1. לפני בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין מיום 20.2.2018, מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

פסק הדין ניתן בשתי תביעות לתשלום ארנונה שאוחדו.

במסגרת פסק הדין, התקבלה בחלקה התביעה הראשונה כרונולוגית (47163-12-11) ונדחתה התביעה השנייה (34084-10-15).

בקטע השני לפסק הדין נקבע:

"התביעה הראשונה, זו שהוגשה בשנת 2011, מתייחסת לחוב בגן השנים 2006-2010 (להלן "התקופה הראשונה"), ואילו התביעה השנייה, זו שהוגשה בשנת 2015, מתייחסת לחוב בגין השנים 2011-2015 (להלן: "התקופה השנייה").

בחלקו האופרטיבי של פסק הדין נקבע בסעיף 18א לפסק הדין:

" אני מחייבת את הנתבע 1 והנתבעים 4-9 יחד ולחוד לשאת בחוב הארנונה בגין התקופה הראשונה כהגדרתה לעיל...."

ובסעיף 18 ב' נקבע:

" בכל הנוגע לתקופה השנייה, התביעה נגד הנתבעים 1-9 נדחית...."

2. לטענת המבקשת-התובעת, נפלה טעות קולמוס בהגדרת התקופה הראשונה, וזאת בשל העובדה שכתב התביעה בתיק הראשון, אשר הוגש בבום 26.12.2011, כלל את חובות הארנונה לשנים 2006-2011, ולא את חובות הארנונה לשנים 2006-2010 כפי שנרשם, וממילא פסק הדין אמור לחול על תקופת השנים 2006-2011.

לטענתה, מדובר בטעות סופר מובהקת, שהרי אין ולא יכולה להיות מחלוקת מעיון בכתב התביעה עצמו כי הוא מתייחס לתקופה שמיום 2006-2011 ולא כפי שנרשם לטענתו, בטעות.

הנתבע 1 טוען שאין מדובר בטעות סופר, שכן מעיון בפסק הדין, הנימוק שעמד ביסוד דחיית התביעה בגין התקופה השנייה, נעוץ בניתוח העובדתי שנעשה בפסק הדין, וממנו עולה כי יש לפטור את הנתבעים מחיוב הארנונה גם בגין שנת 2011. לטענתו, חלוקת התקופות בפסק הדין, באופן שהתביעה בגין התקופה הראשונה, כפי הוגדרה בפסק הדין, לשנים 2006-2010, התקבלה בעיקרה, והתביעה בגין התקופה השנייה נדחתה, נעשתה על פי עובדות ומציאות שהייתה בנכס כפי שנקבע בפסק הדין, ולא על פי הגדרת כתב התביעה. לטענתו, בגדר פסק הדין נקבע עובדתית כי החל משנת 2011 נתפס הנכס בידי פולשים, ועל כן תקופת החיוב היא עד לשנת 2010, והחלוקה של התקופות בפסק הדין מתיישבת עם העובדות שנקבעו. הנתבע מוסיף כי כתב התביעה המתוקן בתביעה הראשונה, שהוגש בהמשך, כלל תקופה של עד סוף שנת 2012, וממילא, אם תתקבל הטענה שמדובר בטעות סופר, יחויבו הנתבעים למעשה גם על חוב הנוגע לשנת 2012, בעוד שעולה מפסק הדין, כי לא לכך הוא כיוון.

הנתבעים 4-9 לא הגישו תגובה לבקשה.

בתגובה לתשובת הנתבע 1, טוענת המבקשת, כי אין ממש בטענות הנתבע. לשיטתה, הבקשה היא לתיקון ההגדרה הטכנית של התקופה אליה התייחסה התביעה הראשונה, המבוססת על טעות, שהרי לא יכולה להיות מחלוקת כי כתב התביעה התייחס לשנים 2006-2011, ולא כפי שנרשם בפסק הדין. לטענתה, טיעון המבקש הוא עובדתי, ואינו יכול לעלות בגדר בקשה טכנית לתיקון טעות סופר, ומכל מקום החיוב בארנונה נעשה באחד לחודש ינואר בכל שנה, וממילא אפילו אם במהלך שנת 2011 התברר, כפי שנקבע בפסק הדין, כי קיימים פולשים בנכס, אין באמור כדי להשפיע על חובות הארנונה של אותה שנה ולגרוע מחיוב הנתבעים בארנונה לשנה זו, שהוטלה כדין.

המבקשת מכחישה גם את הטענה כי ביקשה לתקן את תביעתה הראשונה באופו שהיא תחול גם לגבי שנת 2012 ומכל מקום, היא אינה מבקשת לקבוע כי התקופה הראשונה תכלול גם את חובות הארנונה ביחס לשנת 2012, אשר נתבעו בגדר התביעה השנייה, זו שהוגשה בשנת 2015, ונדחתה.

