ע"י ב"כ עו"ד גיא שדה

רקע

1. תחילתו של הליך זה בהגשת בקשה לביצוע שטר חוב ע"ס של 50,000 ₪ שהגיש התובע 1 כנגד הנתבעים במסגרת תיק מס' 508844-08-15 בלשכת ההוצל"פ בראשון לציון. הנתבעים הגישו בקשת התנגדות לביצוע השטר שהועברה לבימ"ש ונדונה במסגרת התיק דנן. התקיים דיון לפני המותב הקודם כב' הרשם הבכיר איתי רגב, ההתנגדות התקבלה וניתנה לנתבעים רשות להתגונן כנגד התביעה השטרית. ההליך המקורי הוגש ע"י התובע בלבד, אולם בשלב מאוחר יותר, בשל ההחמרה במצבו הבריאותי של התובע, נעתר בימ"ש לבקשתו וצירף גם את רעייתו כתובעת בתביעה דנן.

תמצית טענות התובעים

2. התובעים השכירו לנתבעים דירת קרקע ברח' הגפן 44א במזכרת בתיה (להלן: "המושכר") במשך 14 שנים. בתחילת כל שנת שכירות שלח התובע לנתבעים הסכם שכירות חדש בדואר. הם חתמו על ההסכם והשיבו אותו לתובע בצירוף המחאות בגין דמי השכירות עבור השנה השוטפת. בשנות השכירות הראשונות המתווכת גב' שרה שחרור היא זו שהעבירה את ההמחאות לתובעים.

הסכם השכירות האחרון

3. הסכם השכירות האחרון בין הצדדים נחתם ביום 06/02/13 ומתייחס לתקופה 01/02/13-31/01/14. ההסכם הנ"ל נוסח ע"י עו"ד מטעם התובעים, במסגרתו הצהירו הנתבעים- השוכרים כי המושכר ותכולתו נמצאים במצב תקין. להבטחת התחייבויותיהם עפ"י הסכם השכירות, הפקידו הנתבעים בידי התובעים שטר חוב ע"ס 50,000 ₪.

הפרת הסכם השכירות

4. הנתבעים הפרו את הסכם השכירות האחרון בצורה בוטה:

ראשית, לא פינו את המושכר במועד המוסכם.

שנית, השאירו במושכר חפצים וגרמו לליקויים רבים כגון: תריסים ורשתות שבורים, מגירות מטבח שבורים, עצים שנשתלו בסמוך לדירה, עקרו את המזגן בסלון הבית, ההכנה למזגן ועוד.

שלישית, בשל העובדה כי למרות פניות התובעים, הנתבעים לא תיקנו את הליקויים שהותירו אחריהם בדירה, נאלצו התובעים לשכור בעלי מקצוע על חשבונם לצורך תיקון הליקויים.

רכיבי התביעה

5. סך התביעה כפי שהצהיר התובע הינו 43,934 ₪ כמפורט להלן;

א. אי פינוי המושכר במועד, מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים, סך של 400 ₪ עבור כל יום

איחור, ובסה"כ 22,400 ₪.

"הרי במידה והשוכר לא יחזיר את החזקה במושכר למשכיר בתום תקופת השכירות, או לאחר ביטולו של הסכם זה כדין, מתחייב השוכר לשלם למשכיר דמי שימוש עבור התקופה מן היום בו היה על השוכר להחזיר את המושכר למשכיר, ועד החזרתו בפועל למשכיר, סך של 400 ₪, לכל יום שבו יימשך האיחור בפינוי..." (ס' 17.8 להסכם השכירות)

התובעים טוענים כי המועד בו הנתבעים פינו סופית את חפציהם מהמושכר היה ביום 26/01/14.

ב. עלות ביצוע תיקונים שונים במושכר 7,404 ₪, שיפורטו להלן בהמשך פסק הדין.

ג. פיצוי בגין הפרה יסודית של הסכם השכירות ע"י הנתבעים בסך של 14,100 ₪

עפ"י ס' 14.6.

"..במקרה שצד כלשהו יפר תנאי הסכם זה...יהא חייב הצד המפר בתשלום פיצוי

מוסכם וקבוע מראש... וזאת בסך 14,100 ₪ "

תמצית טענות הנתבעים

6. סכום רכיבי התביעה הינו כ-44,000 ₪ בלבד, אולם למרות זאת, התובעים הגישו בקשה לביצוע השטר בתיק ההוצל"פ על מלוא הסכום הנקוב בו בסך של 50,000 ₪. זאת, מבלי שטרחו לבצע הקטנה של קרן החוב כנדרש.

