מונחת לפניי בקשה מטעם התובע לזימון 13 עדים שאינם נמצאים בשליטתו, לישיבת הוכחות לכשתקבע, וזאת מלבד שני העדים מטעם התביעה ושבעה עדים מטעם הנתבעים, אשר תצהיריהם כבר הוגשו לתיק בית המשפט.

בקשתו זו של התובע, על רקע נתוני התיק כפי שיבוארו להלן, מציפה במלוא עוזה את הדיון בדוקטורינת המידתיות שנקבעה בפסיקה ואשר נועדה לתחום את היקף המשאבים השיפוטיים ששומה על בית המשפט להקציב בבואו להחליט על מספר העדים וכפועל יוצא- מספר ימי הדיונים שנכון וראוי לשריין ביומן בית משפט, לצורך בירור והכרעה ביחס לכל סכסוך נתון.

רקע כללי וטענות הצדדים, בקליפת אגוז:

1. עסקינן בתביעה לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרמו לתובע באירוע מיום 7/4/2012 אשר במהלכו, כך על פי הנטען, הותקף התובע באמצעות אקדח טייזר, וגז פלפל על ידי שוטרי משטרת ישראל במהלך מעצר שנערך במקום בו שהה התובע. לטענת התובע, הוא נפל קורבן לאלימות משטרתית על רקע גזעני בשל מוצאו האתיופי. (להלן: " אירוע התקיפה").
2. בעקבות פציעתו מאקדח הטייזר שפגע בפלג גופו העליון באזור החזה, פנה ביום 15/4/12 לקבל טיפול רפואי לרופא משפחה בקופת חולים ואושרו לו 3 ימי מחלה.
3. אין חולק כי במסגרת תביעתו, לא העלה התובע כל טענות שבמומחיות רפואית ולא טען לקיומה של נכות רפואית. ראשי הנזק היחידים להם טוען התובע בסעיפים 61-62 לכתב התביעה הינם: עוגמת נפש, פגיעה בכבוד, הפסדי שכר בגין אובדן שלושה ימי מחלה והחזר הוצאות רפואיות טיפול פסיכולוגי (בסך של 600 ₪ בהתאם לקבלות שצירף לראיותיו).
4. זירת התרחשות האירוע על פי הנטען בכתב התביעה הינה: צומת רחובות שדרות המגינים ורחוב כיאט בעיר חיפה, כאשר הזירה בה אירעו המאורעות שקדמו לאירוע התקיפה (קטטה אלימה) בעטיים הוזעקה המשטרה למקום, נחלקת לשני מוקדים: "אזור המועדון" ו-"אזור הקיוסק "שנמצא בסמוך (סעיף 5-6 לכתב התביעה)
5. אין חולק כי לתובע לא היה כל קשר לקטטה בעטיה הוזמנה המשטרה למקום, אלא היה עובר אורח שבילה במועדון הסמוך וביקש לנסות להפריד בין הניצים שהיו מעורבים באותה הקטטה (בסמוך לקיוסק). התובע לא נעצר ולא נחשד בגין אילו מן האירועים בגינם הוזעקה המשטרה למקום. ראה הנטען בכתב התביעה וכן דברי ב"כ הנתבעים בדיון מיום 8/12/2016.
6. עוד אין חולק כי בעקבות אירוע התקיפה, הגיש התובע ביום 15/4/2012 תלונה (שנגבתה כעדות) למחלקה לחקירת שוטרים במחוז חיפה (להלן: "מח"ש") ואולם לטענת התובע, לא נעשה מאומה במטרה לברר את התלונה ורק בעקבות פניית עורך דינו ביום 11/7/12 לראש מח"ש, פתחה זו האחרונה בחקירה, באיחור של שלושה חודשים.
7. עוד אין חולק כי במסגרת חקירת מח"ש, הוזמנה על ידי החוקרת מטעם מח"ש חוות הדעת של המכון הפתולוגי, המאשרת קיומו של קשר סיבתי בין סימני החבלה שנותרו וזוהו בחזהו של התובע לבין חבלה מאקדח טייזר. וכך צויין בסיכום חוות הדעת: " הפצעים שנמצאים בחזהו של המתלונן מתיישבים עם פצעי מעבר זרם חשמלי ויכלו להיגרם במועד המיוחס". חוו"ד אינה נושאת תאריך, מספרה חוו"ד: 4/832/2012, אך בגוף חו"ד צויין שהוזמנה ע"י חוקרת מח"ש במכתב מיום 16/7/12. ויודגש, חו"ד צורפה לכתבי הטענות ולראיות מטעם שני הצדדים, אף לא מי מהם ביקש לזמן את עורכה לחקירה, ומשכך ממילא ממצאיה אינם שנויים במחלוקת.
8. אין חולק כי תיק החקירה בגין תלונת התובע נסגר על ידי מח"ש, לטענת ההגנה, בשל העדר תשתית עובדתית ראייתית מספיקה להגשת כתב אישום כנגד מי מהשוטרים. גם הערר שהגיש התובע למחלקת העררים בפרקליטות המדינה בשל ההחלטה על סגירת התיק, נדחה אף הוא והסיבות לכך פורטו בהרחבה במסגרת ההחלטה על דחייתו.
9. בכתב התביעה ובתצהיר שהגיש מטעמו, מגולל התובע באריכות את שרשרת האירועים החל ממועד אירוע התקיפה וכלה בהתנהלות מח"ש שעקבה לאחר מכן בכל הנוגע לחקירת התלונה בעניינו.
