1. התובעים 1,2, בעל ואישה, נפגעו בתאונת דרכים ביום 16.6.14 עת נסעו ברכבם עם ילדיהם – תובעים מס' 3,4. יצוין כבר עתה כי רכב התובעת 2, אשר היה נהוג בידי התובע 1, היה נעדר ביטוח חובה ועובדה זו הייתה ידועה לתובעים 1,2 ומשכך הוגשה תביעתם נגד נהגת הרכב הפוגע (נתבעת מס' 1) לפי פקודת הנזיקין. עוד יצוין כי נתבעת מס' 1 הורשעה על פי הודאתה באחריות לתאונה. נתבעת 2 היא מבטחת נתבעת1.
2. הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
3. ביחס לשאלת האחריות מפנים התובעים לסעיף 42א' לפקודת הראיות וטוענים כי אחריות הנתבעים הוכחה וכי בנסיבות העניין אין מקום לייחס לתובע 1 אשם תורם כלשהו. ביחס לנזק, נטען כי התובע 1, יליד 1975, נחבל בצווארו וסבל מרגישות וכאבים ונזקק לעזרת צד ג'. לאור כך, התבקש פיצוי כולל בסך של 17,000 ₪. ביחס לתובעת 2, ילידת 1974, נטען כי נחבלה קשות וסבלה משברים בשתי צלעות, אושפזה למשך 4 ימים, נזקקה לעזרה מרובה אותה קיבלה מבני משפחתה ואף נעדרה למשך חודש מעבודתה. יצוין כי התובעים מדגישים בסכומיהם כי לאור כך שהתביעה הוגשה על פי פקודת הנזיקין, אין הגבלה ביחס לפיצוי שניתן לפסוק בראש הנזק של כאב וסבל. אעיר עוד כי בדיון מיום 3.10.18 טען ב"כ התובעת 2 כי היא עקרת בית וכי אין טענה להפסד השתכרות וזאת בניגוד לטענה בסיכומים ולתלושי השכר שצורפו ולא ניתן כל הסבר לשינוי זה. סה"כ התבקש פיצוי בעניין התובעת 2 בסך כולל של כ- 67,000 ₪.
4. הנתבעים טוענים כי פגיעת התובעים הייתה קלה וכי לא נותרה למי מהם נכות כלשהי בעטיה. ביחס לעובדה שהתובעים נסעו ברכבם ללא ביטוח חובה, טוענת הנתבעת כי הדבר גרם "תאונה משפטית". נטען כי בשל כך שהתובעים לא ביטחו את רכבם, נאלצים הנתבעים לשאת בעלות פגיעתם, הוצאה שלא היו נדרשים לה לו קיימו התובעים את חובתם על פי חוק להקפיד על קיומו של ביטוח. עוד טוענים הנתבעים כי מהתיק המשטרתי עולה שהתובע נהג במהירות וכי יש לזקוף לחובתו עקב כך אשם תורם משמעותי. בחס לנזק נטען כי פגיעתו של התובע הייתה קלה ביותר והוצג תיעוד רפואי דל. לאור כך הוצע סך של 1,000 ₪ כפיצוי הולם. ביחס לתובעת 2 נטען כי החלימה לחלוטין מפגיעתה וזולת השברים הממצאים היו תקינים. ביחס להפסד שכר צוין כי בדיון טען בא כוחה שלא נגרם לה הפסד שכר, בניגוד לטענתה כעת. בעניין זה צוין כי בכל מקרה שכרה של התובעת 2 שולם ע"ח ימי מחלה ולא הוכח כי הייתה זכאית לפדותם. עוד נטען כי ממילא סביר שנאלצה לשהות עם בנותיה (תובעות 3,4) בימים אלו, כך שזכתה לפיצוי במסגרת תביעת הבנות. לאור כך הוצע פיצוי כולל בסך 1,500 ₪.
5. ההכרעה כאמור היא על דרך הפשרה. נתתי דעתי לטענות הצדדים, עיינתי במסמכים ובאתי לכלל מסקנה כי יש לפצות את התובעים כמפורט להלן:

(-) את התובע 1 – בסך של 5,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 1,024 ₪ (כולל מע"מ).

(-) את התובעת 2 – בסך של 20,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 4,095 ₪ (כולל מע"מ).

(-) כן ישיבו הנתבעות 1,2 לתובעים את סכום האגרה ששולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד יום התשלום בפועל.

(-) הנתבעים 1,2 ישלמו לתובעים סכומים אלו בתוך 30 יום שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל. לאור אופן ניהול ההליך, ניתן פטור מיתרת אגרה.

המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, ז' אדר א' תשע"ט, 12 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.