בפני

כבוד השופטת אפרת אייכנשטיין שמלה

תובעים

עירית ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד א. שטכלברג (ת"א 47163-12-11).
ועו"ד ר. שבירו (תא"מ 34084-10-15).

נגד

נתבעים

1.דיבסי אילי
ע"י ב"כ עו"ד א. יאסין

2.דיבסי איווט ג'ילברט (נפטרה לא צורפו יורשים).

3. דיבסי כליר חנא ז"ל (נמחקה).

4. דיבסי מרגרט

5. דיבסי ג'ואן
6..מישל משחוור

7.אנדרייא משחוור

8.מונזר משחוור

9.מונא משחוור
הנתבעים 4-9 ע"י ב"כ עו"ד מ. חנא

10.מוחמד סלאמה שבאנה
(ניתן פסק דין).

פסק דין

לפני תובענה מאוחדת בגין חובות ארנונה, בגין נכס ארנונה שמספרו 000-0020-30659-0043 (להלן: "הנכס"). הנכס הוא חלק מבית מגורים המורכב משתי יחידות דיור צמודות בדרך שועפאט 114 במזרח ירושלים והבנוי על מקרקעין הידועים כחלקה 43 בגוש 30559. אותו חלק נכס, כונה ע"י הצדדים בהליך" דירת אנטון", ויחידת הדיור הצמודה לה, אליה אין ההליך מתייחס, כונתה "דירת כליר".

התביעה הראשונה, זו שהוגשה בשנת 2011, מתייחסת לחוב בגין השנים 2006-2010 (להלן: "התקופה הראשונה") ואילו התביעה השנייה, זו שהוגשה בשנת 2015, מתייחסת לחוב בגין השנים 2011 – 2015 (להלן: "התקופה השנייה").

רקע וטענות הצדדים

1. הנכס היה רשום בספרי התובעת על שם המנוח מר אנטון דיבסי ז"ל אשר הלך לבית עולמו בשנת 1986 והנתבעים 1-9 נתבעים כולם כיורשיו, בהתאם לצו הירושה משנת 1988 שצורף ת/2.

החל משנת 2006 הנתבע 1 הינו בעלים של 80% מן הנכס, לאחר שרכש גם את זכויותיה של הנתבעת 2, אלמנתו של אנטון והנתבעים 4-9 הם יורשים של אנטון בחלקים שנקבעו בצו הירושה. יצוין, כי חלק מן הנתבעים, הם יורשי המנוח ג'ורג' המופיע בצו הירושה של אנטון כיורשו, והחלק הנוסף הם יורשי המנוחה ג'ורג'ט, יורשת נוספת של אנטון. אין חולק על כך כי אף לא אחד מן הנתבעים, הודיע לתובעת כי המנוח נפטר וכי הם יורשיו, או יורשי יורשיו, לא טרם להוצאת צו הירושה, ולא לאחריו.

החל משנת 2011 נרשם הנתבע 1 בספרי העירייה כמחזיק של הנכס, והחל משנת 2016 רשום הנתבע 10, אשר פלש לנכס, כמחזיק.

1. התובעת טוענת כי בתקופות הרלבנטיות לתובענה, היו הנתבעים כיורשים של אנטון המחזיקים בנכס, וכתנאי ל"שחרור" מן החובה לשלם ארנונה, היה עליהם להודיע לעירייה על כל שינוי שחל במצב הבעלות או ההחזקה של הנכס. לטענתה, משלא עשו כן חבים הם ביחד ולחוד בכל חובות הארנונה.

לטענתה, הטענה כי הנתבע 10 פלש לנכס והחזיק בו למצער במהלך התקופה השנייה, אפילו אם תוכח, אין בה כדי לפטור מתשלום חוב את בעלי הנכס, אשר לא נתנו הודעה על כך לעירייה. לטענת התובעת לא מוטלת עליה כל חובה לבדוק את מערכת היחסים הפנימית שבין הנתבעים, לא את שיעורי האחזקה השונים, או את השליטה האפקטיבית של כל אחד מהם בנכס, ודי בכך כי בתקופות הרלבנטיות הייתה לכל אחד מהם זיקה לנכס מכוח ירושה כדי לחייבם בתשלום מלוא דמי הארנונה והחלוקה בין הצדדים אינם מעניינה. בהקשר זה יצויין, כי הנתבעים לא הגישו הודעות לצדדים שלישיים, לא בינם לבין עצמם ולא כנגד ה"פולש" הנטען על ידם.

אשר לשטח החיוב, התובעת טוענת כי יש לחשב את חוב הארנונה על פי שטח של 165 מ"ר, היות ובהתאם לדו"ח הסוקר מטעמה מיום 2.4.2007, אשר צורף נספח 3 לתצהירו של מר שלמה ביבי, הוערך גודל השטח ככזה, אף כי עד אותו מועד הופיע השטח בספריה כ-130 מ"ר.

1. הנתבעים מכחישים את טענות התובעת וטוענים כי אין מקום לחייבם בתשלומי הארנונה בכל אחת מן התקופות.

הנתבע 1 טוען טענת "אינני מחזיק" וכנגזרת מכך גם כי רישום שמו כמחזיק באופן חד צדדי החל משנת 2011 ברישומי הארנונה נעשה בחוסר תום לב ושלא כדין; ביחס לתקופה הראשונה החזקה בנכס הייתה בידי יתר היורשים; מתחילת שנת 2011 הנכס תפוס בידי נתבע 10 כפולש; שיהוי מצד התובעת בנקיטת הליכי גביה ומחדל מתמשך מצידה בבדיקת מצב ההחזקה בנכס; הנתבע מכחיש את שטח הנכס ששונה בשנת 2007 בספרי העיריה משטח של 135 מ"ר ל-160 מ"ר על בסיס הערכת סוקר ולא על בסיס מדידה.