10. השתלשלות עניינים זו, מתורגמת בכתב התביעה לשתי עילות תביעה עיקריות (סעיפים 48-49 לכתב התביעה):
    1. תביעה בגין עוולה התקיפה שבוצעה בתובע במועד האירוע מושא התביעה, המופנית כנגד הנתבעת 3 (משטרת ישראל) בטענה לאחריות שילוחית של מ"י למעשי שוטריה.
    2. תביעה בגין עוולת הרשלנות המופנית כנגד הנתבעים 1-2 (מח"ש ומשרד המשפטים) בטענה כי ניהלו את החקירה בכל נוגע לתלונתו בקשר לאירוע, בצורה רשלנית, תוך הפרת חובה חקוקה ותוך גרימת נזק ראייתי בטענה כי בשל האופן בו נוהלה החקירה, עד היום לא התבררה זהותם של השוטר/ים התוקפ/ים ומשכך לא יכול התובע להיפרע מהם ישירות.
11. ויודגש, הסעד של הפיצוי הכספי בגין עוגמת נפש ופגיעה בכבוד נתבע בגין כל אחת משתי העוולות הנ"ל ואולם ללא אבחנה ביניהן (סעיף 61 לכתב התביעה).
12. בכתב ההגנה שהוגש על ידי הפרקליטות בשם כלל הנתבעים: מח"ש, משרד המשפטים ומשטרת ישראל, מוכחשות טענות התביעה הן לגבי הטענה לתקיפת התובע, בנימוק כי השימוש באקדח טייזר נעשה רק כלפי החשוד בקטטה שהיה דרוש למעצר והן בנוגע לטענות שהועלו בעניין ניהול רשלני וכושל של החקירה ובירור התלונה. יחד עם זאת, לנוכח חוות הדעת של המכון הפתולוגי, אשר הוזמנה על ידי מח"ש במסגרת בדיקת התלונה, הייתה המדינה מוכנה לסיים את התיק בפשרה עוד בטרם הגשת כתב הגנה, ואולם כאמור הדבר לא הסתייע. ראה עמ' 2 לכתב ההגנה.
13. בישיבת קדם המשפט מיום 8/12/2016, ולשאלתי הכיצד ארע שחרף נכונות המדינה להביא לסיומו של התיק בפשרה, לא הסתיים הסכסוך בפשרה כמצופה, התברר כי הצדדים אמנם הופנו להליך מהו"ת אולם זה לא הבשיל לכדי הליך גישור וזאת בעיקר על רקע עמידתו של התובע על זכותו להוכיח טענתו לרשלנותה של מח"ש בביצוע חקירת האירוע בכל הנוגע לתלונה שהגיש התובע לאחריו. במסגרת זו טען התובע באמצעות בא כוחו כי: "הטענה המרכזית אינה העילה הכספית אלא העילה העקרונית. יש התנערות של מח"ש לטענות שהועלו בכתב התביעה" (עמ' 1 לפרוטוקול הישיבה מיום 8/12/2016).
14. בנסיבות אלו, הוריתי על הגשת ראיות באמצעות תצהירי עדות ראשית בצורה מדורגת בין הצדדים. ביום 27/4/2017 הגיש התובע תצהיר עדות מטעמו ומטעם חברו בצירוף לתיק מוצגים המונה למעלה מ- 100 נספחים. בצוותא חדא עם הגשת ראיותיו, הגיש התובע בקשה לזימון 20 עדים נוספים שאינם בשליטתו, כאשר 19 מתוכם הינו שוטרים ממרחב חוף חיפה לרבות מפקד התחנה, עדים ממח"ש לרבות ראש מח"ש וכן עורכי דין מטעם פרקליטות המדינה, קרי כולם עובדים שונים של שלושת הנתבעים (למעט עד מס' 20 שהינו מנכ"ל נציגות טייזר בישראל).
15. ב- 13/6/17 הגישה ההגנה קלסר ראיות עב כרס מטעמה הכולל שבעה מצהירים (כולם מתוך 20 העדים אשר זימונם מבוקש על ידי התובע) ורשימת מוצגים המונה קרוב ל- 400 נספחים. בצוותא חדא עם הגשת ראיותיה, הגישה הנתבעת תגובה לבקשת התובע בקשר לזימון העדים שאינם בשליטתו.
16. במעמד הדיון בפניי מיום 20/6/17 התקיים דיון נרחב בבקשה לזימון העדים ובמהלכו העלה התובע בקשה לזימון עדים נוספים, ארבעה במספר מטעם מח"ש והמשטרה מלבד אלו שהתבקשו ברשימה שהגיש. גם הנתבעת שמרה זכותה לעתור בבקשה להגיש תצהירים של שני מצהירים נוספים מטעמה.
17. יטען הטוען וודאי, לשם מה נחוצה הקדמה ארוכה זו, שהרי עסקינן בבקשה טכנית לכאורה לזימון עדים. ולא היא. הקדמה זו אינה בכדי. דומני כי הינה נחוצה ומחוייבת המציאות לצורך הבנת השיקולים שהביאוני להחלטתי כפי שתפורט להלן בקשר לזימון העדים, אשר לא נשתכח מזכורני שהיא הסוגיה שעומדת על הפרק מושא החלטתי זו. ואולם בטרם נצלול לגוף העניין ולגופו של כל עד, נזכיר תחילה את המסגרת הנורמטיבית הדרושה לענייננו;