לעניין התביעה גופא

7. הנתבעים נכנסו לדירה בהתאם להסכם השכירות הראשון משנת 1999. חוזה השכירות נחתם בין הצדדים באמצעות המתווכת שרה שחרור, אשר הדגישה לפניהם כי הדירה אינה ראויה למגורים אין בה תשתיות גז, חשמל , מים ומחוברי קבע וכדי שיוכלו לגור בה, עליהם לשפצה על חשבונם מן היסוד.

8. במטרה לגור במושכר לאורך זמן, הסכימו הנתבעים להשקיע מזמנם כ 3 חודשים לצורך שיפוץ המושכר ועלות השיפוצים שבוצעה על ידי הנתבע, ובעלי מקצוע שונים שהינם בני משפחה וחברים הייתה בסך של 36,000 ₪.

9. בשנה האחרונה למגוריהם, יסודות המושכר החלו להתפורר והקירות הפנימיים החלו להיסדק. בימי החורף האחרון אף החלו נזילות מים מהגג להציף את המושכר שגרמו לנתבעים לנזקים ממוניים ולקצרי חשמל. פנייתם לתובעים בדרישה לתקן את הליקויים נענתה בשלילה ובדרישה כי יפעלו לתיקון הליקויים במושכר, על חשבונם, אחרת עליהם לפנות את המושכר בתוך 60 ימים.

10. הנתבעים סירבו לדרישת הנתבעים ומסרו את מפתחות הדירה לבנם של התובעים ביום 30/11/13 וכן אישור על איפוס כל יתרת החוב בגין המושכר.

ביום 12/02/14 שלחו התובעים לנתבעים מכתב דרישה לתיקון הפרות הסכם השכירות.

בפגישה עם התובע הבהירו לו הנתבעים שהם נכנסו מלכתחילה לדירת מגורים תקולה והם אלו שטרחו לתקן את הליקויים שמצאו בה כדי שתהא ראויה למגורים.

לפיכך, סוכם בין הצדדים כי הנתבעים יתקנו את התריסים בלבד ובתמורה לכך ישיב להם התובע את שטר החוב עליו הם חתומים. התובע הודיע לחייבים כי קרע את שטר החוב.

טענת קיזוז

11. לטענת הנתבעים (בדיון ההוכחות) מי שהפר את הסכם השכירות הינם התובעים. הם לא טרחו לתקן את הנזילות, הרטיבות, קצרי החשמל והנזקים שנגרמו למושכר בתוך פרק זמן סביר. כך שבמשך 11 חודשים עד לתיקון בפועל, שילמו הנתבעים את מלוא דמי השכירות ללא הפחתה כלשהי בגין הליקויים הנ"ל.

דרישת התובעים לחתימה על הסכם השכירות האחרון

12. לטענת הנתבעים, הם חתמו על ההסכם מבלי שקראו אותו מכיוון שסמכו על התובעים. לאורך השנים, הסכמי השכירות נחתמו ללא עו"ד וללא חתימה על שטרי חוב. רק בשנה האחרונה, התובעים דרשו מהנתבעים לחתום על הסכם שכירות אצל עו"ד. עובדה זו מלמדת על אופן התנהלות התובעים.

דיוניי ההוכחות

13. בתיק התנהלו 2 דיוני הוכחות בהם נשמעו עדויות הצדדים. מטעם התובעים העידה התובעת באמצעות מתורגמן לשפה הצרפתית וכן בנם של התובעים מר דניאל סבג. מטעם הנתבעים העידו: הנתבע, מבצע תיקונים בדירת התובעים מר רמי מיימון, המתווכת גב' שרה שחרור ובתם של הנתבעים גב' שיראל פרץ. (ההדגשות בציטוטים מפרוטוקול הדיונים להלן; אינן מופיעות במקור והן שלי א.ד.)

דיון והכרעה

14. ביצועו של שטר החוב מותנה בכך שהנתבעים הפרו את הסכם השכירות. לפיכך, הנטל להראות כי ההסכם הופר מוטל על כתפי התובעים בהתאם לעקרון "המוציא מחברו עליו הראייה". לעניין נטל השכנוע נקבע בפסיקה כי :

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו". [רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"די נז (4) 981].

האם המושכר היה ראוי למגורים בעת כניסת הנתבעים אליו בשנת 99?

15. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם המושכר היה ראוי למגורים בעת כניסת הנתבעים אליו בשנת 99. לטענת התובעים, התשובה לכך חיובית בעוד שלטענת הנתבעים התשובה לכך שלילית שכן לטענתם, היה עליהם לטרוח ולבצע עבודות רבות כדי להכשיר את המושכר למגורים.