הנתבעים הנוספים טוענים כי מעולם לא התקבלה אצלם, עד להגשת כתב התביעה, דרישה לתשלום ארנונה וכי התובעת אינה יכולה לעדכן רישומי מחזיקים באופן רטרואקטיבי. לטענתם, הנתבע 1 הוא שרשום היה כמחזיק בנכס והיה אחראי ואמון על תשלומי הארנונה, וראיה לכך הם מוצאים בעובדה שהתובעת נקטה נגדו בהליך מנהלי ועיקלה את חשבונותיו. הנתבעים מוסיפים כי התובעת מודה כי בשנת 2011 ביצעה סקר לגבי שאלת המחזיק ומצאה "פולש", אולם לא טרחה לברר את זהותו. לסיכום טוענים הנתבעים כי הם אינם "מחזיקים" בנכס כהגדרתו בחוק.

אשר לגודל הנכס, אין חולק כי עד שנת 2007, החיוב הופיע בספרי העירייה לפי שטח של 130 מ"ר, ולטענת הנתבעים התובעת לא הוכיחה את השטח של 165 מ"ר לו היא טוענת, שכן אפילו לשיטתה עולה מדו"ח הסוקר עליו היא נסמכת, כי הוא נעשה על בסיס הערכה בלבד.

1. בתשובתה חזרה התובעת על טענותיה, והדגישה כי המונח "מחזיק" איננו דווקא מי שמחזיק פיזית בנכס, אלא משמעותו היא מי שחייב בתשלום הארנונה, גם אם לא החזיק בו פיזית. על כן, בהיות הנתבע 1 בעלים של נכס, כאמור בבעלותו 80% מהנכס, ומשלא דיווח לעירייה בזמן אמת ובכתב כדרישת החוק, על קיומו של מחזיק אחר, חב הוא בתשלום הארנונה ביחד ולחוד עם יתר היורשים.

לעניין "הפולש" טוענת העיריה כי מרגע היוודע על "פלישה", על אף שלא הוכח קיומו של פולש, היה על היורשים להודיע לעירייה בכתב על אותו פולש. משלא עשו כן, חבים הם בתשלום הארנונה.

אשר לשיהוי הנטען כלפי העיריה ולהתרשלות בבדיקת מצב ההחזקה בנכס, טוענת העיריה כי אין זה מתפקידה, כגורם זר וחיצוני, לברר את העובדות לאשורן לעניין ה"פלישה", כאשר אפילו הנתבעים עצמם חלוקים בשאלה זו. התובעת מוסיפה כי אין חולק כי בתקופה הראשונה, החזקה הייתה בידי הנתבעים 1-9, וכל ויכוח ביניהם בשאלת מי המחזיק בתקופה זו, כאמור, אינו מעניינה.

לעניין הגדלת שטח הנכס, בהתאם לדו"ח הסוקר שנערך בשנת 2007 על בסיס הערכה, טוענת העיריה כי סוגיות אלו צריכות היו לעלות ע"י הנתבעים במסגרת ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976, ומשלא הוגש ערר אין מקום לבררן בבית המשפט.

לטענתה, בנבדל מטענת אינני מחזיק, בה מוסמך בית המשפט לדון במקרים חריגים, סמכות דומה אינה מוענקת לו ככל שהדבר נוגע לשטח נכס, אשר השגות לגביו יכולות לעלות אך ורק בגדר המסלול המנהלי. לטענתה, הוכח כי הנתבעים לא פנו בערר לפי חוק והיה עליהם לעשות זאת, לפחות לאחר צירופם כצדדים בתביעה הראשונה בתיק זה או לאחר הגשת התביעה השניה. לטענתה, סוקר מטעם העיריה בחן את הנכס. הנתבעים לעומת זאת, אינם יכולים להעיד על שטח הנכס ולא הביאו כל עדות לסתור נתון זה.

1. ביום 25.7.2016 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד נתבע 10, בגין מלוא התקופה השנייה. הנתבע 10 עתר לביטול פסק הדין, אך מאחר שלא הפקיד את הסכומים שנקבעו כתנאי לביטול פסק הדין נותר פסק הדין נגדו על כנו.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר שלמה ביבי, עובד במחלקה לאכיפת גבייה. מטעם הנתבעים, הוגש תצהירו של הנתבע 1 וכן תצהיריהן של גב' מרגרט דבסי, הגב' נאדיה –מאי דבסי ושל הגב' משחוור מנא. בדיוני ההוכחות נחקרו המצהירים בחקירה נגדית. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

1. השאלות הטעונות הכרעה:

• האם יש לקבוע מי "החזיק" פיזית בנכס בתקופות הרלבנטיות ולהטיל עליו את החיוב בארנונה או שמא כטענת התובעת, החזקה פיזית אינה רלבנטית להכרעה בתיק, ובהעדר הודעה על שינוי החזקה בנכס, חבים הנתבעים ביחד ולחוד בחוב הארנונה מכוח ירושה.
• האם חלה חובה על העיריה לברר את זהות ה"מחזיק" ביחס לכלל הנתבעים, וביחס ל"פולש".
• האם חל שיהוי והתרשלות מצד העיריה בכל הנוגע לגביית החוב, ואם כן, מה גורר השיהוי?
• שטח הנכס לחיוב.

"מחזיק" לצורך תשלום ארנונה - תשתית נורמטיבית בתמצית

1. "מחזיק" מוגדר בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), כדלהלן (סעיף 1):

"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון".

לא אחת נקבע כי "מחזיק" הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס [ראו והשוו: ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341, 344-343 (1985); רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד ישראל וינבוים, פ"ד נו(4) 856, 861 (2002); רע"א 9813/03 מדינת ישראל נ' עיריית ראשון לציון, [פורסם בנבו] מיום 4.2.2007, פסקה 8].