המסגרת הנורמטיבית בקשר לזימון עדים

1. הסמכות להזמנת עד קבועה בסעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ה-1971 (להלן: " הפקודה") הקובע בזו הלשון:

1. (א) מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לענין; והוא, כשאין הוראה אחרת בפקודה זו.

סמכות

(ב) בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת. (דגש שלי-א.ב)

1. בהחלטתו של כב' השופט עמית בעניין רע"א 4868/15 בנק לאומי נ' מגי גלזר (פורסם ביום 29/7/2015), עסק בהמ"ש העליון בהיקפה של סמכות טבועה זו, הקיימת לערכאה הדיונית בכל הנוגע לבקשה לזימון עדים וכפועל יוצא, מערכת השיקולים שמנחה אותה בבואה להכריע בנדון. ראה דבריו בעמ' 5:

"...ס"ק 1(ב) לפקודה מאפשר לבית המשפט לעשות שימוש ב"מסננת" הרלוונטיות כאשר בהזמנת עדים עסקינן, בדומה להלכות הנהוגות לגבי גילוי מסמכים, שהרלוונטיות של מסמך היא התנאי המקדמי לגילוי. אך כפי שהרלוונטיות לצורך גילוי מסמכים מתפרשת בצורה רחבה, כך גם לצורך הזמנת עדים..."(הדגשה שלי- א.ב)

1. ובהמשך בעמ' 7 להחלטה:

"... כידוע, זימון עדים הוא אחד העניינים המובהקים שבסדרי דין בהם מוקנית לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, וככלל, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהם..."