עדותה של המתווכת

16. הגב' שרה שחרור היא זו שתיווכה בעסקת השכירות בין הצדדים. המתווכת זומנה למתן עדות מטעם הנתבעים, לתמיכה בגרסתם לגבי מצבו של המושכר טרם כניסתם אליו.

במענה לשאלות לעניין מצבו של המושכר טרם כניסת הנתבעים אליו, השיבה העדה:

" הצעתי אותו לאחרים, לפני זה הוא היה בידיי ולא הצלחתי להשכירו עד שבא הזוג הזה. (ש' 12-13 ע' 21 לפרוטו')

"במזכרת בתיה היה היצע מאד קטן של בתים להשכרה. לא היו שכונות של היום. הם היו מוכנים לקחת אותו במצבו ולשפצו כי לא היה להם משהו אחר, זה התאים להם מבחינת המיקום והגודל...הם ראו שיש פגמים בבית, היו מוכנים לקחת את זה ולהשקיע בעצמם, ואכן עשו את זה." ( ש ' 6-7 ע' 22 לפרוטו')

"דני שתל שתילים, ועשה הרבה דברים...ראיתי אותו עובד שם ומסדר את הגינה."(ש' 19-21 ע' 22)

אני יודעת שכל מה שהיה צריך לתקן בבית הזה, דני ואשתו לקחו על עצמם. זה היה הסיכום עם עמנואל סבג, שהם לוקחים עצמם לתנאים האלה. (שו' 27-28 ע' 23 לפרוטו')

התרשמתי לחיוב מעדותה של המתווכת שהייתה שוטפת, עקבית ומהימנה בעיני ולא נסתרה ע"י הנתבעים, סבורני כי מדובר בעדה ניטרלית שיש לתת משקל רב לעדותה. אך כמובן שיש לקחת בחשבון כי העדה לא ראתה במו עיניה כי התובע דני אכן משפץ אץ המושכר.

עדותה של בתם של הנתבעים שיראל פרץ

17. עדותה של שיראל משתלבת עם עדותה של המתווכת כי היה על התובע לטרוח כדי להכשיר את המושכר למגורים. לא נעלמה ממני העובדה כי בעת הכניסה למושכר שיראל הייתה בת 6 בלבד. אולם, מעבר דירה הינו אירוע משמעותי בחיי ילד שטבעו להיחקק בזיכרון. כשנשאלה שיראל על מצבו של המושכר השיבה:

"זוכרת שהגינה הייתה כמו לא יודעת מה. על הפנים בית נטוש ההורים שלי עשו ממנו ממלכה" ( ש' 30 ע' 32 לפרוטו' )

יחד עם זאת, אינני מוצא לנכון לתת משקל רב לעדותה של שיראל בתם של הנתבעים שאיננה עדה ניטרלית.

מחדל התובעים- אי הגשת קבלות על הכשרת המושכר למגורים

18. לתמיכה בטענתם כי המושכר היה ראוי למגורים והוכשר לכך על ידם, הגישו התובעים קבלות שלטענתם מתייחסות להתקנת מטבח חדש, אינסטלציה, חלונות, כיורים וכו'. אולם, במהלך הדיון הודתה התובעת כי בקבלות/חשבוניות מופיעה הכתובת הגפן 44ב ולא כתובת המושכר הגפן 44א. התובעת ניסתה להסביר זאת בכך שלטענתה הכתובת 44ב צוינה ככתובת
האספקה של המוצרים מכיוון שהיא ביקשה לרכז את כל המוצרים והאביזרים בדירה ב 44ב כדי להתקינם ב 44א. כשנשאלה התובעת האם ביכולתה להוכיח את טענתה זו, השיבה בחיוב וכשנשאלה כיצד תעשה זאת, השיבה "אני הבאתי אנשים להתקין את זה" (ש', עמ' 6), אולם התובעת לא זימנה למתן עדות מי מבעלי המקצוע שלטענתה ביצעו את העבודות והתקינו את המוצרים במושכר. לפיכך, אני קובע כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח טענה זו.

תצהירי השכנים

19. הנתבעים הגישו תצהירים של השכנים הגרים בסמך למושכר, לפיהם המושכר היה מבנה נטוש טרם כניסת הנתבעים אליו. הנתבעים לא זימנו למתן עדות מי מהשכנים המצהירים, לטענתם בשל העובדה כי בית המשפט הגביל את מספר העדים. מכל מקום, הואיל והמצהירים לא זומנו כדי להיחקר על תצהירם, לא ניתן להסתמך, לצורך מתן פסק הדין, על האמור בתצהיר השכנים.

