2007, להקמת שכונת מגורים חדשה בסמוך למזכרת בתיה. החלק הדרומי של השכונה המתוכננת עבר בנחל השלושה ולכן הוחלט להסדיר מחדש את תוואי הנחל; למטרה זו יזמה רשות הנחל תכנית ניקוז מח/ש/569 (להלן – תכנית הניקוז) לטובת הסטת הנחל מחוץ לתכנית המקומית ואת הסדרתו מדרום לתוואי המקורי בצמוד לכביש 411 ובתוך תחום מגבלות קווי בניין של הכביש. תכנית הניקוז כללה הוראות בדבר תפיסת מקרקעין לצמיתות לצורך ביצועה. התכנית פורסמה להתנגדויות ביום 29.1.09 (י"פ 5908).
5. אישורה של תכנית הניקוז פורסם ביום 12.4.10 (י"פ 6076).
6. ביום 7.3.12 פרסמה רשות הניקוז הודעה בדבר תפיסת מקרקעין לצורך הקמת מפעל ניקוז ונשלחו הודעות אישיות בדואר לכל בעלי הזכויות במקרקעין בתחום תכנית הניקוז. ההודעות נשלחו לבעלים הרשומים על פי נסחי לשכת רישום המקרקעין ועל כן הגיעו לכל העוררים למעט עורר מס' 45 כיוון שלא היה רשום כבעלים של אחת החלקות בתכנית. הודעה בדבר תפיסת המקרקעין לצורך הקמת מפעל ניקוז פורסמה בי"פ 6388. העבודות מכוח תכנית הניקוז החלו בנובמבר 2012 והסתיימו בספטמבר 2013.
7. עוד יוער כי ביום 30.10.12 הגישו העוררים עתירה מנהלית וביקשו לבטל את הפקעת המקרקעין וסעדים נוספים. בנוסף הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בבג"צ 7023/13 בבקשה לבטל את תכנית הניקוז.
8. בהמשך לתכנית הניקוז, נערכה שומה על ידי שמאי מטעם המועצה המקומית מזכרת בתיה שקבעה פיצוי עבור כל מטר מרובע מתוך השטח שהופקע על סך 150 ₪ למ"ר (חוו"ד שמר). בעקבות הליכים אחרים בין עוררים אחרים לבין המועצה בגין אותה תכנית ניקוז מונתה שמאית מוסכמת בין הצדדים. היא קבעה ערך של 297 ₪ למ"ר (חוו"ד ספיר).

עמדת העוררים

1. ב"כ העוררים פירט אודות תכניות מקומיות לפיתוח איזור נחל השלושה ומזכרת בתיה החל משנות ה- 90. נטען שהעוררים הינם בעלי קרקעות בחלק המערבי ובחלק המזרחי של מזכרת בתיה הממוקמות מדרום לתוואי המקורי של נחל השלושה ומצפון לכביש 411. נטען כי על הקרקעות של עוררים חלות תכניות הנמצאות בשלבי הכנה ליעוד של מגורים ו/או תעשיה.
2. באשר לתכנית הניקוז נטען כי לאחר אישור תכנית זמ/2/250 יזמה המועצה את תכנית הניקוז שכללה הסטת תוואי הנחל המקורי של נחל השלושה מתוך תחומי התכנית והקרקעות בבעלות המועצה לשטחים אחרים. נטען כי המועצה פעלה בחוסר תום לב באשר לאי גילוי מסמכי תכנית הניקוז ונטען כי אילו המועצה היתה מציגה מראש כי קרקעות העוררים דרושים לתכנית הניקוז שהצורך בה עלה בעקבות תכנון תכנית זמ/2/250 היה צריך לכלול אותם במסגרת תכנית זמ/2/250, אז העוררים היו משתתפים באיחוד וחלוקה שבוצעה במסגרת התכנית.