1. עינינו הרואות, אפוא, כי החלטה בשאלה אילו מבין עשרות עדים המבוקשים על ידי בעל דין לזמן למשפט, אכן דרושים ונחוצים לבירור התובענה מסורה להכרעתה של הערכה המבררת, אשר במסגרת שיקוליה, שוקלת שיקולים הן לגופו של התיק הנדון והן שיקולים מערכתיים כפי שיבואר להלן;

שיקולי מדיניות משפטית: עיקרון המידתיות בהקצאת משאבים שיפוטיים בבואו של בית המשפט להידרש לבקשה לזימון עדים

1. מלבד שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית בפניה מתבררת המסכת העובדתית בכל הנוגע לזימון עדים רלוונטיים הדרושים לעניין כפי שנקבע בסעיף 1 לפקודה, יש לקחת בחשבון מערך נוסף של שיקולים הקשורים לעיקרון המידתיות בסדרי דין. בעניין זה אפנה לספרם של טל חבקין, יגאל נמרודי, התביעה הקטנה, התשע"ז-2017, עמ' 17-20. ובמה הדברים אמורים?
2. מאחורי בקשתו של התובע לזימון 13 עדים, מלבד שבעת העדים מטעם ההגנה שכאמור כבר הגישו תצהירים, עומדת עמידתו לקבל את יומו להוכיח טענה עקרונית בנוגע לאחריותה הנטענת של מח"ש בניהול חקירה רשלנית לאחר אירוע התקיפה. ואכן מרבית מהעדים המבוקשים על ידו, נדרשים לצורך טענה זו.
3. המשמעות האופרטיבית של זימון וחקירתם של 13 עדים נוספים וכאמור היד עוד נטויה, וזאת מלבד 9 המצהירים הקיימים עד כה, הינה הקצאת 3-4 ימי הוכחות בעודף, מלבד הימים שיהא על בית המשפט ממילא לשריין ביומנו לצורך שמיעת תשעת המצהירים. ויוזכר, עסקינן בתיק אשר הסעד העיקרי הנטען בו הינו עגמת נפש ופגיעה בכבוד, ללא נזק ממון של ממש, ומכאן גם נגזר שוויו הריאלי אשר ממילא מסור להערכתו של בית המשפט על דרך האומדנה, שהרי פשיטא כי אין המדובר בחישובים אריתמטיים או אקטואריים כלשהם.
4. עינינו הרואות, אפוא, כי חרף העובדה כי כבר בעת הגשת כתב ההגנה ידה של הנתבעת "הושטה לשלום" לקראת התובע במטרה להביא לסיום התיק בפשרה, עומד התובע על שמיעת התיק כאשר מטרתו העיקרית, כך בהתאם להצהרתו, להוכיח את התרשלותה של מח"ש בגין אופן ביצוע החקירה והטיפול בתלונה.
5. עם כל הרצון הטוב וההבנה לשאיפה לנהל דיון ובירור על סוגיה עקרונית לטענת התובע, לא ניתן להיעתר לבקשה הגורפת של התובע, אשר משמעה הקצאה בלתי פרופורציונלית בעליל של זמן שיפוטי לצורך בירור סכסוך, אשר שוויו הריאלי לא עולה על כמה עשרות אלפי שקלים. ימי דיונים וזמן שיפוטי הדרוש לצורך שמיעת מצעד של עשרות עדים כמבוקש על ידי התובע, הינו משאב ציבורי יקר ערך ויקר המציאות אשר מופקד בידיו הנאמנות של בית המשפט לטובת כלל ציבור המתדיינים, ושומה על בית המשפט לחלקו בשום שכל ובצורה שוויונית ומידתית. במסגרת זו, ובניגוד לאינטרס הצר של תובע פרטני בכל תיק ותיק, עומדים לנגד בית המשפט שיקולים נוספים, בכללם שיקולים מערכתיים רחבי היקף עם פוטנציאל של השלכת רוחב, החורגים מנסיבותיו של תיק זה, מה שמחייב את בית המשפט לנקוט במשנה זהירות בבואו להקצות מספר רב של ימי דיונים לתיק בודד תוך החלת עיקרון המידתיות.
6. בעניין זה אפנה לדבריו של כב' השופט גרוניס ברע"א 8327/05 דוד צדיק נ' ציון פנימי החלטתו מיום 14/9/05:

"...לא ניתן לבחון בקשת דחייה ספציפית אך ורק על רקע האינטרסים של בעלי הדין בתיק המסוים, אלא על בית המשפט לשקול אף את האינטרס הקיבוצי של כלל המתדיינים, ולמעשה את האינטרס של כלל הציבור..."