אי הוכחת טענת הקיזוז של הנתבעים

20. הנתבעים טענו כי לצורך הכשרת המושכר למגורים היה עליהם לבצע עבודות שונות במושכר. הנתבעים לא הגישו קבלות לעניין העבודות והאביזרים שלטענתם התקינו על חשבונם במושכר. לטענתם העבודות בוצעו על ידי התובע ועל ידי חברים ובני משפחה, שלא גבו מהם תשלום. לתמיכה בטענה זו זומן למתן עדות מר מיימון. יחד עם זאת, לא הוגשה לבית המשפט חוות דעת שמאי לתמיכה בטענת התובעים, כי עלות העבודות והאביזרים להכשרת המושכר למגורים עמדה על סך של 36,000 ₪. בנסיבות אלו, כאשר עמדה לפני הנתבעים האפשרות להוכיח טענה זו והם לא עשו כן, אני קובע כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח את טענתם לעניין עלות העבודות שביצעו וכפועל יוצא מכך, הנתבעים לא הוכיחו את טענת הקיזוז.

האם הנתבעים מושתקים מלטעון לעניין מצבו של המושכר לאור הצהרתם על תקינותו, בהסכם

השכירות האחרון?

21. לטענת התובעים, בסעיף 8.2 להסכם השכירות האחרון הצהירו הנתבעים כי הם מחזיקים ומשתמשים במושכר במשך 13 שנים והם מאשרים כי המושכר במצב תקין. לפיכך הם מנועים מלטעון אחרת, מה גם שמדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב.

22. הנתבעים השיבו שהם חתמו על הסכם השכירות מבלי לקרוא אותו משום שסמכו על התובעים והיו בטוחים שהוא תואם את הסכם השכירות הראשוני. לכן, הם משוכנעים ומבינים בדיעבד, כי לא בכדי נחתם ההסכם האחרון אצל עו"ד. זאת, כדי לנסות למנוע מהם לטעון כי לא קיבלו את הדירה במצב טוב ותקין. חיזוק לטענות הנתבעים ניתן ללמוד מהמילה "מכוסים" בה השתמש בנם של התובעים, דניאל סבג, שהשיב לשאלת ב"כ הנתבעים:

"...עשינו חוזה מול עו"ד שהם מצהירים שהם שוכרים את הבית משנת 99', ישנו סעיף שאומר שאם רוצים להאריך את החוזה, זה בהחלטת בעל הנכס ועשינו את זה רטרואקטיבית כדי שנהיה מכוסים" (שור' 8-16 עמ' 15 לפרוטו')

23. כאמור, בין הצדדים שררו יחסי אמון ואף התובעת העידה כי הם סמכו על הנתבעים בעיניים עצומות. בנסיבות אלו, אני קובע כי אין בהצהרת התובעים הנ"ל כדי למנוע מהם להעלות את הטענה כי המושכר לא היה ראוי למגורים בעת כניסתם אליו.

האם הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שלא תיקנו את הליקויים במושכר?

24. לטענת התובעים על הנתבעים לשלם להם עבור עלות תיקונים שונים שנאלצו לבצע במושכר כתוצאה מנזקים שגרמו הנתבעים. לתצהיר מיום 13/04/16 צורפו 3 קבלות. קבלה ראשונה ע"ס 1,888 ₪ צורפה כנספח יב' בגין השלמת מגירות. קבלה שניה, ע"ס 2,950 ₪ צורפה כנספח יג' בגין תיקון תריסים. קבלה שלישית, ע"ס 2,596 ₪ צורפה כנספח יד' בגין עקירת עצים.

25. לעניין הקבלה הראשונה - הנתבע אישר בעדותו כי בכניסתם למושכר, המטבח היה תקין למעט 3 מגירות שבורות שלצורך תיקונם חיבר תופסנים (קליפסים).סבורני כי עניין זה לא הוברר דיו. כך שלא הוכח מה מקור הנזק למגירות, האם היו כך בעת כניסת הנתבעים למושכר, האם מדובר בבלאי טבעי או שמא בנזק שנגרם באשמת הנתבעים.

לכן , אני פוסק כי התובעים לא הוכיחו רכיב תביעה זה.

26. לעניין הקבלה השנייה התובעת טענה כי התובעים השאירו בית עם תריסים שבורים, אולם לאחר מכן העידה כי הטכנאי מטעם הנתבעים סידר חלקית את התריסים:

"הטכנאי לא נכנס בכלל לדירה. מבחוץ הוא תיקן את התריס של מטבח סידר שתי שורות הכוונה שני שלבים בלבד."(ש' 3-4, עמ' 10).