בעניין בר"ם 7856/06 איגוד ערים אילון נ' מועצה אזורית תבל, [פורסם בנבו] מיום 16.3.2008, נקבע בין השאר בהקשר דנן (פסקה 15):

"...והשאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה כאמור תיענה על פי מבחן עובדתי. כפי שעולה מסקירת פסקי הדין דלעיל, בדרך כלל יהיה זה מי שעושה שימוש בפועל בנכס, אף אם באופן פוטנציאלי קיימים מחזיקים-בכוח נוספים, כגון בעלים. מאחורי קביעה זו עומדת התפיסה שתשלום הארנונה מתבצע כנגד קבלת שירותים שונים שמספקת הרשות המקומית לתושביה, אף אם הזיקה אינה ישירה, כפי שצויין לעיל. מכאן, שכאשר אדם מחזיק בנכס ובמסגרת זאת נהנה או יכול ליהנות מהשירותים שמספקת הרשות המקומית, במידה זו או אחרת, מוצדק יהיה לחייבו בתשלום ארנונה. זאת ועוד, ההחזקה לצורך החיוב בארנונה מתאפיינת, ככלל, ביכולת השליטה של האדם בנכס והיכולת לנצל את הנכס לצרכים שונים".

הוראת החוק הרלוונטית לענייננו מצויה בסימן ב' לפרק החמישה עשר שבפקודת העיריות. סעיף 325 לפקודת העיריות "הארנונה בחדילת בעלות או החזקה", קובע כדלקמן:

"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה."

סעיף 325 לפקודת העיריות קובע אפוא, כי העירייה רשאית להטיל ארנונה על נישום שחדל מלהחזיק בנכס, כל עוד לא נמסרה מטעמו הודעה בכתב על הפסקת הבעלות או החזקה בנכס.

וראו הנריק רוסטוביץ, בספרו "ארנונה עירונית", בעמ' 475:

"פקודת העיריות ביקשה להקל על העירייה באיתור החייב הנכון והאמיתי במס, ולכן מטיל סעיף 325 לפקודה חיוב בארנונה על מי שחדל מלהחזיק בנכס, כל עוד לא נמסרה מטעמו הודעה בכתב על הפסקת החזקה בנכס, והריהו בבחינת "מחזיק קונסטרוקטיבי". הוראת סעיף 325 מאפשרת לרשות המקומית לשמור על רציפות מס, גם כאשר נערכים חילופים תכופים של מחזיקים, המקשים לעקוב אחרי המחזיק שיש לחייבו בארנונה בכל עת. חובת ההודעה על הפסקת החזקה מוטלת בכדי למנוע מקרים, בהם מחזיק חדש בנכס לא יחויב בארנונה. ההנחה היא שהמחזיק הקודם ימהר להשתחרר מחבותו וימסור על-כך הודעה בכתב לעירייה, אולם רבים אינם מודעים לחובה זו, ומופתעים כאשר נשלחות אליהם דרישות תשלום, הגם שחדלו להחזיק בנכס. בסעיף זה מוזכר בעליהם של קרקע או של בניין, שהוא חב עליהם ארנונה לפי הוראות הפקודה, והרי בתיקון תשכ"ח בוטלה ארנונת הרכוש החלה על בעלים. אין צורך באזכור ה"בעלים" בסעיף זה, שכן בעלים, החייב בארנונה כללית מכוח חזקתו, מוזכר ממילא בסעיף במילים "מחזיקם של קרקע או בניין".

ובהמשך, סעיף 326 לפקודת העיריות "הארנונה ברכישת בעלות או החזקה" קובע:

"נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה."

תכליתו של הסעיף היא העברת חובת ההודעה לכתפי הבעלים ועל המחזיק בנכס, המוכרים או המשכירים את הנכס לאחר, מוטלת החובה להודיע בכתב לרשות המקומית על שינוי שכזה, ובטרם מסרו הודעה מעין זו יהיו חייבים בתשלום הארנונה (ראה אהרן נמדר "דיני מסים" [מיסוי מקרקעין] 415 (מהדורה שניה, תשנ"ב)). על תכלית ההסדר עמד גם בית המשפט בע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769 (1991), בעמוד 775:

"ניכר בפקודת העיריות [נוסח חדש], כי מגמתה שלא להכביד על עירייה יתר על המידה באיתור הגורם המהווה "מחזיק" לגבי נכס מסוים לצורך תשלום הארנונה. בדרך כלל רשאית היא להסתמך על רישום ועל הודעות מתושביה בדבר שינויי מצב. כך, למשל, נאמר בסעיף 326 לפקודה, כי מי שחדל להיות בעלים או מחזיקו של נכס (ומשום כך, כמובן, אין ביכולתו לעשות שימוש בנכס), חבותו בתשלום ארנונה מסתיימת רק עם משלוח הודעה על כך לעירייה, ולא עם חדלות הבעלות או החזקה בפועל."

כבוד השופטת נאור בבר"ם 1962/06 "שלמה כהן נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה" [פורסם בנבו], חזרה על עקרון זה:

"העיקרון הבסיסי של חיוב הארנונה הוא שהחיוב יושת על המחזיק בנכס (ס' 8 לחוק ההסדרים). תכליתו של סעיף 325 לפקודת העיריות הינה להעביר את נטל ההודעה על שינוי חזקה אל המחזיק העוזב. הוראה זו נועדה להקל על הרשות לגבות את מיסי הארנונה בלא שתידרש לעקוב בעצמה אחר השינויים בחזקה..."

