עסקינן בתביעה לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרמו לתובע באירוע אשר במהלכו, כך על פי הנטען, הותקף התובע באמצעות אקדח טייזר, וגז פלפל על ידי שוטרי משטרת ישראל, במהלך מעצר שנערך במקום בו שהה התובע, שם התרחשה אותה עת קטטה אלימה ורבת משתתפים.

לטענת התובע, אשר אין חולק כי לא נטל כל חלק בקטטה אלא נקלע באקראי למקום, הוא נפל קורבן לאלימות משטרתית על רקע גזעני בשל היותו בן העדה האתיופית, ומטעם זה, כך לדידו של התובע, אף לא נחקרה התלונה שהגיש התובע למחלקה לחקירת שוטרים ביחס לאירוע התקיפה, במהירות ובשקידה הראויה.

רקע כללי והצגת הצדדים:

1. התובע הינו רווק יליד 1985 אשר טוען כי במהלך מעצר משטרתי שערכה המשטרה בגין קטטה המונית מיום 7/4/2012, הותקף התובע באמצעות אקדח טייזר (חשמלי), וגז פלפל על ידי שוטרי משטרת ישראל, הגם שהתובע לא נטל כל חלק בקטטה או באירועים שהובילו למעצר שנערך במקום בו שהה התובע. (להלן: "יום האירוע" ו" אירוע התקיפה").
2. הנתבעת 1 הינה המחלקה לחקירת שוטרים המסונפת למשרד המשפטים, הוא הנתבע 2. עילת התביעה כנגד הנתבעים 1-2 מתמקדת באירועים המאוחרים לאירוע התקיפה ועוסקת, כך על פי הנטען, בחקירה רשלנית של התלונה שהגיש התובע ביום 15/4/2012 ביחס לאירוע התקיפה, אשר בעטיה לא הגיעו הנתבעים 1-2 לממצאים אופרטיביים בנוגע לזהות השוטרים המעורבים באירוע התקיפה בכלל ומידת מעורבותם בפרט, ובשל כך נאלצה הנתבעת 1 לסגור את התיק בהיעדר ראיות. (להלן: "התלונה למח"ש", "חקירת מח"ש").
3. הנתבעת 3 הינה משטרת ישראל הנתבעת בגין אחריות שילוחית למעשי שוטריה, אשר ביצעו את פעולות המעצר ביום האירוע, במהלכם הותקף התובע באקדח הטייזר.
4. לשון אחר, עילת התביעה כנגד הנתבעת 3 מתמקדת בעוולת התקיפה, בעוד שעילת התביעה כנגד הנתבעים 1-2 מתמקדת בעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה בכל הנוגע לקצב ואופן ניהול החקירה בנוגע לתלונה שהגיש התובע.

המסכת העובדתית בנוגע לאירועים ואשר אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים

1. בעקבות פציעתו מאקדח הטייזר, אשר פגע בעיקר בפלג גופו העליון של התובע באזור החזה, ובשל הצריבה מגז הפלפל שחש בעיניו, פנה התובע ביום 15/4/12 לרופא משפחה בקופת חולים על מנת לקבל טיפול רפואי ואושרו לו 3 ימי מחלה.
2. אין חולק כי במסגרת תביעתו, לא העלה התובע כל טענות שבמומחיות רפואית ולא טען לקיומה של נכות רפואית כלשהי. ראשי הנזק היחידים להם טוען התובע בסעיפים 61-62 לכתב התביעה הינם: עוגמת נפש, פגיעה בכבוד, הפסדי שכר בגין אובדן שלושה ימי מחלה והחזר הוצאות רפואיות עבור טיפול פסיכולוגי (בסך של 600 ₪ בהתאם לקבלות שצירף לראיותיו).
3. זירת התרחשות האירוע על פי הנטען בכתב התביעה הינה: צומת רחובות שדרות המגינים ורחוב כיאט בעיר חיפה, כאשר הזירה בה אירעו המאורעות שקדמו לאירוע התקיפה (קטטה אלימה) בעטיים הוזעקה המשטרה למקום, נחלקת לשני מוקדים: "אזור המועדון" ו-"אזור הקיוסק" שנמצא בסמוך.
4. עוד אין חולק כי לתובע לא היה כל קשר לקטטה בעטיה הוזמנה המשטרה למקום, אלא היה עובר אורח מזדמן אשר בילה במועדון הסמוך, וביקש לנסות להפריד בין הניצים שהיו מעורבים באותה הקטטה (באזור הקיוסק). התובע לא נעצר ולא נחשד בגין אילו מן האירועים בגינם הוזעקה המשטרה למקום.
5. עוד אין חולק כי בעקבות אירוע התקיפה, הגיש התובע ביום 15/4/2012 תלונה (שנגבתה כעדות) למחלקה לחקירת שוטרים במחוז חיפה ואולם, כך לטענת התובע, לא נעשה מאומה במטרה לברר את התלונה ורק בעקבות פניית עורך דינו ביום 11/7/12 לראש מח"ש, פתחה זו האחרונה בחקירה, כאמור באיחור של שלושה חודשים.
6. עוד אין חולק כי במסגרת חקירת מח"ש, הוזמנה על ידי החוקרת מטעם מח"ש חוות הדעת של המכון הפתולוגי, המאשרת קיומו של קשר סיבתי בין סימני החבלה שנותרו וזוהו בחזהו של התובע לבין חבלה מאקדח טייזר. וכך צויין בסיכום חוות הדעת: " הפצעים שנמצאים בחזהו של המתלונן מתיישבים עם פצעי מעבר זרם חשמלי ויכלו להיגרם במועד המיוחס". חוו"ד אינה נושאת תאריך, מספרה חוו"ד: 4/832/2012, אך בגוף חו"ד צויין שחוות הדעת הוזמנה ע"י חוקרת מח"ש במכתב מיום 16/7/12. ויודגש, חו"ד צורפה לכתבי הטענות ולראיות מטעם שני הצדדים, אף לא מי מהם ביקש לזמן את עורכה לחקירה, ומשכך ממילא ממצאיה אינם שנויים במחלוקת.
7. אין חולק כי באירועי אותו הלילה נעשה על ידי מי מהשוטרים המעורבים באירועים שימוש באקדח טייזר כשוקר. במסגרת זו הגיעו הצדדים למוסכמה עובדתית לפיה קיים לוג הרושם כל פעולה של אקדח הטייזר לרבות שעת ביצועה (לפי שעון גריניג', קרי: תוספת 3 שעות לצורך המרה לשעון ישראל) וכי רישום פעולה כאמור של האקדח, בין אם כטייזר ובין אם כשוקר, נעשה רק כאשר מתבצעת לחיצה מלאה ויש חשמל. ראה שתי המוסכמות שצויינו לפרוטוקול בעמ' 56-57. הלוג הרלוונטי צורף כנספח יח' למוצגי הנתבעים בהסכמת הצדדים.
8. אין חולק כי תיק החקירה בגין תלונת התובע נסגר על ידי מח"ש, לטענת ההגנה, בשל העדר תשתית עובדתית ראייתית מספיקה להגשת כתב אישום כנגד מי מבין השוטרים המעורבים באירוע. גם הערר שהגיש התובע למחלקת העררים בפרקליטות המדינה על ההחלטה לסגור את התיק, נדחה אף הוא והסיבות לכך פורטו בהרחבה במסגרת ההחלטה על דחייתו. התיעוד בעניין זה הוגש למוצגי הצדדים בהסכמה וידון בהמשך.