3. באשר לתביעת הפיצויים על פי תכנית הניקוז נטען כי היתה חובה על פי סעיף 19 לחוק הניקוז לפרסם עובדת הנחת תכנית הניקוז גם ברשומות וזאת על מנת להבטיח אפשרות להגיש התנגדות. נטען כי אמנם פורסמה הודעה בעיתונות אודות הנחת התכנית במשרדי רשות הניקוז כי ניתן להגיש התנגדויות אך נטען כי אותן הודעות לא היו נכונות מפני שתכנית הניקוז לא הונחה במשרדי הרשות ולא הובאה להחלטת הרשות עד ליום 16.2.2011 (כאשר הפרסום היה בשנת 2008-2009). כמו כן נטען כי ההודעה לא כללה מספרי גושים וחלקות ולא צויין בה כי תכנית הניקוז כוללת שטחים להפקעה. נטען כי המועצה נמנעה בחוסר תום לב מליידע את בעלי החלקות שישנה כוונה לבצע הפקעות במסגרת תכנית הניקוז. נטען כי רשות הניקוז הפרה את חובותיה – מתוך חוסר תום לב או מתוך רשלנות - על ידי כך שלא פרסמה הודעה על הנחת תכנית הניקוז עם מספרי החלקות והגושים להפקעה וכי כתוצאה לא ידעו העוררים על הנחת התכנית. נטען כי בכך נפגעה זכות העוררים להגיש התנגדויות לתכנית ובין היתר נמנעה מהם האפשרות להעלות טענות בנוגע לתכניות הבניה השונות כאשר הוצע להם פיצוי מזערי בלבד בשווי קרקע כקרקע חקלאית. נטען כי היה סיכוי גבוה כי אילו יכלו להגיש התנגדות היא היתה מתקבלת וההפקעות לא היו מבוצעות ובמקום זאת הקרקעות היו מוכנסות לקרקעות שבתכניות הפיתוח. נטען כי נגרם לעוררים נזק בשווי הזכויות במגרשים בניה למגורים ו/או לתעשיה ומסחר שהיו זכאים לקבל תמורת מקרקעיהם.
4. נטען כי הנזקים שנגרמו לעוררים נכנסים בגדר סעיף 33 לחוק הניקוז המזכה אותם בזכות לפיצוי בשווי מגרשים לבניה ו/או לתעשיה. נטען שאין לקבל את הטענה כי סעיף 35 לחוק הניקוז מסמיך את בית הדין לדון בטענות לפיצויים בעבור ההפקעה בלבד ולא עבור נזקים שנגרמו כתוצאה מפגם בפרסום על הנחת התכנית.
5. באשר לתביעת הפיצויים בגין הפקעת הקרקע נטען כי אפשרי לפסוק פיצויים בכסף או אף בקרקע חלופית על פי חוק הניקוז. תואר כי במסגרת אישור תכנית הניקוז החליטה רשות הניקוז כי המועצה תפעל להגיע להסדר עם בעלי הקרקעות בתחום התכנית על מנת להמנע מהצורך בהליך הפקעה. נטען כי למרות זאת נמנעה המועצה מלהציע לעוררים קרקע חלופית. נטען כי ביום 16.2.2011 דנה לראשונה הרשות בתכנית הניקוז והחליטה שלא לבצע בעצמה את התכנית בשל העדר צורך ניקוזי אך אשרה את בקשת המועצה לנסות להגיע להסדר עם בעלי הקרקעות בתכנית על מנת להימנע מהצורך בהפקעה. נקבע גם כי במידת הצורך בהפקעה היא תבוצע בסיוע כספי של המועצה. נטען כי המועצה הינה בעלים של קרקעות רבות במזכרת בתיה לרבות בתחום תכנית זמ/2/250 וגם בקרקעות המוגדרים כשטחים להפקעה שמהם הוסט הנחל אל מקרקעי העוררים. כמו כן כי המועצה הינה הבעלים של קרקעות בתכנית זמ/3/250 הנמצאת בשלבי הכנה לבניה למגורים וקרקעות נוספות. נטען כי בניגוד לטענות המשיבים אין מניעה לתת קרקע חלופית כפיצוי בגין הפקעה. נטען כי מדובר בטענות שהועלו בחוסר תום לב כיוון שחוזר מנכ"ל משרד הפנים בנושא אינו חל על רשות הניקוז או תכניות ניקוז.
6. באשר למועד לקביעת שווי הקרקעות לצורך חישוב הפיצויים נטען כי המשיבות טוענות שהמועד הקובע הינו מועד פרסום אישור תכנית הניקוז ביום 12.4.2010. נטען כי בניגוד לעמדתם, בית הדין בתיקים אחרים לא התבקש להכריע בעניין המועד הקובע כיוון שהצדדים בתיקים אחרים הגיעו להסכמות. נטען כי במקרה דנן בעקבות פגמים שנפלו בהליך יש לראות בחודשים פברואר 2012- אפריל 2013 כמועד הקובע.
7. באשר לתצהיר ערן לבב נטען כי העד אינו בעל הידע הדרוש לתת תצהיר. נטען כי המשיבות נמנעו מלהעיד את מהנדסת המועצה או עד אחר המתמצא בפרטים.