הגישה המקובלת היא כי החובה על הודעת פינוי הנכס לצורך הפסקת תשלומי הארנונה מוטלת על המחזיק וראו גם ת.א. (שלום חיפה) 14833/97 "עיריית חיפה נ' קו שחר תעשיות טכסטיל (1987) בע"מ" ([פורסם בנבו], 3.10.2004); ת.א. (שלום חיפה) 2987/95 "עיריית חיפה נ' אברהם שמיר" ([פורסם בנבו], 19.5.1998); ת.א. (שלום תל-אביב) 33766/85 "חיים מילר נ' עיריית תל-אביב-יפו" (לא פורסם, 7.5.1986); ע"א 1335/00 (מחוזי חיפה) "מיטלק ביאטרה נ' עירית קרית אתא" ([פורסם בנבו], 28.10.2001), דנמ 4180/08 "דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' מנהלת הארנונה של עיריית חיפה" ([פורסם בנבו] 30.06.08). (להלן: "עניין דור אנרגיה")

בהלכת דור אנרגיה נקבע הכלל לפיו כל אימת שלא נשלחה על ידי המחזיק של הנכס הודעה בכתב בדבר חדילתו מהחזקתו יהיה חייב לשאת בתשלום הארנונה ותרופת הנישום במצבים מסוג זה היא במישור היחסים בינו לבין המחזיק בפועל. על כלל זה חזר כב' השופט ח' מלצר בר"מ 8462/11 מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' מירב פלקון [פורסם בנבו] (12.08.2014).

לצד אזכורו של הכלל, מבהיר כב' השופט מלצר כי על-פי הלכת דור אנרגיה תיתכנה נסיבות בהן למרות שהמידע בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל הגיע לרשות שלא באמצעות הודעה מטעם המחזיק היוצא, ייחשב המחזיק היוצא כמי שמילא את חובתו על פי הסעיף ולמצער מוטלת על הרשות המקומית חובה לערוך בדיקה נוספת של עניין זה.

מאחר ובענייננו, אין מחלוקת בהתאם לנספח 5 לתצהירו של מר שלמה ביבי מטעם העירייה, כי ביום 8.8.2011, ובהתאם לדו"ח סוקר מטעם העירייה, היה הנכס תפוס ע"י פולשים, דעותיהם של הצדדים חלוקות בשאלה אם בנסיבות אלו חלה על הנתבעים חובת הדיווח, כאשר גם העירייה נוכחת בקיומו של פולש .

בעניין דור אנרגיה, קיימת תמימות דעים כי מדובר בחובה אקטיבית על הנישום להודיע על חדילה מהחזקה בנכס על מנת להשתחרר מן החבות בתשלום ארנונה. חובה זו הוכרה, על מנת לשרת את התכלית שבבסיס סעיף 325 שמטרתו להקל על הרשות את גביית הארנונה. בצד זאת, נחלקו דעות השופטים בנוגע לשאלה, האם מכוחה של חובת ההגינות המוטלת על רשות ציבורית ניתן לייחס לה חובה לבדוק החלפה של בעלות או החזקה במקרים מסוימים.

לדעת כב' השופט דנציגר, סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, אינם מאפשרים לרשות לנהוג בעצימת עיניים תוך התעלמות מנתונים המצביעים על כך שעליה לבדוק את העובדות באופן אקטיבי בעצמה, וכנגזרת מכך תיתכנה נסיבות בהן תידרש הרשות לבדוק באופן פעיל מדוע ארנונה על נכס מסוים אינה משתלמת. בהקשר זה בין היתר ראוי להתחשב במשך הזמן בו לא שולם חוב הארנונה; בגובה החוב; באופיו של הנכס; ובאפשרות שמחלקות אחרות ברשות ידעו על הפסקת ההחזקה.

כב' השופטת א' פרוקצ'יה מסתייגת מדעה זו וקבעה כי גם נסיבות מצטברות של זמן, גובה החוב, או אף ידיעה אפשרית בפועל של מחלקות אחרות אינן יכולות לחלץ את המחזיק היוצא מחובת ההודעה החלה עליו ואין בהן כדי להעביר את נטל הבדיקה לכתפי הרשות.

כב' השופטת ע' ארבל, נוקטת עמדת בינים, אשר לפיה, על אף קיומה של חובת ההגינות החלה על הרשות, אין להסיק ממנה חובה של הרשות לברר את המצב העובדתי לאשורו, למעט בנסיבות בהן ישנה ידיעה בפועל של הרשות בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל, שאז החלטה להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא בלתי סבירה ואינה מתיישבת עם חובת ההגינות (ההדגשה שלי א.א).

הנה כי כן בהתאם לדעת הרוב בעניין דור אנרגיה, לצד חובת ההודעה הסטטוטורית לשלוח הודעת חדילה ע"י המחזיק, נקבע חריג החל במצב בו קיימת ידיעה בפועל של הרשות בדבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס, בעוד שהשאלה האם ניתן להחיל חריג זה בנסיבות בהן יש לראות ברשות כמי שעצמה עיניה נותרה להכרעה לעת מצוא.

לאור המבחנים שלעיל, אפנה לבחינת חיוב הנתבעים בארנונה בתקופות הרלבנטיות לתובענה וכפי שאנמק, אני סבורה כי יש לחלק את ההכרעה בעניין זהותו של ה"מחזיק" בנכס לשתי תקופות חוב כפי שהוגדרו לעיל.

התקופה הראשונה (2006-2010)

1. אין חולק בענייננו, כי במהלך התקופה הראשונה, כל אחד ואחד מן הנתבעים שהתגונן כנגד התובענה, היה בעלים מכוח ירושה, בשיעור כזה או אחר בנכס; וכי איש מהם לא הודיע לעירייה לא על פטירתו של אנטון, ולא כי הוא אחד מיורשיו. בכל אופן לא הוכח מתן הודעה כזו, אף שצו הירושה ניתן כבר בשנת 1988 (ר' מוצג ת/2). וראו עדות הנתבע 1:

" ש. האם דיווחת אי פעם לעירייה על צו הירושה הזה?

ת. לא.

...