טענות הצדדים

1. בכתב התביעה ובתצהיר שהגיש התובע מטעמו, עליו חזר גם במהלך עדותו בבית המשפט, מגולל התובע באריכות את שרשרת האירועים החל ממועד אירוע התקיפה וכלה בהתנהלות מח"ש שבאה לאחר מכן בכל הנוגע לחקירת התלונה בעניינו.
2. השתלשלות עניינים זו, מתורגמת בכתב התביעה לשתי עילות תביעה עיקריות (סעיפים 48-49 לכתב התביעה):
   1. תביעה בגין עוולה התקיפה שבוצעה בתובע במועד האירוע מושא התביעה, המופנית כנגד הנתבעת 3 (משטרת ישראל) בטענה לאחריות שילוחית של מ"י למעשי שוטריה.
   2. תביעה בגין עוולת הרשלנות המופנית כנגד הנתבעים 1-2 (מח"ש ומשרד המשפטים) בטענה כי ניהלו את החקירה בכל נוגע לתלונתו בקשר לאירוע, בצורה רשלנית, תוך הפרת חובה חקוקה ותוך גרימת נזק ראייתי בטענה כי בשל האופן בו נוהלה החקירה, עד היום לא התבררה זהותם של השוטר/ים התוקפ/ים ומשכך נמנעה מהתובע האפשרות להיפרע מהם ישירות.
3. ויודגש, הסעד של הפיצוי הכספי בגין עוגמת נפש ופגיעה בכבוד, נתבע כסעד נפרד בגין כל אחת משתי העוולות הנ"ל ואולם ללא אבחנה קונקרטית ביניהם (ראה סעיף 61 לכתב התביעה).
4. בכתב ההגנה שהוגש על ידי הפרקליטות בשם כלל הנתבעים: מח"ש, משרד המשפטים ומשטרת ישראל, מוכחשות טענות התביעה הן לגבי הטענה לתקיפת התובע, בנימוק כי השימוש באקדח טייזר נעשה רק כלפי החשוד בקטטה שהיה דרוש למעצר, והן בנוגע לטענות שהועלו בעניין ניהול רשלני וכושל של החקירה ובירור התלונה.
5. יחד עם זאת, לנוכח חוות הדעת של המכון הפתולוגי, אשר הוזמנה על ידי מח"ש במסגרת בדיקת התלונה, הייתה המדינה נכונה לסיים את התיק בפשרה עוד בטרם הגשת כתב הגנה, כפי שאף טרחו הנתבעים לציין בסעיף 2 לכתב הגנתם, ואולם כאמור הדבר לא הסתייע. ודוק, הנתבעת שבה והזכירה בסיכומיה את הנכונות אשר גילתה במהלך ניהול ההליך ולכל אורכו להתפשר ולפצות התובע על נזקי הגוף שנגרמו לו ובכך להביא לסיומה של הפרשה. ראה סעיפים 1 ו- 5 לסיכומיה. לא נקדים את המאוחר רק נציין כי לעובדה זו תהא חשיבות בכל הנוגע לסוגיית ההוצאות כפי שתידון בסוף. כעת, עם תום ההליך הקשיחה הנתבעת את עמדתה, חזרה בה מכל נכונות לפשרה וגורסת בסיכומיה כי משהתובע לא התרצה ועמד על ניהול ההליך עד תומו, תוך בזבוז משאבים שיפוטיים יקרי ערך, תעמוד הנתבעת על טענתה לפיה גם עוולת התקיפה מוכחשת שכן זו לא הוכחה על ידי התובע.
6. במצב הדברים שנוצר, אין מנוס מלקיים דיון בשתי העוולות עליהן מבוססת תובענה זו: עוולת התקיפה ועוולת הרשלנות בביצוע חקירת מח"ש. נושאים אלו ידונו לפי סדרם;

עוולת התקיפה מאקדח הטייזר וגז הפלפל (גז מדמיע)

1. עוולת התקיפה כמגודר בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מונה חמישה יסודות מצטברים כדלקמן :

1) שימוש בכוח מכל סוג שהוא;

2) במתכוון - יסוד נפשי של המתקיף (הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק);

3) נגד גופו של אדם (יסוד פיזי);

4) ע"י הכאה, נגיעה הזזה;

5) שלא בהסכמת אדם.