באשר לחוות דעתו של שמאי המועצה שקבע שווי של 150 ₪ למ"ר נטען כי בחר במועד קובע שגוי וכי אישר בחקירתו כי שתי עסקאות לא היו בפניו וכי השמאית ספיר והשמאי חפץ קבעו שווי כפול מהערכתו וכי ערכים אלה נכונים לכל החלקות במתחם וכי השמאי המכריע אימץ את דעתם במסגרת שומה מכרעת לקביעת היטל השבחה.

1. ביחס לחוות הדעת של השמאים ספיר וחפץ נטען כי קבעו שווי של 297 ₪ למ"ר וכי חוות הדעת אומצה בתיק וינדמן ונטען כי בית הדין הביע עמדה כי התוצאה בערעור תהיה רלוונטית גם בהליך הנדון. נטען כי בהמשך מונה שמאי מכריע שקבע שווי של 294 ₪ למ"ר. נטען כי חוות הדעת של ספיר וחפץ מהווה ראיה חותכת לשווי הקרקע לעומת עמדת המועצה.
2. בנוגע לחוות הדעת של שמאי העוררים אשר לקחה בחשבון נתונים שונים כגון הזכות לקבל תמורת ההפקעה חלק ממגרשי הבניה בתכנית זמ/2/250 או לפי חלופה לפי שווים בהתאם לייעודם לפני ההפקעה נטען כי חוות הדעת לא נסתרה וכי לא הוגשה חוות דעת נגדית המתייחסת לאותם נושאים. הוספו טענות בנוגע להוספת סכומים בגין הפרשי הצמדה וריבית.
3. ביחס לטענות ההתיישנות והשיהוי נטען כי המשיבות מנסות להתחמק מחובת תשלום לשלם פיצוי נאות באמצעות טענות שיהוי והתיישנות שלא בתום לב. נטען כי כבר ביום 7.9.2015 החליט בית הדין בתיק 8257-06-15 לדחות את הטענות האמורות. נטען כי בית הדין התיר אפשרות לחזור על טענות אלה בסיום ההליך לאחר בירור התמונה העובדתית אך נטען כי המשיבות חזרו על עמדתן ללא שינוי או הוספת טענות חדשות. נטען כי טענות המשיבות בעניינים אלה חסרות בסיס. העוררים חזרו על טענותיהם לעניין העדר ציון חלקות וגושים בעת הנחת תכנית הניקוז וכי בעקבות כך לא יכלו לדעת אודות ההפקעה המתוכננת. נטען כי במועדים שונים בין פברואר 2012 ל- אפריל 2013 נשלחו הודעות בדבר תפיסת הקרקע לצורך הקמת מפעל ניקוז לעוררים השונים, למעט לעורר 45 אליו לא נשלחה כלל הודעה. נטען כי רק במועדים אלה ידעו העוררים אודות ההפקעה. נטען כי העוררים מעולם לא ויתרו על זכויותיהם או הזניחו אותן. נטען שמרגע שנודע להם על תכנית הניקוז הם פעלו לביטולה באמצעות הליכים שונים. הוזכר כי בעקבות ההליכים ביום 6.4.2014 נחתם הסכם בין המועצה לבין העוררים לתשלום פיצויים בהתאם ל- 150 ₪ למ"ר וזאת מבלי לגרוע מזכויות העוררים לתבוע את ביטול תכנית הניזוק או כל סעד אחר לרבות תשלום סכומים נוספים. נטען כי גם בהליכים המקבילים בבג"צ נשמרו זכויות העוררים להגיש תביעות פיצויים.
4. נטען כי הפקעת המקרקעין בשנים 2012-2013 מהוות את עילת התביעה. נטען עוד כי גם אם תמנה תקופת ההתיישנות משנת 2010 לא תחול התיישנות. נטען עוד כי גם אין בסיס לטענה כי התביעות התיישנו על סמך סעיף 95 לחוק המים. נטען כי סעיף זה אינו חל על תביעות לפי חוק הניקוז וכי ממילא לא חל מניין הזמן עד לשנים 2012-2013 וכי אין להביא במניין התקופה את תקופת ההליכים שנוהלו בבג"צ. נטען עוד כי יש לדחות את הטענה שהעוררים היו חייבים להגיש את תביעות הפיצויים תוך 60 ימים ממועד ההסכם לקבל פיצויים. נטען כי חל על בית הדין למים סעיף 22(א) לחוק בתי דין מינהליים וכי בנסיבות המקרה העררים הוגשו במועד.