1. אמנם, דברים אלו נאמרו בהקשר של בקשה מוסכמת לדחיית מועד דיון ואולם הרציונל שהנחה את בהמ"ש העליון בכל הקשור לזמן שיפוטי כמשאב ציבורי, יפה לענייננו.
2. ודוק, "תופעת המחסור" שהינה מושג יסוד בכלכלה, המבטא את ההבדל שבין רצונות הפרטים לבין כמות המשאבים המוגבלת במשק, לא פסחה על מערכת המשפט בכל הקשור למשאבי זמן שיפוטי שכידוע אינם בלתי מוגבלים. בעניין זה, יפים דבריו של כבוד השופט זילברטל בעניין רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 9 (8.5.14):

"גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות על-פי עקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות (ובהן, בין היתר - סוג ההליך, שווי נשוא ההליך, מיהות בעלי הדין, מועד היווצרות העילה נושא ההליך, סוג הנזק: גוף או רכוש וכיוצ"ב, אופי הזכות הנפגעת, הסוגיה המשפטית בה מדובר, טיב הטענות הערעוריות, השלכות הרוחב שיש להכרעה במחלוקת ומספר הערכאות שכבר דנו בנושא). חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה, שכן מהלך כאמור גורם לעומס מיותר על מערכת המשפט ולפגיעה באותם מתדיינים המנהלים הליכים לגיטימיים והממתינים ליומם בבית המשפט, כשהטיפול בעניינם משתהה ונדחה נוכח הצורך לעסוק בהליכי סרק. זו המשמעות האמיתית של הביטוי השחוק 'זמנו היקר של בית המשפט', שלאמיתו של דבר הוא זמנו היקר של ציבור המתדיינים ולא של בית המשפט, שאינו אלא נאמנו של ציבור זה, וזמנם של אותם בעלי דין נמסר כפקדון בידיו ואין הוא רשאי למחול בשמם על השחתתו לשווא..."(הדגשה אינה במקור- א.ב)

1. בעניין זה אפנה גם דבריו של כב' השופט זילברטל בענין רע"א 8126/13 עו"ד כשדי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [פיסקה 6 להחלטה (26.1.14)]:

"... נוכח משאביה המצומצמים של מערכת בתי המשפט ומשימותיה הרבות, ובהן עניינים של פיקוח נפש ממש, יש רגליים להשקפה שלפיה אין מקום להקצות משאבים נוספים לפרשה זו בדרך של מתן רשות ערעור לבית משפט זה, אף אם היתה כרוכה בה סוגיה עקרונית (ואיני סבור כך), ... גם בהינתן סכום התביעה בו מדובר (לחובה המוטלת בדין האנגלי על בית המשפט לדון בעניין אזרחי באופן שיעמוד ביחס הולם גם להיקפו הכספי, ראו תקנה 1.1 של ה- Civil Procedure Rules 1998 האנגליות, תקנה המונה את מטרות העל שבהתחשב בהן יש ליישם ולפרש את תקנות סדר הדין האזרחי." (הדגשה אינה במקור).

1. עוד נפסק בעניין זה, כי "ככלל עלויות ניהול ההליך צריכות להיות סבירות ומידתיות בהתחשב בשווי הסכסוך..." (רע"א 1954/14 חזני נ' הנגבי [פורסם בנבו] [פיסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן (4.8.2014)];
2. ראה בעניין זה החלטתו של כב' השופט תדמור-ברנשטין בעניין ת.א (ת"א) 41762-03-14 פלוני נ' הפניקס מיום 30/12/2016, שם קבע על סמך ניתוח פסיקת בהמ"ש העליון עליה הצבעתי לעיל, בזו הלשון:

"... בית המשפט העליון מצביע על חובת בית המשפט לשקול את ההיקף של תשומות הזמן השיפוטי שמאפשרים לצדדים המתדיינים לפניו, כשאחד המרכיבים הבולטים בהפעלת שיקול הדעת הוא הסכום במחלוקת; לא עוד "דין פרוטה כדין מאה", כפי שניתן ללמוד מתקנות הפרוצדורה שהותקנו באנגליה בשנות ה-90..."