ש: מפנה לתצהירך, האם כלולה בו ולו הודעה אחת באשר לשאלה מיהו המחזיק בנכס פיזית? אני מסביר: האם פנית לעירייה במסמך כלשהו שיראה שמישהו אחר יושב בנכס?

ת: עוה"ד היה אחראי, אני לא פניתי לבד."

(ר' פרוטוקול הדיון מיום 19.1.18, עמוד 23, שורות 23-28).

כן ראו בעמ' 22 ש'21-24 בחקירת הנתבעת, גב' מרגרט דיבסי, מיום 22.3.2017.

יתרה מזו, ממכתבי ב"כ של הנתבע 1, נספח 4 לתצהיר מר שלמה ביבי מטעם התובעת, אשר בהתאם לעדות הנתבע 1, הוא זה שהיה אחראי לפניה, הכחיש פוזיטיבית כי הנתבע 1 הוא בעל זכויות בנכס.

הנתבעים חלוקים בינם לבין עצמם בשאלה מי החזיק בנכס פיזית, מי מנע מהצדדים האחרים להחזיק בו, או מי היה בעל השליטה האפקטיבית באותה תקופה בנכס. הנתבע 1 טוען כי מפתחות הנכס היו בידי חלק מנתבעים 5-9 וכי נמנע ממנו להיכנס לנכס או להשכירו, ולעומתו, טוענים הנתבעים הנוספים, כי היה ידוע לכולם שהנתבע 1 אחראי על הנכס ואף השכיר אותו לתקופות שונות, ואי לכך הוא זה שחב מבחינתם במלוא החוב. הצדדים גם הגישו העתקים מפרוטוקולים של דיונים והחלטות בהליכים שהתנהלו ביניהם ביחס לירושת אנטון וכליר, על מנת לתמוך טענותיהם בעניין מערכת היחסים הפנימית ביניהם, והחזקה בפועל.

בהקשר זה טוענת התובעת, כי אף שבמהלך תקופה זו, הבעלות בנכס הייתה רשומה על שם המנוח וזאת עד לתחילת שנת 2011, שאז נרשם בספרי העיריה שמו של הנתבע 1 כמחזיק בנכס, יש לקבוע כי מרגע פטירתו של אנטון ומכוח העיקרון שהירושה "נופלת" לידי היורשים עם פטירת המנוח, ובאותו אופן עם פטירת יורשי אנטון, חבים הנתבעים בחוב הארנונה ביחד ולחוד, וצו הירושה הדקלרטיבי שהוצא בשנת 1988, מאשר את היותם יורשים, בכל הנוגע לתקופה הראשונה.

1. אני מקבלת את טענת התובעת, כי הנתבעים כולם ידעו כי הם יורשיו של המנוח והעובדה שניהלו הליכים שונים לבירור סוגיית הבעלות בנכס, מבלי להודיע לתובעת כי התקבל צו ירושה בעניינם והעובדה שכל אחד ואחד מהם בחר שלא לעדכן את התובעת בדבר זיקתם לנכס, משמעה כי כולם יחד הפרו את חובתם החוקית ובכך אף תרמו לאי הבהירות שנוצרה, ולרישום הלקוי בספרי העירייה.

לכך יש להוסיף, כי הנתבעים כולם הודו כי במהלך רוב תקופה זו הנכס היה סגור ונעול וממילא למשמעות ההחזקה ה"פיזית" אין כל רלבנטיות, שכן עצם ההליכים שיזמו הצדדים והמחלוקת בדבר שיעור הבעלות בין הצדדים גרמו לכך, שהם מנעו זה מזה להשכיר את הנכס, ואלו אכן, אינם מעניינה של התובעת.

אני דוחה את טענת הנתבעים הנוספים, כי העובדה שמעולם לא קיבלו דרישה לתשלום החוב, משמעה כי מדובר בהטלת חבות רטרואקטיבית, כטענה הגוררת דחיית התובענה נגדם. כאמור לעיל, מוטלת הייתה עליהם החובה להודיע לעירייה אודות זכויותיהם, משלא עשו כן, דרישת החוב נשלחה על שם המנוח, ובהמשך על שם הנתבע 1, ואין להם אלא להלין על עצמם, אך ודאי שאין לאפשר להם ליהנות מהפרת חובותיהם ולחמוק מתשלום החוב בשל מחדליהם.

יתרה מכך, משקבעתי כי אין ספק כי היורשים לא טרחו לדווח לעיריה אודות זכויותיהם בנכס לאחר מתן צו הירושה ולא הגישו הודעות צד ג' לגבי זכויות אלה בתביעה שבפניי, איני נדרשת להכריע בגובה החוב שעל כל צד לשאת בהתאם לחלוקת הבעלות בנכס, או בהתאם ליכולת להחזיק בו, זאת משום שמערכת היחסים הפנים משפחתית אינה רלבנטית לצורך הכרעה בחוב הנתבעים כלפי התובעת, בהיותם כולם יורשים.

שיהוי

1. גם טענת הנתבע 1 כי יש למחוק את החוב ביחס לתקופה זו, בהיותה "תקופה רדומה", בשל השתהותה של התובעת בגביית החוב או למצער, לפטור את הנתבעים או מי מהם מהפרשי הצמדה וריבית, שכן לו הייתה נוקטת התובעת בהליכי גביה ו/או בהליכי בדיקה וחקירה בעניין מצב ההחזקה בנכס בסמוך לשנת 2005, ניתן היה לברר בזמן אמת מיהו "בעל הזיקה הקרובה ביותר" לנכס, לפני מותם של צדדים רלבנטיים ותוך שימור ראיות בטרם לצבירת החוב כפי שהוא בתובענה נדחית על ידי מו הנימוקים הבאים.