1. ודוק, סעיף 24 לפקודה מונה שמונה טענות הגנה אשר עשויות לקום לתוקף במצבים מסויימים המפורטים שם, ואולם אף לא אחד מהם רלוונטי לענייננו, ואכן לא בכדי לא הועלתה טענה להסתמכות על סעיף זה, על ידי הנתבעים. במאמר מוסגר יצויין כי אמנם בסעיף 24(4) לפקודה קיימת הגנה שנועדה למקרים בהם בוצעה תקיפה במהלך ביצוע חיפוש, עיכוב או מעצר חוקי של אדם, אשר הייתה עשויה לחול על המקרה דנן אילו הניזוק היה מושא המעצר, קרי אילו הפגיעה מאקדח הטייזר הייתה נעשית כנגד אדם אשר השוטרים ביקשו לעצרו, דהיינו האנשים שנטלו חלק בקטטה האלימה. ואולם, לא כך הוא בענייננו, שהרי אין כלל חולק כי התובע לא היה קשור כלל ועיקר לאירועי הקטטה בעטיים הוזעקה המשטרה למקום, ואותו לא ביקשה המשטרה לעצור בשום שלב של האירוע. משכך, אין למשטרה כל טענת הגנה מאלו שמונה הפקודה.

עדויות התביעה בנוגע לאירוע התקיפה

1. מעדותו של התובע בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית, עולה התמונה העובדתית הבאה: ביום האירוע שהיה יום שבת, ערב ליל סדר של חג הפסח, התובע יצא ביחד עם ידידתו מהמועדון בעקבות התקהלות רבה של אנשים וניידות משטרה שסגרו את המסיבה, כאשר השניים מבקשים לתפוס מונית ולהתפנות משם. לפתע הבחין התובע בקטטה אלימה באזור הקיוסק, המרוחק 100 מטרים מהמועדון, וביקש להפריד בין הניצים. לאחר שהקטטה שככה, לטענת התובע במידה רבה בעזרתו, הגיעה ניידת משטרה לאזור הקיוסק ולפתע הבחין התובע כי מכרה שלו (בשם אסתר) הוכתה על ידי אחד השוטרים והופלה ארצה וכי מבוצע מעצר אלים כנגד אדם אחר בשם דוד, עת השוטר ביקש להכניסו בכוח לניידת. לטענת התובע הקהל שהתגודד במקום ביקש לתעד את מעשיהם של השוטרים באמצעות המכשירים הניידים, ובשל כך החלו השוטרים לפזר גז פלפל (גז מדמיע) לכל עבר, והאנשים החלו לנוס על נפשם, בין היתר גם לכוונו של התובע, אשר עמד מעבר לכביש במרחק 6 מטרים מהקיוסק. לטענת התובע במהלך פיזור המתקהלים, דלק אחד השוטרים אחריהם ובדרכו ריסס את התובע במתכוון בעיניו בגז המדמיע, קרא לעברו: "תחזור לאפריקה", וחשמל אותו באקדח הטייזר והותירו מוטל מעולף וחסר אונים על הרצפה מבלי להגיש לו כל סיוע. בסיטואציה שנוצרה, לא הספיק התובע להבחין בשוטר הפוגע ולמעשה עד היום זהותו לא ידועה לו. ראה סעיפים 3-7 לתצהירו ועמ' 14-19 לפרוטוקול.
2. מלבד התובע, העיד מטעמו בן דודו, מאיר אברהם, אשר סיפר כי התובע הגיע אליו לדירתו סמוך לאחר האירוע, יום שבת, כאשר הינו חבול ונסער וסיפר לו את אשר ארע והשניים פנו יחדיו לתחנת משטרה במטרה להגיש תלונה נגד השוטר התוקף. מהתחנה הופנו השניים לתחנת מח"ש מחוז חוף חיפה ואולם שם, לטענתם, נמסר להם שמשרדי מח"ש סגורים במהלך כל חופשת חול המועד פסח. על דברים אלו חזר הבן דוד במהלך עדותו, אלא שלא זכר במדוייק האם פנו להגשת תלונה ביום האירוע או שמא רק למחרת (עמ' 22 לפרוטוקול). מסיבה זו לטענת התובע, התלונה למח"ש הוגשה רק ב- 15/4/2012 שמונה ימים לאחר אירוע התקיפה. ב
3. נוגע לנסיבות התאונה, למעט התובע, לא העידו עדים אחרים מטעמו אשר נכחו במהלך האירועים, כגון אסתר או דוד ששמם הוזכר במהלך הראיות והתובע אף נשאל לפשר הדבר בעמ' 19-21 לפרוטוקול. כבר עתה יצויין כי לעובדה זו אין משמעות ראייתית כלשהי שיש בכוחה להחליש את גרסת התובע וזאת משני טעמים: ראשית, העובדה כי התובע נפגע מאקדח טייזר משטרתי כלל אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים כעולה מדו"ח המכון הפתולוגי, שהינו חלק מהמסכת הראייתית מטעם שני הצדדים גם יחד ושנית, ממילא מהגרסאות שמסרו שני עדים אלו במשטרה ובתלונה שהגישה אסתר אף היא למח"ש, עולה כי גם הם לא יודעים לזהות את השוטר שתקף וכי אין להם כל ידיעה אישית לגבי מה שקרה לתובע באירועי אותו הלילה. משכך, ממילא גם לא היה כל טעם בזימונם. ראה עמ' 23-24 לפרוטוקול חקירת התובע.