1. ומן הכלל אל הפרט; מדובר בתביעה שהסעד העיקרי שלה הינו סעד של עוגמת נפש ופגיעה בכבוד, ולמעשה אין טענה לנזקים פיזיים, גופניים או נזק ממוני כלשהו (למעט 3 ימי מחלה וסכום מינורי של 600 ₪ בגין טיפול פסיכולוגי) בקשר לאירוע התקיפה מושא התביעה. לפיכך כאשר על כף המאזניים מוטל בירור הטענה העקרונית הנוגעת לאופן ניהול חקירת מח"ש, אל מול הזמן השיפוטי הדרוש לשמיעת מספר העדים כמבוקש בבקשה, בשים לב לשווי המחלוקת, כאשר הנתבעים מביעים בכל הזדמנות נכונות להביא לסיומו של התיק בדרכי פשרה- ידו של המשאב השיפוטי על העליונה.
2. מסקנתי זו מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה כי בקשתו של התובע לזימון העדים נועדה, רובה ככולה, לצורך הוכחת הטענה בדבר התרשלות בחקירת מח"ש, להבדיל מהוכחת אירוע התקיפה, מקום בו התובע יכול למצוא מזור ולקבל סעד כספי בבירור העוולה הישירה היא עוולת התקיפה בהשקעה מועטה יחסית של תקורות וזמן שיפוטי.
3. במאמר מוסגר אציין כי לא התרשמתי גם מטיבו, טבעו ומידתו של הנזק העודף והנוסף בגין עוגמת נפש ופגיעה בכבוד בשל הטענה להתרשלות בביצוע החקירה, אשר לצורך הוכחתה כאמור נדרש בירור הכרוך בהשקעת תשומות רבות, ואשר לא יבוא על סיפוקו בפיצוי בגין עוולת התקיפה.
4. למותר לציין כי יסוד הנזק הינו חלק בלתי נפרד מיסודותיה של עוולת הרשלנות. ראה בעניין זה ניתוח של כב' השופט עמית בנוגע לעוולת הרשלנות מודל מסורתי מול המודל המוצע בעניין ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו) מיום 15/7/2013 עמ' 13 לפסק הדין: "..בעוולת הרשלנות בניגוד לעוולות אחרות....יסוד הנזק הינו אחד מרכיבי העוולה". (להלן: " הלכת פלוני"). בעניין המודל המסורתי של ניתוח יסודותיה של עוולת הרשלנות ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד ל"ז(1) 113.
5. כאמור לעיל, התביעה מבוססת על שני אדנים משפטיים: עוולת התקיפה ועוולת התרשלות בביצוע חקירת מח"ש. עוולת התקיפה הנטענת, על פניו ובזהירות המתבקשת, ועל פי העולה ממסכת הראיות העניפה שהוגשה על ידי הצדדים, נחזית כטענה איתנה ומבוססת דיה, שהרי ממסכת הראיות שצורפה על ידי שני הצדדים, נראה כי אין חולק בדבר העובדה כי אחד השוטרים שנטלו חלק במעצר עשו שימוש בטייזר, ואין חולק כי הפגיעות בחזהו של התובע תואמות את השימוש באקדח זה. ודוק, גם אם השימוש בטייזר לא כוון במטרה לפגוע בתובע דווקא, אלא באדם אחר אותו ביקשה המשטרה לעצור והאקדח נורה לעבר התובע ופגע בו, לא מן הנמנע כי נעשה שימוש לא זהיר באקדח הטייזר. לפיכך לצורך בירור נסיבותיו המדוייקות של אירוע התקיפה הנטען, מקובלת עליי עמדת התובע כי יש להתיר לו לזמן את כל העדים הרלוונטים שנטלו חלק באירוע ועשויים לשפוך אור על נסיבותיו, גם אם לא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמם על ידי הנתבעים. לפיכך הריני מתירה זימונם של עדים 5,7,20 מהבקשה לזימון עדים.
6. מנגד, עוולת ההתרשלות הנטענת בקשר לאופן ביצוע חקירת האירוע, נחזית, על פניו ובזהירות המתבקשת, כטענה רחוקה יותר, לא רק במובן של ריחוק במקום ובזמן ביחס לעוולה העיקרית היא עוולת התקיפה, אלא גם במובנה הנורמטיבי וזאת מהטעם כי היא דורשת תחילה הכרעה בשאלה פרילמנרית: האם מתקיימים בין התובע לנתבעים, יחסי שכנות או קרבה כאלו המקימים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, וזאת עוד בטרם נפנה לבחינת השאלה האם התקיימה במקרה הקונקרטי שלפנינו הפרת החובה, התרשלות או ההתנהגות העוולתית, אם לאו. ראה בעניין זה בפסק דינו של כב' השופט עמית בעניין פלוני:

"...בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה", לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין). לא כך לגבי המקרים הנמצאים באיזור הגבול או באיזור הדמדומים של דיני הנזיקין, כמו נזק נפשי או נזק כלכלי קל, או נזק שנגרם לניזוקים עקיפים, שאז יש טעם להקדים בחינת החובה לבחינת ההתרשלות. אולם כאמור, דרך המלך במרבית המקרים תהא בחינת ההתרשלות תחילה..." (הדגשה אינה במקור).

1. במילים האחרות, יהא על התובע תחילה לעמוד בנטל השכנוע כי במערכת היחסים בין מתלונן המגיש תלונה על אלימות משטרתית לבין מח"ש, חוקרת התלונה, קיימת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית בשים לב לנסיבותיו של המקרה הנדון, בנוגע לאופן ניהול חקירה בנוגע לתלונה, וזאת להבדיל מיחסי הקרבה והשכנות אשר רלוונטים לעוולה הנטענת בגין אירוע התקיפה עצמו, אשר דומני כי לגביהם אין עוררין, בין אזרח הטוען לתקיפה בשל אלימות משטרתית שהופעלה נגדו במהלך עבודתה השגרתית של המשטרה לבין השוטר התוקף והמשטרה מעסיקתו ושולחתו.
2. לשאלת בית המשפט, אשר נשאלה במעמד שתי הישיבות שהתקיימו עד כה, מהו הנזק שנגרם לתובע בגין עוולת רשלנות נטענת זו, ככל שתוכח, בנפרד ובמאובחן מהנזק שנגרם לתובע בשל עוולת התקיפה, בגינו כאמור מוכנה הנתבעת לפצות את התובע- לא ניתנה עד היום תשובה ברורה. בכתב התביעה נטען בעניין זה, בין היתר, נזק של היזק ראייתי להוכיח את זהות השוטר הפוגע. ואולם, בהתאם לניתוח עליו הצבעתי לעיל ולנוכח הממצאים של הדו"ח הפתולוגי, דומה כי נטל הראיה בסוגיה זו ממילא עובר לכתפי הנתבעים וככל שאין בידם להצביע על זהות השוטר הפוגע, הדבר יעמוד להגנה לרועץ ולא לתביעה, ועל כן מהפן הזה אין חשש ממשי מבחינת התובע.
3. אין זאת אלא כי המניע העומד מאחורי העמדת הטענה לקיומה של עוולת רשלנות בגין אופן ביצוע החקירה, הוא בירור הטענה העקרונית בנוגע לאופן פעולת מח"ש בביצוע חקירותיו בכלל, כפי שאף טען ב"כ התובע במעמד שתי הישיבות שהתקיימו בפניי. בראשונה, כאמור לעיל, ציין כי הטענה המרכזית "אינה העילה הכספית אלא העילה העקרונית" והוסיף בדבריו: " אנו נצביע על התקופה בה היו תלונות מקבילות שבעניינן הטיפול היה זריז יותר". (דיון מיום 8/12/16) ובדיון מיום 20/6/17 לשאלה מדוע נדרש זימונו של ראש מח"ש השיב שהוא מבקש לזמנו לחקירה לגבי צורות חקירה של מח"ש. אין בידי לקבל נימוק זה. תובענה דנן עניינה נזק שנגרם לתובע בגין אירוע ספציפי הממוקם במקום ובזמן. הליך משפטי אינו הפלטפורמה או הזירה המתאימה לבירור סוגיות מעין אלו כגון: בחינת דרכי פעולה וחקירה ו/או שיטות עבודה של מח"ש בפרט או גורמי חקירה אחרים בכלל. זהו עניין לרגולטור לעסוק בו, ככל שיש בכך צורך, בין אם בדרך של מינוי ועדה ממלכתית או ועדה משרדית המבצעת עבודת מטה רבת היקף, רבת משתתפים ואנשי מקצוע בבואה לעסוק בסוגיות עקרוניות כגון דא ואולם בכל מקרה, לא בין כתלי בית המשפט המברר מקרה ספציפי פרטני שמונח לפניו, וממילא אין לו הכלים הנדרשים להיזקק לעניינים מעין אלו.