הנחיית היועמ"ש מפברואר 2012 בסע' 15 שכותרתה "תחילה ותחולה", קובעת כדלקמן:

"תחילת תוקפה של הנחיה זו ששה חודשים מיום פרסומה, והיא תחול גם על חובות קיימים שטרם התיישנו. במקרים אלה, תישלח הודעת הדרישה הראשונה לפי הפקודה, בתוך שנתיים מיום תחילתה של הנחיה זו והרשות תמשיך לנהוג לאחר מכן לפי ההנחיה, ובלבד שלעניין חובות שביום תחילתה של הנחיה זו חל עליהן שיהוי - טרם התיישן החוב".

תחילת תוקפה של ההנחיה הנ"ל הוא איפוא, תוך 6 חודשים מיום פרסומה (בפברואר 2012), דהיינו בתוקף מאוגוסט 2012. על מנת שלא תעבור תקופת השיהוי המונעת מהרשות לגבות את החוב, על הרשות להקפיד מאוגוסט 2012 ואילך, לשלוח הודעת דרישה ראשונה לפי הפקודה בתוך שנתיים, בגין חובות העבר שכבר קיים לגביהם שיהוי של 3 שנים. לאחר מכן רשאית הרשות להמשיך לגבות את החוב עד לא יאוחר מתום 3 שנות השיהוי שנמנים מאוגוסט 2012 (מועד תחילת תוקפה של ההנחיה).

מכאן שההנחיה חלה גם על חובות העבר, שכבר חלפו לגביהם 3 שנים של שיהוי, אך ההנחיה אינה קובעת כי כל החובות הללו יתאיינו מייד במועד תחילת תוקפה של ההנחיה באוגוסט 2012, אלא קובעת כיצד על הרשות לפעול.

התובעת הוכיחה כי בין השנים 2007-2008 היא הטילה עיקולים על חשבונו של הנתבע 1 בשל היותו לטענתה, ולפי ידיעתה, ה"מחזיק" באותן שנים. התובעת אף ערכה ביקור נכס, הן בשנת 2007 (במסגרתו שונה גודל הנכס) (ר' נספח 3 לתצהירו של מר שלמה ביבי) והן בשנת 2011 (נספח 5 לתצהירו של מר ביבי, ולפיכך טענת השיהוי נדחית.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לגופו של עניין, ולו הייתי מגיעה למסקנה כי התובעת השתהתה עם תביעה, אין בכך לגרור סילוק אוטומטי של התביעה, או פטור מריבית והפרשי הצמדה, ןזאת לנוכח התנאים שנקבעו בפסיקה להפעלת עקרון השיהוי:

א. האם השיהוי מבטא וויתור של התובע על זכויותיו.

ב. האם הנתבע שינה מצבו לרעה.

ג. יש המוסיפים את התנאי של תום ליבו של התובע.

(ראו: ע"א 2576/03‏ אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם, [פורסם בנבו] מיום 21.2.2007, סע' 19 לפסה"ד, להלן: "פס"ד וינברג").

מעצם פעולות העיקול שנקטה העיריה, עולה כי לא השתמע כל ויתור מצד התובעת, הנתבע 1 לא פירט את התקיימות התנאים לשיהוי בעניינו, ולא ציין האם וכיצד שונה מצבו לרעה. מאידך, אין ספק שמדובר בגביית כספי ציבור, ואין אינדיקציה שהעירייה ויתרה עליהם, אלא דווקא שניסתה לגבותם ללא הצלחה. אין להתעלם מהתוצאה שסרבן תשלום ייצא נשכר, לעומת אזרח שומר חוק המשלם חובו לקופת העיריה במועד, ללא שיהוי ומבלי להמתין להליכים שיינקטו נגדו.

לאור האמור, טענת השיהוי נדחית על ידי.

שטח הנכס

1. ביום 2.4.2007 שלחה התובעת סוקר לנכס ובדו"ח שערך הסוקר, העריך את גודל הנכס כ-165 מ"ר. בהערות הסוקר נרשם כי "הערכה מ' (165) בית יותר גדול משד' 0012". עד אותה עת היה רשום הנכס בספרי העירייה בשטח של 130 מ"ר. בהתאם, הגדילה התובעת בספריה את החיוב בשטח הנכס מ - 130 מ"ר ל – 165 מ"ר החל מאותו מועד (ר' נספח 3 לתצהירו של מר שלמה ביבי).

לטענת הנתבעים, הגדלת השטח נעשתה באופן לא חוקי, שלא באמצעות מדידה ומכוח דו"ח סוקר שבוצע על פי הערכה בלבד, וגם הוא נגלה לנתבעים לראשונה בגדר תביעה זו. כפועל יוצא, מבקשים הנתבעים לחילופין, לחייב את התובעת בתיקון החשבון לפי השטח המקורי, למשך התקופות שנתבעו.

מנגד טוענת התובעת כי טענות הנוגעות לגודל הנכס, יכולות לעלות אך ורק במסגרת ערר אשר צריך היה להיות מוגש לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976, הנתבעים לא הגישו ערר ולא נקטו בהליכים המנהליים, ולא ניתן בגדר טענות הגנה מפני תביעת ארנונה להתייחס לטענות מעין אלו.

אין בידי לקבל טענה זו של התובעת. אין חולק כי הנתבעים מעולם לא קיבלו את דו"ח הסוקר, כך גם הוכח כי לפחות הנתבעים הנוספים, לא קיבלו דרישת תשלום ארנונה ורק במסגרת התובענה הציגה העיריה לראשונה את דו"ח הסוקר. כפועל יוצא לא ניתנה לנתבעים ההזדמנות להשיג על הדו"ח לפי חוק, כטענת העיריה. לא ראיתי לערוך הפרדה בעניין זה בין ההנתבעים הנוספים לנתבע 1, אשר גם טענתו כי לא ידע שהחיוב בוצע על פי הערכה עד להגשת ראיות התובעת בתיק, לא נסתרה, והוא רשאי היה להניח, כי החיוב מתבצע על פי מדידה ולא על פי הערכה.