5. הוספו טענות בענייניהם של העוררים 1-2 כדלקמן: נטען כי לגבי כל אחד מהם שולמו פיצויי הפקעה רק על חלק משטחיהם. נטען כי יש לדחות את טענות המשיבות כי קיבלו פיצוי ממע"צ בגין חלק מקרקעותיהם הכלול בתכנית הניקוז וכי חלה חובת תשלום פיצוי רק על יתרת הקרקע. נטען כי העוררים הציגו מסמכים המוכיחים את בעלותם בכל חלקי הקרקע להם הם טוענים וכי מנגד לא הביאו המשיבות ראיות לעניין תשלום פיצויים על ידי מע"צ. נטען כי העדים (גב' לוי מחב' נתיבי ישראל) והמסמכים שהוגשו מוכיחים את זכאותם של העוררים לפיצויי הפקעה על כל המקרקעין שבבעלותם לפי השווי שהוערך על ידי השמאי מטעם העוררים, בהתאם לסדר העדיפות בחלופות שהוצגו.
6. ביחס לעוררים בעח"ק 19843-09-15 נטען כי המועצה שילמה להם סכומי פיצויים שאינם במחלוקת ועל כן התבקש לפסוק להם פיצוי נוסף לפי חוות הדעת של השמאי מטעמם לפי החלופות שהוצגו או לחלופין לפי חוות דעת ספיר.
7. ביחס לעוררים בעח"ק 23297-09-15 נטען שהמועצה שילמה פיצויים שאינם במחלוקת לעוררים 24-31, 36-44 בלבד. לגבי עוררים אלה התבקש לפסוק פיצוי בהתאם לחלופות שהוצגו בחוות הדעת השמאית מטעם העוררים או לחלופין לפי חוות דעת ספיר.
8. לגבי עח"ק 63333-10-15 בו לא זכה העורר כלל לפיצוי התבקש לפסוק פיצוי בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם העוררים או לחלופין לפי חוות דעת ספיר.
9. לגבי תיק 12083-12-15 נטען כי המועצה שילמה להם סכומי פיצוי שאינם במחלוקת והתבקש לפסוק להם פיצוי בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם העוררים בהתאם לחלופות שהוצגו או לפי חוות דעת ספיר.

עמדת המשיבות

1. נטען כי מהות ההליכים הינו דרישת העוררים לפי סעיף 35 לחוק הניקוז לקבל קרקע חלופית או פיצוי נוסף על הפיצוי שקיבלו מאת המועצה זה מכבר. המשיבות טענו כי יש לדחות את בקשות העוררים.
2. צויין שתכנית זמ/2/250 אושרה ביום 21.5.2007 לצורך הקמת שכונת מגורים חדשה כאשר כתנאי להוצאת היתרים בחלק הדרומי מהשכונה יש להסיט את תוואי נחל השלושה. נטען שעל רקע זה ניזומה תכנית ניקוז מח/ש/ 569 שקבעה את הסטת הנחל אל מחוץ לשכונה ומחוץ לתחום התכנית ואת הסדרתו מדרום לתוואי המקורי וצמוד לכביש 411. נטען כי התוואי המאושר עבר בעיקר בחלקות בעלי יעוד חקלאי ויעוד תעשיה וכיוון שמדובר בקרקע פרטית ניתנו הוראות לתפיסתם לצמיתות. נטען כי רשות הניקוז שורק לכיש הפעילה את סמוכויותיה על פי סעיפים 29-30 לחוק הניקוז והמועצה ביצעה את העבודות וקיבלה על עצמה פיצוי בעלי המקרקעין בתחום תכנית הניקוז שפורסמה ב-29.1.2009. נטען כי לקראת תפיסת המקרקעין נשלחו הודעות אישיות לכל בעלי הזכויות וביניהם אף למבקשים 1-3 ו-5. הוזכר כי מבקשים אלה ניהלו נגד המשיבות הליכים משפטיים בקשר לתכנית ועוד עתירה לבג"צ בהמשך.
3. נטען כי השמאי מטעם המועצה קבע פיצוי בסך 150 ₪ למ"ר וכי בהתאם לכך נכרת הסכם עם מבקשים 1-3 ו- 5 במסגרתו נקבע כי ביחס לפיצוי נוסף נשמרות זכויותיהם. נטען כי רק בחלוף שנה הוגשה בקשה על ידם שאז הציגו שומות נגדיות. ביחס למבקש 4 (לוין) נטען כי מעולם לא בא בדרישה לפיצוי וגם כי במועד הרלוונטי כלל לא היה בעל זכויות. נטען כי המקרקעין שהיו שלו הופקעו שנים רבות קודם לכן לצרכי דרך. נטען כי המבקש טוען על סמך הסכמה מאוחרת להכרה בבעלותו בחלקה 57 כי שוחזרו זכויותיו ועומדת לו זכות לקבל פיצוי במסגרת תכנית הניקוז.