היעדר נחיצות בכל אחד מ-13 העדים אשר זימונם מבוקש

1. עיון בבקשה מעלה כי הלכה למעשה ביקש התובע לזמן כל גורם שהייתה לו נגיעה כלשהי בתיק החקירה, ללא קשר לטיבה ולמידת נחיצותה לענייננו, בכלל זה: כל גורם שחתם על מזכר, דו"ח פעולה או מכתב, או ששמו הועלה בהקשר כלשהו במסגרת תיקי החקירה שניהלה המשטרה ומח"ש, ואשר הוגשו על ידי הצדדים במסגרת תיק המוצגים מטעמם.
2. על רקע הדברים בהם עסקתי בהרחבה לעיל, אציין שהתרשמתי כי למרבית העדים המבוקשים, אין בהכרח ידיעה אישית לגבי אירוע התקיפה מושא התביעה ונסיבותיו וגם באשר לחקירת האירוע הספציפי שבפנינו ספק אם יש להם ידיעה אשר עשויה לשפוך אור, ובכל מקרה בוודאי שאין צורך לזמן כל גורם וגורם ששמו מוזכר בתיק החקירה לשם כך. כך למשל מפקד תחנת משטרה אשר זימונו מבוקש רק בשל העובדה כי כיהן אותה עת כמפקד התחנה הגם שאין כל אינדיקציה בתיק החקירה כי הוא עצמו היה מעורב בה. הוא הדין לגבי ראש מחלקת מח"ש אשר אף זימונו מבוקש רק בשל תפקידו ללא כל הסבר הכיצד יכולה עדותו לתרום לבירור האירוע הספציפי שבפנינו מושא תביעה זו, למעט הרצון לחקור אותו על צורות חקירה של מח"ש באשר הן.
3. לאור כל המקובץ לעיל, משיקולים של רלוונטיות ונחיצות העדים, שיקולי מידתיות ושיקולי עלות מול תועלת עליהם דנתי בהרחבה לעיל, החלטתי האופרטיבית בנוגע להמשך ניהול ההליך הינה כדלקמן:
   1. הריני מתירה זימונם של העדים 5,7 (שוטרים שנכחו בזירת האירוע) ועד 20 לגבי נתונים על השימוש באקדח הטייזר המעורב באירוע. ככל שהצדדים ישכילו להגיע בעניינו ש עד מס' 20 להסכמות כמצופה וכפי שהוצע במעמד הדיון- ניתן יהא לייתר את זימונו.
   2. באשר ליתר העדים המבוקשים לצורך החקירה, ועל מנת שלא לחסום דרכו, אתיר לתובע לזמן שני עדים בלבד שייבחרו על ידו מתוך רשימת העדים שהוגשה מטעמו ואשר להם ידיעה אישית בנוגע לחקירה מושא התביעה, הא ותו לאו.
   3. זימונו של כל עד מותנה בהפקדת שכרו בסך 500 ₪ מבעוד מועד בקופת בית המשפט.
   4. הריני משריינת שלושה מועדי הוכחות לשמיעת כלל העדים מטעם כל הצדדים, בכפוף לכל האמור בהחלטה זו, כדלקמן: 4/2/18, 6/2/18 ו- 11/2/2018 שעה 10:00 בכל אחד מהמועדים.
   5. הצדדים יהיו ערוכים לחקירות קצרות וממוקדות במטרה לסיים את שמיעת כל העדים במועדים שהוקצבו.
   6. האחריות לזימון העדים הינה באחריות בעלי הדין עצמם.
   7. שאלת ההוצאות בגין הצורך בדיון והכרעה בבקשה גורפת זו, בהצטרף לאופן התנהלות הצדדים במעמד הדיון האחרון שהתנהל בפניי, תילקח בחשבון בתום ההליך.

ניתנה היום, ב' תמוז תשע"ז, 26 יוני 2017, בהעדר הצדדים.