יתרה מזו, בדיון מיום 16.2.2016 הודיעה ב"כ התובעת כי השומות נשלחו בתקופה הראשונה למנוח (אנטון), ואף אחד מן הנתבעים לא קיבל שומה עד להגשת התביעה (עמ' 2 ש' 23-24 לפרוטוקול).בהחלטה מאותו מועד, קבעתי כי הנתבעים שלא קיבלו הודעת שומה יהיו רשאים להעלות כל טענה, וממילא, גם טענה הנוגעת לעניין שטחו של הנכס.

1. לגופו של עניין, מעיון בדו"ח, עולה כי שטח הנכס לא נמדד על ידי התובעת, עובר לעדכון שבצעה בספריה לאחר קבלת דו"ח הסוקר משנת 2007, נראה כי המודד העריך "לפי העין" את גודל הנכס, ומכאן שחזקת תקינות המעשה המינהלי לפיו גודל הנכס משקף את המדידה בפועל, נסתרה. יתרה מכך בפרוטוקול הדיון מיום 19.1.2017 כאשר נשאל נציג העיריה אודות דו"ח הסוקר במסגרתו הוגדל שטח הנכס על ידי הערכה בלבד, השיב:

"ת. כן, כי אפשר היה להיכנס לנכס.

ש. את זה אתה אומר מתוך מה? היית שם?

ת. לא הייתי שם

ש. יש לך תרשומת שמופיעה בפניך?

ת. אני אומר זאת כי כתוב שיש הערכה של 165 מ' ולא עשו מדידה בפועל. אם היו נותנים להכנס לנכס, לא הייתה מבוצעת הערכה"

(עמ' 13, שורות 16-22)

על התובעת הנטל להוכיח את שטח הנכס, וכאשר אפילו לטענתה מדובר בהערכה, אני קובעת כי נטל זה לא הורם, וממילא לא עבר הנטל המשני לנתבעים לסתור את שטח הנכס הנטען.

לכך יש להוסיף כי לא הוכח בפני, כי מעת הגשת התביעה היתה מניעה מצד הנתבעים כיהעירייה תבצע מדידה של שטח הנכס, משום שהשינוי נעשה על פי הערכה בלבד, כפי שהיא עצמה הודתה.

1. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה את גודל הנכס וביחס לתקופה הראשונה על העיריה לתקן את שומות הארנונה בהתאם לגודל המקורי של שטח הנכס-130 מ"ר, והתובעת זכאית לפסק דין כנגד הנתבעים על מלוא התקופה הראשונה לפי שטח נכס של 130 מ"ר.

התקופה השניה

1. ביום 5.7.2011 שיגר ב"כ הנתבע 1 מכתב לתובעת, במסגרתו ביקש לבטל עיקול שהוטל על חשבונו של הנתבע 1 בשל חוב ארנונה על נכס. בעקבות אותו מכתב של הנתבע 1, ביום 8.8.2011 ערכה העיריה ביקורת בנכס (ר' נספח 5 לתצהירו של מר שלמה ביבי) ואלו ממצאיה: "בביקורת שנערכה בתאריך 8.8.11 נמצא כי הנכס תפוס ע"י פולשים, בעל הנכס נפטר. היורשים אינם משתפים פעולה."

בהמשך לביקור בנכס שלחה העיריה תגובה למכתבו ביום 20.9.2011 (ר' נספח 6 לתצהירו של מר שלמה ביבי) שם הודיעה לב"כ הנתבע 1 כי אכן נמצא שיש מחזיק בנכס, אך לא היה שיתוף פעולה ולכן לטענתה, לא היה באפשרותה לקבוע בפועל מי מחזיק בנכס. התובעת הוסיפה כי הנתבע 1 רשום כמחזיק בנכס ולא תוכל למחוק את שמו עד שלא תקבל חוזה או מסמך המראה מי מחזיק בנכס.

במאמר מוסגר, אציין בהקשר זה, כי מצאתי לדון בטענת "אינני מחזיק", גם ככל שהיא נוגעת לנתבע 1 , מאחר שאינניי מקבלת את טענת התובעת כי מכתב זה של ב"כ הנתבע הינו בגדר השגה, על אף העובדה שהתובעת התייחסה לתשובתה כמענה להשגה, שכן עולה מן המכתב שתכליתו היתה לגרום לביטול העיקול, שאכן בוטל בעקבותיו.

1. כאמור טוענים הנתבעים כי החל משנת 2011 נתפס הנכס על ידי פולשים. כך גם עולה מדו"ח הסוקר שביקר במקום, כך גם הודה ה"פולש" במסגרת הליכים משפטיים אחרים, כך גם קבעה העיריה ברישומיה מתחילת שנת 2016, בהמשך לתביעת פינוי שהגיש הנתבע 1 (כתב התביעה ת/6).

עוד טוענים הנתבעים כי אמנם לא ניתנה הודעה מסודרת ובכתב לעיריה המפרטת את שמו של הפולש, אולם מעיון בראיות כפי שהוצגו בפני בית המשפט ומעדויות הצדדים, אין ספק כי העיריה ידעה על קיומו של פולש בנכס ובהתאם לדעת הרוב בעניין דור אנרגיה, מקום בו קיימת ידיעה פוזיטיבית של הרשות בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל, החלטתה להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא הינה בלתי סבירה ואיננה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המוטלת עליה מכוח תפקידה כנאמו הציבור.

כאמור, הוכח אפילו מרישומי התובעת, כי בתקופה הרלבנטית פלש הנתבע 10 אל הנכס ונהנה משירותי העיריה זאת מבלי לשלם ארנונה. כך עולה מפסק דינו של כבוד השופט גדעוני בת"א 5050-07-15 דיבסי נ' סלאמה שבאנה מיום 26.2.2018 (פורסם בנבו) במסגרתו הודה הנתבע 10 כי פלש לנכס. כך גם עולה מדו"ח הביקור של העירייה ומהפניות שעשה ב"כ הנתבע 1 לעיריה במהלך השנים.