27. אני מקבל לעניין זה את עדותו של עד הנתבעים רמי מיימון. עדותו הייתה אמינה בעיניי ולא נסתרה. אני מאמין לו שערך סקירה של הדירה בטרם עזב אותה. כמו כן, אני מקבל את מסקנתו כי מניסיונו בתחום תיקון התריסים התרשם שכיוון היקרעות הרשתות מעיד כי הרשתות נקרעו במזיד. מסקנה זו נתמכת בעדותה של התובעת כי פועלים מטעמה החלו בביצוע עבודות בדירתה מיד לאחר קבלת מפתחות הדירה מהנתבעים. כך שבהחלט קימת סבירות כי מי מהפועלים שעבדו במושכר קרע במזיד או בשגגה את הרשתות.

28. התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים נטעו את העצים במושכר, התובעת לא צירפה חוות דעת של אגרונום לגילם של העצים. לחלופין, תיעוד כלשהו על כך שעובר לכניסת הנתבעים למושכר לא ניטעו בחצר עצים כלשהם.

האם הנתבעים הפרו את הסכם השכירות ולא פינו את המושכר במועד?

29. התובעת אישרה בעדותה כי קיבלה מהתובעים את מפתחות הבית ביום 30/11/2013, וכי הייתה נוכחת ביום פינוי המושכר בסלון הבית. אולם לדבריה הפינוי הסופי בפועל התבצע ביום 26/01/14 משום שלדבריה, הנתבעים השאירו חפצים במושכר.

לא ברור לי מדוע הסכימה התובעת לקבל מהנתבעים את מפתחות המושכר אם לטענתה נותרו בו חפצים השייכים לנתבעים.

האם החפצים הושארו במושכר לבקשת התובעת?

30. לטענת הנתבעים השארת החפצים (שולחן סלון, מיקרוגל, מדיח כלים, הליכון וכו') במושכר נעשתה לבקשת התובעת, כך שאין מדובר בהפרת הסכם השכירות המחייבת את פינוי הדירה לחלוטין, בעוד שלטענת התובעים לא היה להם צורך בחפצים הנ"ל והדבר נעשה על דעת הנתבעים בלבד ולמעשה אין מדובר בפינוי הדירה.

מהו המועד בו פינו הנתבעים בפועל את המושכר?

31. לטענת התובעת, המושכר פונה באיחור, תוך הפרת החוזה, רק ביום 26/1/14, בעת שהנתבע פינה את יתרת חפציו מהמושכר. אולם התובעת הודתה כי אין ברשותה מסמך המוכיח כי אכן פינוי החפצים נעשה בתאריך הנ"ל (ראה עדותה של התובעת, ע' 8 לפרוט').

האם התובעים הוכיחו את טענותיהם כי הנתבעים הותירו ליקויים במושכר?

32. התובעים לא הגישו אסמכתאות שיש בהן כדי להוכיח באופן חד משמעי, שהתמונות שהציגו לגבי מצבו של המושכר אכן צולמו במושכר, או בבית אחר. כמו כן, לא הוצגה אסמכתא כלשהי למועד צילום התמונות, כך שלא ניתן להסתמך עליהן לצורך הוכחת טענה זו.

הסתירות בעדותה של התובעת

33. ראשית, יוער כי התובעת איננה שולטת בשפה העברית. לכן, עדותה נשמעה באמצעות מתורגמן. שנית, במהלך עדותה של התובעת היה לפניה תרגום של תצהירה לשפה הצרפתית. במהלך עדותה לא ידעה התובעת לספק תשובות לחלק מהשאלות שנשאלה.

מה היה מספר הביקורים במושכר ?

במענה לשאלה כמה פעמים ביקרו היא והתובע במושכר במהלך 14 שנות השכירות של הנתבעים? השיבה התובעת: "לפעמים הייתי הולכת, אולי 10 פעמים. אני לא זוכרת" (ש' 28 ע' 7 לפרוטו').

עדות זו סתרה את הצהרת התובעת בסעיף 17 לתצהירה כי ביקרה במושכר רק פעם או פעמיים במהלך 14 שנות השכירות. כשהתבקשה התובעת להבהיר את פשר הסתירה בגרסאותיה, השיבה כי ההצהרה בתצהיר איננה נכונה.

האם התובעת ביקשה להשאיר חפצים במושכר?

תחילה השיבה על כך בשלילה אולם לאחר מכן השיבה על כך בחיוב .

"ש. תאשרי לי שביקשת מהנתבעים שישאירו בדירה מספר חפצים כמו הליכון, מדיח, ומיקרוגל?