עדויות שוטרי הנתבעת 3 בנוגע לאירוע התקיפה

1. מטעם הנתבעת 3, הוגשו עדויות של שלושת שוטרי הסיור (מתוך ארבעה לאחר שהתובע ויתר על זימונו של עדי מנסור שהיה חייל שח"מ-חייל בשירות המשטרה אותה עת, ראה עמ' 57 לפרוטוקול) שהיו מעורבים באירועי אותו הלילה, אשר החלו במועדון (קטטה בין המבלים למאבטחים), והתרחבו לאזור הקיוסק ואירועי וונדליזם בסביבתו. על פי עדויות השוטרים, דוחות הפעולה שצורפו למוצגיהם, ותחקיר האירוע שערכה המשטרה ביום 9/7/12 (ת/1) עולה התמונה הבאה: בכל אחד משני מוקדי האירועים הנ"ל בוצעו באותו הלילה מעצרים. האירוע הרלוונטי לענייננו קשור למוקד השני-ביצוע המעצר בסביבת הקיוסק. לטענת המשטרה באשר לאירועי המעצר סביב המועדון- היה מדובר בקהל רב של צעירים מקרב העדה האתיופית, אשר התגודדו סביב אחד השוטרים במטרה למנוע ממנו לבצע מעצר של אדם שהתפרע והשתולל וביקש לתקוף את אחד ממאבטחי המועדון. השוטר אשר על פי הנטען חש עצמו בסכנה מיידית עשה שימוש בגז הפלפל להרחיק את קהל המתגודדים, לא לפני שהזהיר את הנוכחים במקום כי ייאלץ לעשות בו שימוש (ראה תצהירו של טארק חוג'יראת).
2. בהמשך או במקביל לאירועים אלו, בוצע מעצר של אחד משני גורמי וונדליזם שהתקוטטו ליד הקיוסק/הדרגסטור וגרמו לו נזק. לאחר שהעצור (ככל הנראה אותו דוד) הוכנס לניידת הגיעה בחורה (ככל הנראה אותה אסתר) שהציגה את עצמה כבת זוגו וביקשה להוציאו בכח מהניידת. לטענת השוטרים הבחורה הורחקה מהניידת וזו נסעה במהירות מהמקום עם העצור במטרה למנוע המשך ההמולה. מאחר והחשוד אותו ביקשה המשטרה לעצור (דוד) התנגד למעצר, הצליחו השוטרים להשתלט עליו רק לאחר שימוש באקדח טייזר כשוקר, אשר גם מטעם המשטרה אין חולק כי הופעל כנגד העצור, אותו דוד (ראה סעיף 7 לתצהירו של השוטר רוי זכנון). בסיכום, בכל אחד מהאירועים שאירעו בקרבה זה לזה, במקום ובזמן, הן במועדון והן בקיוסק, נעצר עצור אחד. באירוע הראשון ככל הנראה נעשה שימוש בגז המדמיע ובאירוע השני נעשה שימוש באקדח הטייזר. (עמ' 66 לפרוטוקול).
3. לשון אחר, מהתיעוד הרב שצורף על ידי הצדדים עולה כי מדובר במספר רב של צוותי משטרה אשר נטלו חלק פעיל בשני האירועים, מי מהם חלק מינורי ומי מהם חלק נרחב יותר, כאשר חלק מהשוטרים היו מעורבים רק באחד משני האירועים בעוד שחלקם נטל חלק בשני האירועים גם יחד. (ראה תצהירי השוטרים, דוחות הפעולה, חקירות במח"ש וחקירתם בתביעה זו).