4. המשיבות העלו טענות סף כדלקמן:

שהבקשות לפיצוי חרגו מהמועד הקצוב לפי סעיף 6 לתקנות המים (סדרי הדין לפני בית הדין לענייני מים ובערעורים על החלטותיו), תשכ"ה-1966 שהינו 60 ימים לאחר מסירת החלטה על הפיצוי לעורר וכי היתה פניה רק כשנה לאחר חתימת ההסכמים שהינו המועד המאוחר האפשרי לחישוב תחילת המועד להגשת ערר. נטען כי גם אם לבית הדין סמכות טבועה להאריך את המועד מדובר בחריג לכלל וכי ארכה תינתן רק על סמך בקשה ראויה. נטען כי במקרה דנן כלל לא הוגשו נימוקים להאריך את המועד. נטען כי איחרו את המועד גם אם יילקחו בחשבון מועדי הסיום של ההליכים האחרים. נטען כי העוררים במקרה דנן אינם שונים מהעורר ב- 5489-12-17 שעררו נדחה מחמת שיהוי.

1. נטען כי השיהוי גרם למועצה לשנות את מצבה לרעה. נטען כי העוררים בחרו לשבת משך חודשים רבים בחוסר מעש ביחס להליך פיצוי בעוד שנקטו בהליכים אחרים. נטען כי פניית העוררים לערכאות בלתי רלוונטיות והנסיונות העקרים להביא לביטול תכנית הניקוז והשגת זכויות שוות ערך לזכויות בניה בזמ/2/250 גרמה נזק למועצה. נטען כי כאשר חלפו שנים ולא הוצגה שום שומה נגדית מטעם העוררים בתיקים השונים לא יכלה המועצה להיערך תקציבית לדרישות הכספיות וביתר שאת כאשר מדובר בדרישות פיצוי אשר חורגות בצורה קיצונית משומת שמר והשומות האחרות. נטען כי במהלך כל ההליכים האחרים חזרה וטענה המועצה כי העוררים פונים לערכאות בלתי רלוונטיות ובלתי מוסמכות לדון בטענות לסעדים כספיים. נטען כי יש להחזיק את העוררים כמי שידעו שהם מסבים נזק למועצה.
2. נטען כי עילת הבקשת על פי דיני הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט אינה בסמכות בית הדין. טענות אלה התייחסו לטענות כי להעדר לכאורה של פרסום התכנית ובגין הרווח שלכאורה צמח למועצה בגין שהופרשו לה שטחים בזמ/2/250 לטובת הסדרת הנחל. נטען כי מדובר בטענות מופרכות. נטען כי העוררים יכלו לדעת אודות תכנית הניקוז מפרסומים בעיתונות הארצית שלוו ברשימת גושים וחלקות כ-4 חודשים טרם למועד ההודעה ברשומות בדבר הנחת התכנית להתנגדויות. נטען כי בכל מקרה המועצה פעלה בהתאם לחוק הניקוז. נטען עוד כי בית הדין אינו מוסמך לדון בטענות נזיקין שלא כלולות בסעיף 35 לחוק הניקוז.
3. הועלו טענות סף נוספות בקשר לערר לוין, המשיב 4. נטען כי על פי הנסח ההיסטורי שצירף לוין אכן היתה בעלות על חלקה 3 בגוש 3902 (חלקות חדשות 56-58). נטען כי חלקה 57 אליה הוסט הנחל מכח תכנית הניקוז הופקעה מבעלותו עוד בשנת 1980 מכוח חוק הדרכים ונרשמה בבעלות המדינה. נטען כי במועד פרסומה של תכנית הניקוז הבעלים הרשומים היתה מדינת ישראל. נטען כי אין בהודעת מע"צ והמדינה כי הן מוכנות להכיר בזכויותיו בדיעבד כדי לסייע לו. נטען כי מאז שהופקעה הקרקע והשלמה ההפקעה ב2012 ממילא לא היתה הקרקע בידי המדינה כדי להחזירה. כך חזרה המועצה וטענה לחוסר יריבות מול ועם לוין. לחלופין נטען כי המהלכים להשבת הקרקע ללוין ממילא לא הושלמו. כמו כן נטען כי לוין לא הציג שום נתונים לגבי פיצויים שניתנו לו בגין ההפקעה המקורית למרות טענת נציגת מע"צ כי כפי הנראה קיבל פיצוי בזמנו (למרות שהכחיש בחקירתו). כך נטען כי לא ניתן לדעת אם הפיצוי לא יהווה פיצוי כפל. כמו כן נטען לשיהוי בעניינו כאשר לפי הטענה השתהה במהלכים להחזרת הקרקע לעצמו.