דיון והכרעה

3. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל, וכי אכן נפלה טעות סופר בהגדרת התקופה הראשונה בפסק הדין.

הנימוקים למסקנה זו הינם כדלקמן:

סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, (להלן: "החוק" )קובע:

"מצא בית המשפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, "טעות" – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".

ראשית אציין, כי הנתבע לא טען בתגובה ובצדק, כי אין מדובר בתיקון שאינו בא בגדרי סעיף 81 לחוק.

הסמכות המסורה לשופט בסעיף 81 לחוק לא נועדה לאפשר לו לתקן שגגות מהותיות בפסיקתו, אלא רק לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל התכוון וגמר בדעתו לומר מלכתחילה. לשון אחר – הוראת הסעיף לא נועדה "להרחיב את היריעה ולאפשר תיקונים בפסק הדין, שאינם אלא מסווה לכתיבת פסק דין חדש" (כביטויו של השופט שמגר בע"א 769/77 יוספוב נ' יוספוב, פ"ד לב(1) 667, 671(1978)), וראו לעניין זה ע"א 159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ פ"ד מז(4) 17 (1993).

אין חולק, כי כתב התביעה בגדרה של התביעה הראשונה, כלל חובות שנצברו בשנים 2006- 2011, והדבר אף עולה מתדפיס גיול החובות שצורף לו.

לא זו אף זו, התביעה השנייה שאוחדה עם התובענה הראשונה, ואשר הוגשה בשנת 2015 כוללת חובות לשנים 2012-2016 והתובענה בגדר תקופה זו נדחתה במלואה.

אני ערה לעובדה שלכתב התביעה המתוקן בתביעה הראשונה, שהוגש במהלך שנת 2012, ואשר אליו צורפו נתבעים 4-9, צורף תדפיס גיול הכולל גם את שנת הכספים 2012, אך בפועל, תקופה זו נתבעה בגדר התביעה השנייה שנדחתה, ומכל מקום לא ניתן פסק דין, ולא מתבקש לתקן טעות סופר, באופן שהחוב בגין שנת 2012 ייכלל בגדר התביעה שהתקבלה.

אני מקבלת את טענת המבקשת כי מדובר בטעות סופר מובהקת, שהרי בפועל, התביעה הראשונה אכן מתייחסת לחוב בגין השנים 2006-2011, ולא כפי שנקבע בטעות, לשנים 2006-2010, וטעות זו השליכה על החלק האופרטיבי של פסק הדין.

אני דוחה את טענת הנתבע, כי פסק הדין התייחס לתקופות כפי שהן הוגדרו בפסק הדין בטעות, וכי הניתוח העובדתי בפסק הדין מוכיח זאת, וקובעת כי הניתוח התייחס לתקופות בגין כל אחת התביעות, וגמירות הדעת הייתה לחייב את הנתבעים בגין כל תקופת התביעה הראשונה, וזאת מאחר שדו"ח הפולש, שנערך במהלך שנת 2011, הטיל על העירייה חובה לבדוק את זהות הפולש לקראת שנת הכספים הבאה, ולחייב בצו המתייחס לשנה העוקבת את המחזיק בפועל, ואין בו כדי להפקיע חיוב לשנת הכספים, אשר נעשה כדין, בהיעדר הודעת חדילה מטעם הנתבעים, ובהיעדר מידע פוזיטיבי אחר ביחס למחזיק בנכס, בראשון לינואר 2011.

סוף דבר

4. אשר על כן, אני מורה על תיקון טעות הסופר, באופן שמקום שבפסק הדין מוגדרת "התקופה הראשונה" כמתייחסת לשנים 2006-2010, תוגדר התקופה הראשונה כמתייחסת לשנים 2006-2011, ולא כפי שנרשם, והתקופה השנייה, בגינה נדחתה התובענה, תוגדר כמתייחסת לשנים 2012-2015, ולא כמתייחסת לשנים 2011-2015, כפי שנרשם בעמ' 1 לפסק הדין.

יוער, כי אפילו היה כתב התביעה המתוקן מתייחס לשנת 2012, כפי שטוען הנתבע, ממילא, במסגרת המנגנון שקבעתי בסעיף 18 א' לפסק הדין, פסק הדין ניתן בהתאם לחישוב מחודש לתקופה הראשונה, בהתאם לשטח שנקבע בפסק הדין, אשר אינו כולל את שנת 2012, הכלולה בתביעה השנייה שנדחתה.

התיקון יהווה חלק מפסק הדין.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח אדר א' תשע"ט, 05 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.