מסקנות מניתוח המסכת העובדתית כפי שהוצג לעיל

1. בבוא בית המשפט לבודד מתוך שלל העדויות הרבות שנשמעו בנוגע לאירועים שתוארו לעיל, אך ורק את השימוש באקדח הטייזר, שהוא מושא תביעה זו, עולה תמונת המצב הבאה: השוטר המורשה לשימוש באקדח טייזר/שוקר שהינו בעל ההסמכה לכך הינו השוטר רוי זכנון (ע.ה/3). ודוק, בת/4 מזכר של החוקר חסן סלאח מטעם מח"ש, צויין כי מיומן ההחתמות עולה ששני שוטרים במשמרת הרלוונטית היו חתומים על האקדח (סלאח חאמד ורוי זכנון). מעדותו בתצהיר והחקירה עולה כי הלה היה השוטר היחיד בזירה שעשה שימוש באקדח הטייזר אותו הפעיל כלפי אותו עצור בשם דוד עת הלה התנגד למעצר, כאשר הצמיד את אקדח הטייזר לגופו, עת העצור עומד בגבו אל השוטר ופניו אל הניידת, ועשה בו שימוש אך ורק כשוקר חשמלי שנועד לנטרל התנגדות העצור, קרי ללא יריית חיצים. (עמ' 72-73, 85 לפרוטוקול). השוטר זכנון העיד כי הפעיל את האקדח פעמיים, מתוכם רק פעם אחת פגעה בעצור (דוד). במהלך חקירתו הנגדית השיב שייתכן והיו שתיים -שלוש לחיצות (עמ' 75 לפרוטוקול) ובהמשך אישר שהיו ככל הנראה שלוש לחיצות מתוכן אחת פגעה בעצור והשתיים הנוספות "לא פגעו באף אחד". ראה עמ' 83-84 לפרוטוקול.
2. לאור כל המקובץ דלעיל ולאחר שסקרתי בהרחבה את עדויות כלל המעורבים באירועי אותו לילה מר ונמהר, באתי למסקנה כי בכל הנוגע לסף הראייתי הנדרש במשפט אזרחי, במקרה דנן התקיימו יסודות עוולת התקיפה ביחס לתובע, כאמור בסעיף 23 לפקודה בכל הנוגע לשימוש באקדח הטייזר, וזאת אף אם זהות השוטר הספציפי, מבין כלל השוטרים שהיו מעורבים באירועי המעצר בסביבת הקיוסק, לא ידועה ולא התבררה לאשורה, תהא הסיבה לכך אשר תהא. כפועל יוצא, אחראית הנתבעת 3, משטרת ישראל, באחריות שילוחית כלפי התנהגות שוטריה שנעשו במסגרת תפקידם, כמשמעה בסעיפים 13-14 לפקודת הנזיקין.
3. הטעמים למסקנתי זו נעוצים בתרשים הזרימה העובדתי הבא כעולה מהמסכת הראייתית:
   1. קיומה של התאמה בין סימני הפגיעות שנמצאו על חזהו של התובע לבין אקדח הטייזר, כעולה מחוו"ד של המכון הפתולוגי. דומה כי אין חולק בדבר המסקנה המתבקשת לפיה ראיה זו מצביעה על רמה גבוהה של וודאות לקיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה בגופו של התובע לבין אקדח הטייזר שהיה בשימוש השוטרים או מי מהם באירוע הקיוסק, במידה העולה לאין ערוך ממאזן ההסתברות הנדרש במשפט אזרחי.
   2. הנתבעים מאשרים בעדויותיהם ובראיות שהוגשו מטעמם, כי באירועי אותו לילה נעשה שימוש הן בגז הפלפל והן באקדח הטייזר. אין כל טענה וכמובן לא ראיה, שנעשה שימוש באקדח מסוג זה על ידי גורם צד ג' כלשהו שאינו שוטרי משטרת ישראל.
   3. מהעדויות עלה בבירור כי אקדח הטייזר שהיה מעורב באירועי אותו הלילה, הופעל 3 פעמים כפי שעולה מהלוג שצורף למוצגי הנתבעת (מוצג לו) וכפי שאף הודה השוטר זכנון בחקירתו הנגדית בעמ' 83 לפרוטוקול. אין חולק כי בגופו של העצור (דוד) פגע האקדח (כשוקר מוצמד) פעם אחת בלבד (עדות השוטר זכנון בצירוף להודאה שנגבתה מהעצור ומצויה במסכת הראיות שהוגשה על ידי הצדדים). מכאן כי מהאקדח יצאו עוד שתי לחיצות/הפעלות "חיות" קרי: יציאת חשמל להבדיל מהפעלת סרק.
   4. המעצר באירוע השני נעשה מעבר לכביש מול הקיוסק שם גם עמד התובע בעת שנפגע. (עדות השוטר זכנון עמ' 81 לפרוטוקול).
   5. מן האמור לעיל מתבקשת מסקנה לפיה אחת מהלחיצות של האקדח, מצאה דרכה ופגעה בגופו של התובע. אפשרות זו מוכחשת מכל וכל על ידי השוטר זכנון שהיה מי שעשה שימוש באקדח הטייזר. ודוק, לא מן הנמנע כי הפגיעה בתובע באמצעות אקדח הטייזר נעשתה בשוגג, מה שעלול לקרות במהלך טיפול במעצר אשר חיש מהר הפך לאירוע סוער והמוני, עם פוטנציאל להתפרצות של אלימות. ראה דבריו השוטר זכנון בעמ' 74 לפרוטוקול. ואולם, אף לא מי מהצדדים בתובענה זו העלה טענה כזו במסגרת טענותיו או ראיותיו, ועל כן אין מקום לדון בה.
   6. במצב דברים זה, לא נותר לי אלא לקבל את גרסת התובע שהייתה אמינה עליי, לפיה הלה הותקף באמצעות אקדח הטייזר, כפי הנראה על ידי מי מבין השוטרים שהיו מעורבים באירוע המעצר בסביבת הקיוסק, ולקבוע כי בענייננו התקיימו יסודות עוולת התקיפה כמשמעה בפקודת הנזיקין, אף אם זהות התוקף לא הובררה עד תום במסגרת חקירה שנעשתה על ידי מח"ש בעקבות התלונה שהגיש התובע.
4. באשר לשימוש בגז הפלפל, אשר כפי שמצינו לעיל השימוש בו כלל אינו מוכחש על ידי הנתבעים, ועל כן ממילא לא היה צורך לבחון את חולצת התובע במכון הפתולוגי מה גם שזו כובסה על ידו כטענת ההגנה, ומאחר והתובע עצמו העיד כי הגז רוסס לכל עבר כדי להרחיק את המתגודדים, ואף השוטרים מטעם הנתבעים העידו כי הם עצמם נפגעו מגז הפלפל שהיה באוויר (עמ' 64 לפרוטוקול), הרי שלא הוכח כי הייתה כוונה ספציפית לפגוע בתובע דווקא. משכך בקשר לשימוש בגז הריני לקבוע כי לא התקיימה עוולת התקיפה ביחס לתובע, כמשמעה בפקודה. דיון בסוגיית הנזק בגין עוולת התקיפה, ייעשה בפרק נפרד בהמשך.

עוולת הרשלנות הנטענת במהלך חקירת מח"ש אודות תלונת התובע

1. הדיון בפרק זה, אשר הינו למעשה לב ליבה של תובענה זו ואשר סביבה נטושה עיקר המחלוקת בין הצדדים, יחולק להלן לשניים:
2. הפן העובדתי –נציג תחילה את המסכת העובדתית כפי שהונחה בפני בית המשפט והניתוח הראייתי העולה ממנה. ודוק, ניתוח הפן העובדתי אף הוא נחלק לשניים: כל הנוגע לפעולות החקירה של חוקרי מח"ש את אירועי אירוע התקיפה וכל הנוגע לקבלת החלטת פרקליטות מח"ש על סגירת התלונה. בתום סקירת המסד העובדתי ייערך ניתוח הן בנוגע לאופן ביצוע החקירה והן בנוגע למסקנות האופרטיביות אליהן הגיעה מח"ש עת הורתה על סגירת התלונה.
3. הפן המשפטי- ראשית נפתח בדיון בשאלת הסמכות קרי: תקיפה ישירה מול תקיפה עקיפה של החלטה מנהלתית. בהמשך, תוצג הפסיקה הן מהדין המנהלי והן מדיני הנזיקין, אשר עסקה בהרחבה בכל הנוגע למידת ההתערבות של בית משפט בשיקול הדעת של רשויות החקירה כגון משטרה ופרקליטות. בהמשך נקיים דיון בשאלת עצם קיומה של חובת זהירות בין התובע לבין מח"ש בכל הנוגע לאופן ביצוע החקירה והחלטה על סגירת התלונה, אם בכלל.