4. ביחס לשלו וטננבאום נטען כי גם אצלם בוצעה הפקעה לצרכי כביש ולמרות זאת נמנעו מלהצהיר שקיבלו פיצוי או לפרט לגבי היקף השטח שהופקע. נטען כי תכנית הניקוז גוזלת משלו 17 מ"ר בעוד הוא טוען ל- 1892 מ"ר ובחלקה של טננבאום הוא טוען ל- 3077 ש"ר בעוד שלפי חישוב המועצה הופקעו 2227 מ"ר. נטען כי הסתרת המידע מאת המשיבות מהווה הצדקה לדחיה על הסף של ערריהם.
5. המשיבות התייחסו לשומות כאשר נטען כי העוררים דורשים שני סעדים חלופיים: פיצוי לפי ערך על פי תכנית זמ/2/250 או פיצוי לפי מתווה פרס או ספיר. לגבי החלופה הראשונה נטען כי אין הדבר בסמכות בית הדין. נטען כי פיצוי בדמות קרקע חלופית אינו אפשרי על פי נוהלי משרד הפנים למעט חריגים שאינם מתקיימים במקרה דנן.
6. ביחס לשומות נטען כי שומת פרס נגועה בניגוד עניינים כיוון שיש לו עניין אישי בגובה הפיצוי על דרך ירושה עתידית. לגופו של דבר נטען לגבי שומת פרס כי רק מועד אישור התכנית מהווה המועד הרלוונטי לחישוב הפיצוי ולא מועדים אחרים להם טענו העוררים. עוד נטען כי נפלו טעויות מהותיות בשומת פרס שעלו בחקירתו. באשר לשומת ספיר נטען כי מדובר בשומה שנערכה בהליך אחר (וינדמן). נטען עוד כי הוגש ערעור על שומת ספיר לבית המשפט העליון לפיו השומה היתה צריכה לעמוד על 214 ₪ בלבד. נטען כי אף משיכת הערעור אינה מלמדת על ויתור על טענות אלה כאשר השומה ממילא לא חלה במקרה דנן.

סיכומי תשובה מטעם העוררים

1. נטען כי המשיבים זנחו את טענות ההתיישנות. נטען כי מועד 60 הימים חל רק בתביעת פיצויים על פי סעיף 35 (א) לחוק הניקוז שמוגשת לבית הדין למים על מנת שיכריע בה כערכאת ערעור על החלטת רשות הניקוז ולא במקום שבית הדין מהווה ערכאה ראשונה. נטען כי אין לקבל את טענת המשיבות כי ההסכם עם רשות הניקוז לגבי קבלת פיצויים שאינם במחלוקת מהווה החלטת רשות הניקוז שממנה יש למנות את תקופת 60 הימים לצורך הגשת ערר. נטען שאין לקבל את טענת המועצה ששינתה את מצבה לרעה. נטען כי העוררים מעולם לא הזניחו את טענותיהם כי תכנית הניקוז אינה חוקית ולכן הגישו הליכים בשל כך לערכאות אחרות. נטען כי במידה והמשיבות לא נערכו לתשלום פיצויים אין להן להלין אלא על עצמן. נטען כי יש לדחות את טענת המשיבות כי לא נפלו פגמים בפרסום תכנית הניקוז. כמו כן, ב"כ העוררים טען שאין לקבל את טענות הסף כלפי התביעה של לוין וכך גם לגבי טענות הסף שהועלו כלפי שלו וטננבאום. הוספו טענות בנוגע לשומות.

דיון

1. סעיף 35 לחוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות , תשי"ח-1957 (להלן – חוק הניקוז) שכותרתו "הכרעה בדבר פיצויים בידי בתי הדין לענייני מים" קובע בסעיף 35(א) כי באין הסכמה בין רשות הניקוז לבין התובע בדבר הפיצויים, שיעורם, צורת נתינתם, יכריע בית הדין למים. למען הסדר יצוין כי סעיף 34 לחוק הניקוז שכותרתו "תמורת פיצויים" קובע כי פיצויים לפי החוק ישולמו בכסף ואולם כי רשות הניקוז רשאית גם לפצות במקרקעין חלופיים במקום פיצוי כספי.