אני ערה לטענת התובעת לפיה מרגרט בעדותה טענה כי הפלישה היתה לדירת קליר, אלא שבאותה נשימה טענה העדה שכך, למיטב ידיעתה; התובעת עצמה רשמה את אותו פולש כמחזיק לפחות משנת 2016, התובעת אוחזת בפסק דין כנגד אותו נתבע 10 בגין התקופה השניה, משמע גם היא סבורה כי הוא החזיק בנכס בתקופה זו, ומכל מקום, משדו"ח הסוקר משנת 2011 הצביע על קיומו של פולש בנכס, אף אם כטענת התובעת, לא הוכח כי אותו שבאנה, הנתבע 10, היה אותו פולש, מכוח הלכת דור אנרגיה, די בקיומו של פולש בהתאם לדו"ח הסוקר מטעם התובעת, כדי להטיל עליה את החובה, לברר את זהותו ולחיבו בחיובי הארנונה, ולא להסתפק בכך שקיימת לטובתה חזקה משםטית המאפשרת לה לראות בבעלים מחזיקים.

לא למותר לציין כי בתי המשפט המחוזיים פירשו את המונח "מחזיק" לצורך גביית ארנונה ככולל גם פולש או מחזיק שלא כדין או ללא רישיון או היתר; עמ"נ (מחוזי חיפה) 406/04 קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ נ' מנהלת הארנונה של עירית חדרה ([פורסם בנבו], 13.5.2005); עמ"נ (מחוזי ת"א) 101/05 ציון חוה נ' מנהלת הארנונה במועצה מקומית אזור ([פורסם בנבו], 8.1.2007)). הרציונאל העומד בבסיס הלכות אלה הינו שלא יצא חוטא נשכר, כפי שצוין על ידי כבוד השופטת ע' ארבל בעע"מ 9963/03 יצחק זוהר נ' עיריית תל אביב יפו ([פורסם בנבו], 1.8.2006) (להלן: עניין יצחק זוהר), סעיף 10 לפסק הדין:

"לא יתכן שאדם משתמש בנכס באופן לא חוקי ונהנה משירותי העירייה, ובשל אי החוקיות יהיה פטור מלשלם עבור שירותים אלו."

יוער, כי בעניין יצחק זוהר הנ"ל צויין - בהערת אגב - כי כאשר מדובר בפולש, המפיק רווח בלתי מבוטל מהנכס, בעוד אינו נדרש לשלם דמי שכירות או כל תשלום אחר לבעל הקרקע, ואף נהנה משירותי העירייה, מוצדק הדבר לגבות ממנו ארנונה (סעיף 12 לפסק הדין).

זאת ועוד, ההחזקה לצורך החיוב בארנונה מתאפיינת, ככלל, ביכולת השליטה של האדם בנכס והיכולת לנצל את הנכס לצרכים שונים. בענייננו אין ספק כי לנתבעים 1- 9 לא הייתה כל שליטה בנכס בתקופה זו, וכי שמו של הנתבע 10 נרשם כמחזיק גם על ידי התובעת החל משנת 2016.

1. אני דוחה את טענת התובעת, כי גם אם יוכח כי נתבע 10 פלש לנכס בתקופה הרלבנטית, עדיין חבים הנתבעים 1-9 ביחד ולחוד בחוב הארנונה מכוח ירושה. כפי שקבעתי לעיל, העובדה היא כי העיריה ידעה אודות הפלישה בנכס כפי שעולה מדו"ח הסוקר שנערך בשנת 2011. בנסיבות של פלישה לא ברור לאיזה שיתוף פעולה ציפתה העירייה מהיורשים בכל הנוגע לפרטי הפולש, כאשר להם עצמם לא הייתה כל יכולת להתמודד עם הפלישה. ראיה לכך, כי ביום 2.7.2015 הגיש הנתבע 1 תביעת הפינוי כנגד הנתבע 10 במסגרת ת"א 5050-07-15 דיבסי נ' סלאמה שבאנה שצורפה ת/2, ממנה עולה כי קיימת התייחסות בתביעה לשתי היחידות בבית המגורים, כולל הנכס שבגינו הוגשה התובענה. בנוסף, הוכח כי הייתה לעיריה ידיעה בפועל אודות הפולש וכי היא יכולה היתה בקלות להשתמש בכלים העומדים לרשותה לצורך בירור זהותו ורישום שמו כ"מחזיק" בנכס, כפי שעשתה למעשה לאחר תביעת הפינוי, החל משנת 2016.
2. אשר על כן, אני קובעת כי בתקופה זו חוב הארנונה יחול על הנתבע 10 בלבד, נגדו כבר ניתן פסק דין.

סוף דבר

1. לאור האמור ניתן פסק דין כדלקמן:

א. אני מחייבת את הנתבע 1 והנתבעים-4-9 יחד ולחוד לשאת בחוב הארנונה בגין התקופה הראשונה כהגדרתה לעיל, בחישוב שיערך לפי שטח של 130 מ"ר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 בצירוף אגרת משפט כפי ששולמה בגין התביעה הראשונה ובשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.

ב. בכל הנוגע לתקופה השנייה, התביעה נגד הנתבעים 1-9 נדחית. על אף העובדה שהתביעה נדחתה, לא מצאתי לעשות צו להוצאות כנגד התובעת בתביעה זו, וזאת מאחר ולנתבעים היה חלק באי הבהירות שנוצרה ביחס למחזיק, והתובענה התנהלה כתובענה מאוחדת, ובשים לב לכך שמדובר בכספי ציבור.

ג. אין בפסק הדין לגרוע מהוראות פסק הדין שניתן ביום 25.7.2016 כנגד הנתבע 10.