הפן העובדתי

1. אין חולק כי ביום 15/4/2012, כשבוע לאחר האירוע, הגיש התובע תלונה למח"ש על תקיפתו ופציעתו על ידי שוטר אשר את זהותו לא ידע לומר. עוד אין חולק כי הנתבעת 3 ביצעה תחקיר אירוע מיום 9/7/2012 (סומן ת/1) בו השתתפו ארבעה שוטרים, שלושה מתוכם העידו מטעם הנתבעים בתביעה דנן. שוטרים אלו זומנו למתן עדות במח"ש ב- 15/7/12. מלבד גביית עדויות השוטרים, חלקם באזהרה, ביצעה מח"ש שורה ארוכה של פעולות חקירה נוספות בקשר לבירור התלונה כמפורט בתצהירה של החוקרת הראשית שמונתה לבדיקת התלונה, גב' שירן חמל וכפי שידון בהרחבה להלן;
2. עילת התביעה בכל הנוגע לחקירת התלונה במח"ש, מסתכמת, בתמצית, בטענה כי בירור וחקירת תלונת התובע במח"ש, נעשתה באיחור, אופיינה בגרירת רגליים ובתיאום עדויות שנעשה בין השוטרים המעורבים במסגרת תחקיר האירוע וזאת בסמיכות למועד חקירתם במח"ש. מסיבות אלו ומאחר והחקירה התנהלה בצורה רשלנית, כך לשיטתו של התובע, לא הגיעה מח"ש לתוצאות חד משמעיות שניתן וצריך היה להגיע אליהן אילו החקירה הייתה מתבצעת כראוי ובשל כך נסגרה התלונה מחמת חוסר ראיות. התובע מספק הסבר להתרשלות זו וגורס כי הסיבה האמיתית לאופן בו נוהלה החקירה, נעוצה באפליה מטעמי גזענות הן של משטרת ישראל והן של מח"ש ביחס לבני עדה האתיופית ומכאן, כך לדידו של התובע, נגזרה גם התייחסות מח"ש לתלונה שהוגשה על ידי התובע.
3. כפי שהקדמתי וציינתי בסעיף 31 לעיל, בחינת המסכת הראייתית הרחבה שנפרשה בפני בית המשפט, לרבות טענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומיהם, מעלה כי עילת התביעה של התובע כנגד מח"ש סומכת ידיה על שני אדנים מרכזיים: האחד נוגע לאופן ביצוע החקירה בטענה כי חרגה מסטנדרט חקירה ראוי ונעשתה בהתרשלות ואילו השני נוגע לעצם קבלת ההחלטה על סגירת התלונה על ידי הגורמים המשפטיים של מח"ש, אותה מכנה התובע בסעיף 4 לסיכומיו כהחלטה "צינית ובלתי מתקבלת על הדעת".

נושאים אלו ידונו להלן מהפן העובדתי, ראשון ראשון ואחרון אחרון;

הטענה לחקירה רשלנית של מח"ש ביחס לתלונת התובע ואשר נגועה בשיקולים זרים

1. לצורך הוכחת טענתו בכל הנוגע להתנהלות מח"ש, זימן התובע שלושה עדים מטעמו, שניים ממשטרת ישראל וחוקר מטעם מח"ש. הראשון מר דוד לוגסי, קצין אג"מ שהיה במועדים הרלוונטים קצין יחידת סיור חיפה ומי שערך את תחקיר האירוע מיום 9/7/2012, השני, מר פרג' סבג שהיה טוען מעצרים מטעם מ"י בנוגע לעצור דוד שנעצר באירוע הקיוסק, והשלישי מר חסן סלח חוקר מח"ש, חוקר אשר סייע נקודתית לחוקרת הראשית שהייתה אמונה על ביצוע החקירה ואשר חתם על מספר מזכרים שביצע כתיעוד לפעולותיו (ת/3-ת/6).
2. מטעם הנתבעת זומנו שני עדים, חוקרים מטעם מח"ש שהיו אמונים על הטיפול בתלונת התובע, בנוגע לסוגיה זו (לאחר שסוכם על משיכת תצהירה של גב' מעין לוי מבלי לוותר על נספחיו): החוקרת הראשית שמונתה לחקירת התלונה, הגב' שירן חמל ומר סלימאן איברהים אשר שימש במועדים הרלוונטים כראש צוות מח"ש צפון ומי שהיה האחראי מהפן המקצועי על החוקרת (ראה עמ' 30 לפרוטוקול 11/2/18).
3. מניתוח המסכת הראייתית בנוגע לאופן ביצוע חקירת התלונה, ובהתייחס לטענות שהעלתה התביעה ביחס אליה אחת לאחת, עולה בתמונה הבאה:
   1. טענה לאי שקידה ראויה בביצוע החקירה ממועד קבלת התלונה במח"ש- בתצהירה של החוקרת חמל מפורטות כל הפעולות שבוצעו מיד עם קבלת התלונה שכללו: גבית עדות התובע במעמד הגשת תלונתו, לקיחת חולצתו וכל התיעוד הרפואי שהיה ברשותו, ביקור בזירה וצילומה וכן גביית עדות מבעל הקיוסק למחרת הגשת התלונה וכן במטרה לאתר מצלמות אבטחה באזור, פניה לבקרת רמזורים של עיריית חיפה במטרה לאתר מצלמה שהשקיפה על הצומת שם ארעה ההתרחשות. לאחר העברת הממצאים הראשונים שנאספו לפרקליטות, התקבלה הוראה להמשיך בחקירה ולזמן את השוטרים לבירור. במסגרת זו, ובמהלך חודש יולי 2012, נעשו ההשלמות הבאות: נחקרו שבעה שוטרים שהיו מעורבים באירועי אותו הלילה באזהרה. עוד אותר תיק המשטרה בקשר לאירועי הלילה והמעצרים שבוצעו במהלכו ואף נגבתה עדות מהעצור דוד אדמקה. בנוסף, נעשתה פניה למכון הפתולוגי והמרכז לרפואה משפטית לקבל חוות דעת האם על סמך צילומי החזה של התובע ניתן לקבוע כי הפצעים תואמים לפגיעה מאקדח טייזר (התשובה כאמור בחיוב). בהמשך אותר הדוח (הלוג) אודות השימוש באקדח הטייזר מאותו הלילה לרבות פניה למנכ"ל נציגות טייזר בישראל לברר מולו ההבדלים בין השימוש באקדח כטייזר וכשוקר (שני שימושים אפשריים באותו המכשיר). בהמשך זומן השוטר רוי זכנון לחקירה נוספת באזהרה על מנת לעמתו עם נתוני דו"ח הטייזר. ראה גם עדותה בעמ' 64-65 לפרוטוקול ועדות ראש הצוות המונה עליה בעמ' 86 לפרוטוקול בנוגע לסדר ביצוע פעולות החקירה כפי הינו נהוגים במועדים הרלוונטים.