2. מבחינת סדרי דין, אין ספק כי תקנות המים (סדרי דין לפני בית הדין לענייני מים ובערעורים על החלטותיו), תשכ"ו-1966 חלות בעניין תובענה לפי סעיף 35(א) לחוק הניקוז. זאת, נלמד בין היתר לאור כך שסעיף 1(8) לתקנות עוסק במפורש בהגדרת משיב בבקשה לפי סעיף 35(א) לחוק הניקוז כרשות הניקוז. תקנה 6 לתקנות ממשיכה וקובעת כי "בקשה תוגש תוך 60 יום לאחר מסירת ההחלטה על קביעת הפיצויים."
3. ביום 7.3.12 פירסמה רשות הניקוז הודעה בדבר תפיסת המקרקעין הרלוונטיים להליכים שבפנינו. ביום 8.2.12 הוצאו לכל העוררים (למעט לוין) הודעות אישיות בדבר תפיסת קרקע לצורך הקמת מפעל ניקוז לפי סעיף 29 לחוק הניקוז. בהודעות צויין כי העוררים נדרשו לשלוח תוך חודשיים הצהרות לגבי פיצויים שבכוונתם לדרוש וחישוב הסכום. השומה מטעם המועצה המקומית נערכה כבר ביום 6.3.13 (שומת שמר).
4. בנוסף, ביום 22.7.13 שלחה ב"כ המועצה מכתב לב"כ העוררים בו הודיעה על סיום המו"מ בין הצדדים ועל כך שהמועצה מעוניינת לשלם פיצויי הפקעה בסכומים שאינם שנויים במחלוקת. ביום 6.4.14 נחתם הסכם בין המועצה לבין חלק ניכר מהעוררים במסגרתו הסכימה המועצה לשלם סכומים שאינם במחלוקת על פי הערכת השמאי מטעם המועצה בסך 150 ₪ למ"ר. העוררים ב-8257-06-15 קיבלו פיצוי כאמור. העוררים 3-20 בעח"ק 19843-09-15 קיבלו פיצוי כאמור (21-23 לא נטלו פיצויים). בעח"ק 23297-09-15 העוררים 24-31, ו- 36-34 קיבלו פיצוי. בעח"ק 63333-10-15 לא התבקש ולא התקבל פיצוי. יוער כי העורר ב- עח"ק 63333-10-15 לא היה הבעלים הרשום של הקרקע ולכן לא היתה התייחסות אליו כלל עד להגשת הערר על ידו. בעח"ק 12083-12-15 העוררים 46-48 קיבלו פיצוי חלקי על פי ההסכם.
5. מועד חתימת ההסכם מהווה, לכל המאוחר, את המועד לתחילת מניין הימים לצורך הגשת בקשה על פי תקנה 6 לתקנות לעיל, שהרי ברור ממנו כי אין הסכמה בין הצדדים אודות תשלום פיצויים נוספים.
6. למרות זאת, העררים הוגשו רק בימים 3.6.15, 9.9.15, 10.9.15, 29.10.15 ו- 6.12.15 – יותר משנה לאחר מועד חתימת ההסכם ויותר משלוש שנים לאחר קבלת ההודעות האישיות בעניין תפיסת המקרקעין. אמנם התנהלו הליכים משפטיים מקבילים בנושאים הקשורים לתכנית ואולם לא מצאתי בכך נימוק היכול להצדיק את האיחור בהגשת העררים, בייחוד כאשר נושא הפיצוי כבר הועלה ולגבי מרבית העוררים אף בוצע תשלום חלקי במסגרת ההסכם שהוזכר לעיל. אודה עוד שלא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ העוררים בכל הקשור לטענותיו כי העררים לא הוגשו כלל בשיהוי.
7. במקרה זה יש לראות את העוררים כמי שישנו על זכויותיהם וויתרו עליהן, כאשר לא נקטו פעולה לדרוש פיצויים (או פיצוים נוספים) משך יותר משלוש שנים לאחר קבלת ההודעות בדבר תפיסת המקרקעין לצמיתות ושנה לאחר חתימת ההסכם על תשלום פיצויים שאינם במחלוקת. אמנם העוררים נקטו בהליכים אחרים, ברם אין בכך כדי לפטור אותם מהגשת ערר לעניין הפיצויים בפני בית הדין שלו סמכות ייחודית במישור זה. הם בחרו שלא לעשות כן ואף לא הגישו בקשה להארכת המועד. לא סופק הסבר משכנע מדוע נמנעו מנקיטת הליך כאמור במועד או אף במועד קרוב לכך.