ת. לא ביקשתי להשאיר. היא באה לקחת אותם אחר כך. חודש או חודשיים אחר כך. אחרי שעזבו את הדירה.

ש. האם ביקשת שהנתבעים ישאירו חפצים מסוימים בדירה?

ת. כן. (ש' 4-8 ע' 8 לפרוטו')

האם בעת הפינוי נכחה התובעת במושכר?

תחילה השיבה על כך התובעת בחיוב:

ש. בזמן הפינוי האם היית בדירה?

ת. כן, הייתי בסלון." ( ש' 9-10 שם)

אולם בחקירה החוזרת השיבה על כך בשלילה:

"ש. נשאלת אם היית נוכחת, אם ראית את היום של הפינוי, בזמן בו הם לקחו את

הדברים ויצאו.

ת. לא הייתי בבית." (ש' 30-31 ע' 13 לפרוטו')

מהו מועד לקיחת החפצים מהמושכר?

התובעת הצהירה כי לאחר הפינוי הגיעו הנתבעים לאסוף חפצים נוספים, וכשנשאלה מתי זה היה, היא השיבה "כמה ימים אחרי" (ש' 13 ע' 13). טענה זו איננה מתיישבת עם הטענה כי המושכר פונה בפועל רק ביום 26/01/14 כמעט חודשיים לאחר יום הפינוי 30/11/13.

34. התובעת אישרה כי במהלך חודש נובמבר 2012, לא הייתה אספקת חשמל למושכר. אולם למרות זאת, בחודש פברואר 2013 דרשה מהנתבעים כי יחתמו על הסכם שכירות בו מופיעה הצהרתם שהמושכר במצב טוב ותקין כאשר בהסכם מופיעה הצהרה זהה של התובעים שהבית במצב טוב ותקין. הדבר אינו מתיישב עם העובדה שבחודש פברואר 2013, פנתה התובעת לחברת הביטוח בבקשה לתיקון רעפים שנשברו, רטיבות, הצפת מים וקצרים בחשמל.

35. התובעת אישרה בעדותה כי הייתה נוכחת ביום הפינוי בסלון הבית אך לא הובאה לפני כל ראיה לזמן צילום התמונות. מה גם שלא הוכח מה היה פער הזמנים בין מועד מסירת המפתחות לתובעת 30/11/13 לבין מועד פינוי שאר החפצים. חיזוק לטענה כי התובעת נכחה ביום הפינוי במושכר נמצא בעדותה של שיראל פרץ, שהעידה כי התובעת ישבה על הספה בעת הפינוי. יחד עם זאת, אביה הנתבע לא ידע לומר מתי ביקרה התובעת במושכר, האם לפני הפינוי או אחריו . (ש' 7-15 ע' 40 לפרוטו')

36. אם אכן נכחה התובעת במושכר ביום הפינוי, מדוע לא דרשה מהתובעים לפנות את כל התכולה ולא להשאיר בה חפצים כלשהם. אומנם הנתבעים אישרו כי השאירו בדירה חפצים שונים, בנימוק כי הדבר נעשה לבקשת התובעת שביקשה להשאירם בדירה עבור בנה. נוסף על כך, אם אכן החפצים הושארו בדירה היה על התובעת להקטין את נזקיה, להתרות בנתבעים כי אם לא יפנו מהדירה את חפציהם באופן מיידי, היא תפנה את החפצים על חשבונם ותחייבם בעלות הפינוי. לפיכך, אני קובע כי התובעים לא הוכיחו את זכותם לקבלת פיצויים בגין איחור במסירת החזקה במושכר ואני דוחה רכיב תביעה זה.

דחיית טענת הנתבעים לקיזוז מדמי השכירות, בגין אי תיקון הליקויים במושכר

37. הנתבעים טענו כי הליקויים במושכר לא תוקנו במשך 11 חודשים, זאת בניגוד להתחייבות התובעים בהסכם השכירות, לפיה, היה עליהם לתקן את הליקויים במשך פרק זמן סביר. לכן, לטענתם יש להפחית מתשלום דמי השכירות, שכן, הם לא נהנו באופן מלא מהשהות במושכר.

טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות, אלא רק בשלב מאוחר, בדיון ההוכחות השני.

לפיכך אני מקבל את טענת התובעים כי מדובר בהרחבת חזית אסורה ולכן יש לדחותה.

אי הגשת טופס 4 - לגבי המושכר

38. אני מקבל את טענת הנתבעים כי לא ניתן להסתמך על טופס 4, אישור אכלוס שהוגש ע"י התובעים שכן הטופס מתייחס לדירה 44ב בעוד שהמושכר הינו דירה 44א. כבר במהלך דיון ההוכחות הראשון הודתה התובעת כי האישור שצירפה איננו מתייחס למושכר. (ש' 17-23 ע' 5).