כל פעולות החקירה כפי שתוארו לעיל, נפרשו על פני תקופה של כשלושה חודשים, עד ה- 18 לחודש יולי. ודוק, לפי החוקר חסן סלח, אשר סייע בידי החוקרת שירן חמל בצורה נקודתית ואותו זימן התובע לעדות מטעמו, זמן הטיפול בתיק שגרתי אורך כשלושה חודשים מיום קבלת התלונה ועד קבלת החלטות לגביה (עמ' 33 לפרוטוקול). כאמור, במקרה דנן כל פעולות החקירה נעשו בפרק זמן זה כמפורט לעיל ולא הוכח כי הן חרגו ממשך הזמן המקובל. הפרקליטה עו"ד יוננאין מטעם מח"ש אף העידה כי מרגע פתיחת תלונה ועד סיום כל ההליך בעניינה פרק הזמן צריך להיות לא יותר מחצי שנה בהתאם לנוהלים כאשר הדבר תלוי במידת העומסים וצבר התלונות במח"ש (עמ' 95 לפרוטוקול).

• 1. טענה בנוגע לעיתוי ביצוע התחקיר תוך תיאום עדויות של השוטרים בסמוך לזימונם לחקירה במח"ש- ביום 9/7/12 ביצעה המשטרה תחקיר של האירוע. התחקיר נעשה על ידי פקד דוד לוגסי וצורף כ-ת/1 למוצגי התביעה. לטענת התובע עצם העובדה כי התחקיר בוצע בסמוך לזימונם לחקירה במח"ש בקשר לתלונת התובע (ביום 15/7/12), היא הנותנת כי התחקיר נעשה לצורך תיאום עדויות וגרסאות במטרה להכשיל את חקירת מח"ש. לצורך הוכחת טענתו זו זימן התובע לעדות מטעמו את פקד לוגסי שערך התחקיר. בחקירתו הסביר העד כי הוא איש שטח ולא עוסק בשגרה בחקירות אלא מבצע בין 1-2 תחקירי אירוע מסוג זה בחודש בממוצע. עוד אישר העד כי סביר לבצע תחקיר כאמור בתוך שלושה שבועות עד חודש מיום האירוע אותו רוצים לתחקר, כאשר מטרת התחקיר הינה לצרכי למידה והפקת לקחים ולאו דווקא לצורכי חיפוש אשמים. בהמשך דבריו הסביר כי מטרת התחקיר הספציפי בו עסקינן, הייתה לימוד והפקת לקחים בנוגע לשימוש באקדח הטייזר כשוקר כאמצעי עזר לביצוע מעצר, שכן באותם הזמנים היה מדובר באמצעי שרק נכנס לשימושה של המשטרה. ראה עמ' 13-14 ו- 18 לפרוטוקול. עוד השיב העד ואמר כי הוא אינו משוחח עם גורם כלשהו ממח"ש אלא אם כן הינו מוזמן לחקירה על ידם וכך גם היה ביחס לאירוע זה. בחקירתו הנגדית השיב העד כי בעת ביצוע התחקיר כלל לא היה מודע לעובדה כי ביחס ליום האירוע הוגשה תלונה למח"ש ודחה מכל וכל את הרמיזה כאילו נתן ידו לשיבוש חקירה. ראה דבריו בעמ' 19 לפרוטוקול: " אני לעולם לא אתן את ידי לשיבוש הליכי חקירה או לתיאום גרסאות, זה לא רלוונטי אם זה התחקיר או תחקיר אחר, לא אעשה את זה". עדותו של פקד לוגסי, אשר יוזכר כי זומן כעד תביעה, לא נסתרה כהוא זה ומצאתיה מהימנה לחלוטין.

אדרבא, דברים אלו מתיישבים בכפיפה אחת גם עם עדותה של החוקרת שירן, אשר הסבירה כי את דוח התחקיר ת/1 קראה רק בדיעבד שכן לא הייתה מודעת לקיומו בזמן אמת בעת ביצוע החקירה. בנוגע אליו השיבה כדלקמן:

" ...עוד לא הייתה חקירת מח"ש של השוטרים, עוד לא זומנו שוטרים לחקירה ולכן התחקיר ככל שנעשה לפני שבכלל זומנו שוטרים, לא יכול לרמוז כאן על איזה שהוא שיבוש. המשטרה עושה תחקירים זה דבר שיכול להיות נהוג באירועים חריגים, באירועים כל הפרות סדר, באירועים של קטטות, באירועים של שימוש באמצעים...גם אחרי שקוראים את התחקיר אני מבינה למה הם עשו את זה, אני ראיתי את הדברים, אין שם שום דבר שפוגע בחקירת מח"ש. לא נשאלו שום שאלות, היה תחקיר כדי ללמוד על אופי האירוע ועל השימוש באמצעים שנעשה שם...אני מדברת היום בדיעבד כאשר אני קוראת את התחקיר, אני מבינה שלא היה בו שום דבר כדי לשבש, מי שקיבל את ההחלטה אחר כך לקבל את התחקיר זה היה ראש מח"ש שהוא בעצמו בחן אותו ואמר מפורשות שאין פה חשד לשיבוש. זאת אומרת גם אז בעיניים של בן אדם מאד מקצועי ראש מח"ש מר אורי כרמל וגם היום בעיניים שלי, הקטנה, זה לא שינה שום דבר לראיות...". (עמ' 32-33 לפרוטוקול 11/2/18).