8. המועצה טענה לשינוי מצבה לרעה בעקבות השיהוי (בייחוד לאחר עריכת ההסדר לתשלום חלקי) כאשר לא הוגשו תביעות נוספות במועד, בכך שהיא לא נערכה תקציבית לאפשרות של תשלום פיצוי נוסף לעוררים. יתר על כן, הוגשו מספר עררים בעניין על ידי צדדים נוספים שהייתה להם קרקע שהופקעה במסגרת תכנית הניקוז (עח"ק 8404-12-13, 11448-12-13, עח"ק 4331-02-14, עח"ק 4336-02-14) אשר במסגרתם מונתה שמאית מוסכמת שהכריעה את מרבית המחלוקות בין הצדדים שהשתתפו בהליך (ראו פסק דין בעררים המאוחדים מיום 9.9.15 אשר נפתחו עוד ביום 2.2.14). אילו העוררים בתיקים בפנינו היו מגישים את ערריהם במועד היה ניתן לצרפם לאותו הליך. חיוב המועצה לנהל הליכים עוקבים באותו נושא פעם אחר פעם כאשר לא היתה מניעה מעשית לנהלם יחד מהווה הכבדה שלא ניתן לה הסבר מניח את הדעת על ידי העוררים. מצבם של העוררים בפנינו כעת אינו שונה מזה של עורר בתיק אחר שנדחה גם הוא מחמה שיהוי (עח"ק 5489-12-17).
9. באשר לחוות הדעת שהוגשה על ידי העוררים (חוו"ד פרס), ברובה אין היא מתייחסת למועד הקובע אלא למועדים חלופיים רבים (המועד הקובע נקבע לפי סעיף 34א(א), סעיף 1 לכללי המים (חישוב פיצויים), תשכ"ב-1961 וסעיפים 93 ו-72 לחוק המים והינו מועד אישור התכנית ב- 12.4.10) והתייחסה בנוסף לחלופות שייחסו לקרקע ערך כאילו מדובר בקרקע לבניה על סמך תכניות עתידיות בעוד שהלכה למעשה מדובר בקרקע חקלאית. אמנם אין ספק כי הערכת השווי של השמאי מטעם המועצה היתה נמוכה יחסית (חוו"ד שמר) וייתכן כי היה מקום לאמץ את הסכומים שבחוות הדעת של השמאית שמונתה בהסכמה בתיקים האחרים (למרות הסתייגויות המשיבות שנדונו בהמשך בעח"ק 8404-12-13) (חוו"ד ספיר). ואולם כאמור לעיל, העוררים בחרו מסיבות השמורות עמם שלא להיות צדדים לאותם הליכים ולא ניתן לייבא ללא בסיס המעוגן בהסכמה דיונית את האמור באותה חוות דעת לתיקים הנוכחיים.
10. באשר לעורר לוין, אין מחלוקת כי לא היה הבעלים הרשום של חלקה 57 בעת אישור תכנית הניקוז כאשר לכאורה זכויותיו הופקעו שנים רבות קודם לכן בשנת 1980. המצב האמור מדגים חוסר יריבות בין לוין לבין המשיבות דנן במועדים הרלוונטיים להפקעה במסגרת תכנית הניקוז בשנת 2010. בתצהירו טען לוין כי ההפקעה לצורך דרך נעשתה על ידי המדינה עוד בשנת 1980 וכי היה ברור לו כי קיימת מחלוקת ביחס אליה בינו לבינה כבר משנת 2006 (תצהירו סע' 11-15 ופרוטוקול הדיון בעמ' 78). בחקירתו הודה לוין כי היה מודע לזכויותיו ולעובדה שהתבצעו עבודות בקשר לתכנית הניקוז בשנת 2012 ולמרות זאת לא פנה למשיבות בעניין פיצויים שלטענתו מגיעים לו והשתהה עד לשנת 2015 שאז הגיש ערר. במצב רישום הזכויות לא היתה סיבה שהמשיבות יניחו כי ללוין זכויות בחלקה והוא עצמו השתהה לפחות 3 שנים טרם יזם פניה לדרישת פיצויים. האמור בנוגע לחוות הדעת השונות חל גם בעניינו.
11. אשר על כן, העררים נדחים מחמת שיהוי כבד בהגשתם.
12. העוררים בכל אחד מהתיקים ישלמו יחד ולחוד שכ"ט עו"ד על סך 10,000 ₪ למשיבות (יחד) והוצאות בסך 10,000 ₪ למשיבות (יחד).

זכות ערעור תוך 45 יום.