הבקשה להגשת ראיה באיחור

39. בתחילת דיון ההוכחות השני שנערך 14 ימים לאחר דיון ההוכחות הראשון, ביקשה ב"כ התובעים להתיר הגשת טופס 4 המתייחס לטענתה למושכר בכתובת הגפן 44א. בית המשפט הביע תמיהתו לעיתוי העלאת הבקשה רק במועד דיון ההוכחות השני ולא קודם לכן והבהיר כי לו הייתה מוגשת הבקשה מבעוד מועד ניתן היה לברר את עמדות הצדדים ואף ליתן החלטה בבקשה בטרם דיון ההוכחות השני. (ע' 28 לפרוטו')

40. לאחר דיון ההוכחות השני הגישה ב"כ התובעים: "בקשה להצגת מוצג נכון תחת מוצג שגוי". לטענת הנתבעים, עקב טעות הגישו טופס 4 המתייחס לבית ברח' הגפן 44ב, במקום טופס המתייחס למושכר המצוי בכתובת רח' הגפן 44א.

41. בתגובתם, התנגדו הנתבעים בתוקף לבקשה וטענו כי התובעים התנהלו לכל אורך ההליך המשפטי ואף לאחריו ברשלנות פושעת. כבר בהחלטת בית המשפט מיום 7/03/16 , נקבע כי על התובע להגיש את כל המסמכים הנדרשים. מחדלי התובעים באו לידי ביטוי בכך שהגישו תגובות ותצהירים באיחור ניכר של מס' חודשים, הגישו בקשת דחייה ל- 3 דיונים ברגע האחרון, אי הופעת התובע לדיונים בתירוץ כי אינו חש בטוב ולא ידע כי עליו ליידע את בית המשפט על כך מבעוד מועד, הגשת בקשה לצירוף תובעת לאחר שההליך מתנהל במשך שנה ואף הגשת מסמכים לאחר תום ההלך הדיוני. הנתבעים ציטטו את דברי בית המשפט, כמפורט בסעיף 39 לעיל.

42. אני מקבל את טענת הנתבעים כי הגשת המוצג לאחר הגשת תצהירים, ראיות, חקירות עדים ושמיעת הסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה שיש בה כדי לפגוע בעיקרון סופיות הדיון ובהגינות ההליך הדיוני. התובעת ועדיה אף נחקרו על המוצג "השגוי", על ידי ב"כ הנתבעים, מבלי שהועלתה מצדה טענה כלשהי לגבי המוצג "השגוי". אני מקבל את טענת הנתבעים כי לא היה ראוי לצרף את המוצג החדש לבקשה, עוד בטרם ניתנה החלטה המאשרת זאת ולנסות להעמיד את בימ"ש לפני עובדה מוגמרת.

43. תקנה 214.ח(ג), לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), מפנה לתקנה 114.א' לתקנות, לפיה, לא ניתן להגיש בהליך של סדר דין מהיר, ראיה שלא צורפה לכתבי הטענות, כנדרש, "אלא ברשות שנתן בית המשפט, לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו". בנוסף, כי גם במקרה בו התיר בית המשפט את הגשת הראיות הנוספות, אזי "רשאי הוא להורות בכל הנוגע להוצאות או לעניינים אחרים".

44. אני מקבל את טענת הנתבעים, כי גם לו היה בית המשפט נעתר לבקשה להגשת הראיה באיחור, לא היה בכך כדי להשפיע על תוצאות פסק הדין, הואיל והעדים לא נחקרו לגביו ואף לא ניתנה לנתבעים האפשרות לזמן לחקירה את עורך המסמך.

45. יתר על כן, סבורני כי גם לו הייתי מתיר את הגשת הראייה באיחור, לא היה בכך כדי לסייע לתובעים. התובעים הודו כי גם בעת קבלת טופס 4 למושכר לא הושלמו כל עבודות הפנים במושכר. לפיכך, לא היה בהצגת טופס 4 כדי לשלול את טענת הנתבעים כי בעת כניסתם למושכר הוא לא היה ראוי למגורים שכן באותה עת לא הושלמו כל עבודות הפנים במושכר. למעשה שני הצדדים לא הוכיחו את טענתם כי השלמת עבודות הפנים נעשתה על ידם ועל חשבונם.

לסיכום

46. לאחר שקילת מכלול הנתונים בתביעה, אני קובע כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את תביעתם. המדובר בהליך משפטי, שתחילתו בהגשת התנגדות לביצוע שטר חוב. במקרה שלפנינו, לא הוכיחו התובעים את טענותיהם לעניין רכיבי התביעה. בהעדר חוב, לא היו התובעים רשאים לבצע את השטר. התובעים לא הוכיחו כי המושכר היה ראוי למגורים בעת כניסת הנתבעים אליו. הקבלות והאסמכתאות שהגישו התובעים לא התייחסו למושכר, אלא לנכס אחר הצמוד אליו, שאף הוא בבעלותם. התובעים לא זימנו לעדות את בעלי המקצוע מטעמם, שנשכרו, לטענתם, לצורך הכשרת המושכר למגורים בטרם כניסת הנתבעים אליו וכן את בעלי המקצוע שלטענתם תיקנו את הליקויים והנזקים שגרמו הנתבעים בעת שהותם במושכר. ניתן גם לראות בטענת התובעים כי סיימו את עבודות הפנים על חשבונם עוד בטרם כניסת הנתבעים למושכר כטענה מסוג "הודאה והדחה" שיש בה כדי להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי התובעים.

אף לגבי מועד הפינוי, התובעת, במהלך עדותה, סתרה את עצמה. שני הצדדים לא עמדו על כך שבעת הפינוי ייערך פרוטוקול של השבת החזקה במושכר לתובעים ומחדל זה של שני הצדדים יצר עמימות ואי בהירות הן לגבי מצבו של המושכר בעת השבת החזקה בו לתובעים והן לגביי מועד פינויי המושכר וההסכמה על חפצים שיושארו בו.

לא מצאתי לנכון להתייחס באופן פרטני לעדות הנתבע ולעדותו של דניאל בנם של התובעים. המדובר למעשה ב"מילה מול מילה" כאשר כל אחד מהעדים חזר על גרסתו לפרשת התביעה.

בשולי הדברים אך לא במשנה חשיבותם, מצאתי לנכון להעיר כי דרישת התובעים לפיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם השכירות בסך של 14,100 ₪ ובנוסף פיצוי בסך של 400 ₪ בגין כל יום איחור במסירת החזקה בסך כולל של 22,400 ₪ מהווה לכאורה כפל פיצויי.

הצדדים לחוזה אינם רשאים להתנות על העיקרון השולל כפל פיצוי, לכן הנפגע מהפרת חוזה אינו זכאי הן לפיצוי מוסכם והן לפיצוי בגין הנזק שנגרם. עם זאת, אין בכך שהנפגע כבר קיבל את הפיצוי המוסכם, כדי לשלול ממנו את הזכות לקבלת ההפרש שבינו לבין הפיצוי בגין הנזק שנגרם, תוך הפחתת הפיצוי המוסכם שקיבל. [ לעניין זה ראו פסק דינו של כב' השופט יונה אטדגי בתא (ת"א) 9555-08-12 מנסור חנסב נ' י.ד. לוי אלברט (2000) חברה לבנין (1997) בע"מ ( 10/5/15) ( פורסם במאגרים משפטיים)]

לסיכום ,לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

לעניין פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד

47. פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד מסורים לשיקול דעתו של בימ"ש תוך התחשבות בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון וגם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. ראו תקנה 512 ו-514 תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 .שקלתי את מכלול הנתונים בתביעה: מחדלי התובעים לאורך ניהול ההליך כאמור בס' 41 לעיל, בין היתר הצורך לדון בבקשה להגשת ראייה באיחור וכן התחשבות במחדלי הנתבעים שלא פעלו לקבלת תיעוד מתאים הן לעניין מצבו של המושכר בעת כניסתם אליו והן בעת פינויו וכן לא עיגנו בכתובים את הסכמות הצדדים לעניין החפצים שהושארו במושכר. ( להרחבה בעניין פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, ראו סעיפים 18 ואילך לפסק דיני בתאק (רח') 8826-05-11‏ ‏ אליהו עמר נ' קלוד מימון (22/8/17) פורסם במאגרים משפטיים.)

לפיכך, אני מחייב את התובעים בתשלום הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 8,775 ₪ שישולמו לב"כ הנתבעים בתוך 30 ימים מיום קבלת העתק פסק הדין אצל ב"כ התובעים, שאם לא כן יתווספו אליהן הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום המלא בפועל.

נוסף על הסכומים שפסקתי לעיל, אני מורה למזכירות להעביר לב"כ הנתבעים את ההוצאות בסך של 2,000 ₪ שהפקידו התובעים בקופת בבימ"ש.

זכות ערעור לבימ"ש מחוזי מרכז לוד בתוך 45 ימים

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום ח' ח' טבת תשע"ט, 16 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.