ובהמשך דבריה בעמ' 36-37 לפרוטוקול:

"... השינוי בחקירות בא אחרי החקירה במח"ש, לא אחרי תחקיר. בחקירה הראשונה שהיא אחרי התחקיר נמסרה גרסה מסויימת השינוי בגרסה בא בעקבות חקירה שלנו, בזכות ראיות שאנחנו אספנו, אין לזה שום קשר לתחקיר שנערך במשטרה..."

ראה גם עדותו של ראש הצוות מטעם מח"ש, מר איברהים בעמ' 70 לפרוטוקול:

"...התחקירים שעושים תחקיר זה תחקיר מבצעי, חקירה פלילית אנחנו עושים... האם היה מענה הולם, זו שאלת התחקיר גבירתי, האם היה מענה הולם מבחינת סד"כ (סדר כוחות-א.ב.) ואמצעים לטפל באירוע קטטה המוני..."

ראה גם עדותו של עו"ד יוסי אלון, סגן בכיר במחלקת עררים בפרקליטות המדינה, אשר היה מי שדחה את הערר על החלטת מח"ש בנוגע לסגירת התיק. כאשר נשאל על הנושא השיב בעמ' 130 לפרוטוקול כי ככל שתחקיר האירוע במשטרה נעשה בטרם זומנו השוטרים לחקירה במח"ש הדבר אינו מעורר חשד כלשהו.

לנוכח עדויות אלו ובהצטרף לעובדה שלא נסתרה, לפיה השוטרים קיבלו זימון ליתן עדות במח"ש רק לאחר שנעשה התחקיר ולא לפניו, ולנוכח העובדה כי העדויות והראיות הרבות שאספה וגבתה מח"ש במסגרת חקירתה והממצאים שעלו מהן, הינם עצמאיים וממילא לא סומכים ידם על התחקיר הנ"ל, אלא על דוחות הפעולה שערכו כלל השוטרים המעורבים בזמן אמת ומיד בסמוך לאחר האירועים, לא התרשמתי כי הוכח שהתחקיר ת/1 נעשה לצרכי תיאום עדויות, או חלילה טיוח, או שהיה בכוחו לטשטש את העובדות ולשבש או להכשיל את החקירה במח"ש.

• 1. טענה לאי השלמת החקירה בנוגע לשימוש במכשיר הטייזר- אין חולק כי במסגרת החקירה בוצעה חקירה מקיפה בנוגע לאקדח הטייזר, עת פנתה החוקרת חמל למומחה הרלוונטי, מר זאב קפטובסקי, איתרה באמצעותו את הלוג בנוגע לשימוש בטייזר ולאחר קבלתו, ערכה מולו בירור טלפוני לגבי אופן השימוש בו. ראה סעיפים 18-19 לתצהירה לרבות התיעוד התומך שצורף. בניגוד לנטען על ידי התובע, לא התרשמתי כי היה צורך בהשלמת בירור כלשהו. אדרבא, החוקרת הייתה ערה לסתירה שהתעוררה בין גרסאות השוטר זכנון בנוגע למספר הלחיצות על האקדח כפי שדווח תחילה לבין המספר העולה מהלוג. לשם כך בדיוק זומן השוטר רוי זכנון לחקירה נוספת באזהרה במטרה לעמתו עם נתוני הדוח ואף נחקר כחשוד בעבירה של: "שימוש בכח נגד צעירים ממוצא אתיופי סמוך למועדון נתנזון בחיפה וסמוך לקיוסק ברחוב הצומת ברחוב המגנים וקראת להם בשמות גזעניים וכל זאת בניגוד לחוק". ראה סעיף 20 לתצהיר החוקרת והודעת חשוד נספח יט' לתצהירה. משכך, לא התרשמתי כי נותר "זנב חקירה" כלשהו שלא נבדק בקשר לפן הטכני הקשור באקדח הטייזר ונחה דעתי כי כוון החקירה הנ"ל מוצה עד תום.
  2. טענה לאי העתקת מצלמות אבטחה מהקיוסק שיכול ותיעדו את האירוע- בהתאם למזכר ת/5 שביצע החוקר חסן סלאח- נעשה ניסיון ביום 15/7/12 לקחת את מצלמות האבטחה מהקיוסק ואולם בעל הקיוסק מסר כי אלו כבר נלקחו על ידי המשטרה (כראיה במסגרת ההליך הפלילי שנוהל כנגד החשוד שנעצר-דוד) וכי בידי בעלי הקיוסק לא נותר עותק מהסרט. לטענת התובע מדובר באיחור בביצוע פעולת העתקת סרט האבטחה שכן הפניה לבעל הקיוסק נעשתה חודשיים אחרי הגשת התלונה. החוקר סלח אישר שככלל אין להמתין כמה חודשים כדי לאתר מצלמות אבטחה אשר ייתכן ותיעדו את האירוע (עמ' 48 לפרוטוקול). ואכן, מחקירתו של השוטר טוען המעצרים פרג' סבג שזומן אף הוא מטעם התובע, התברר כי העתקת מצלמות האבטחה מהקיוסק התבקשה כפעולת חקירה במסגרת מעצרו של החשוד (ראה מזכר ת/ 2, וחקירתו בעמ' 26-28 לפרוטוקול) ואולם בדיקת הסרטונים הללו העלתה כי הם לא צילמו את הרחוב שכן המצלמה הייתה מכוונת לתוך הקיוסק ולא מחוצה לו. ראה סעיף 8 לתצהירו של החוקר איברהים וחקירתו בעמ' 81-82 לפרוטוקול, שם הפנה להודעה שנגבתה מבעל הקיוסק ובה השיב כי המצלמות פונות לתוך שטח הקיוסק. יתרה מזאת, אין חולק כי נעשה נסיון של מח"ש לאתר את סרט הצילום מתוך המצלמה הממוקמות וחולשת על הצומת מטעם העירייה, ואולם מאחר והמידע נשמר רק למשך 7 ימים בעוד שהתלונה הוגשה רק כעבור 8 ימים, ממילא התיעוד הנ"ל לא השתמר. ראה סעיף 8 לתצהירו של החוקר איברהים ודבריו של ב"כ התובע בעמ' 35 לפרוטוקול 6/2/18.
  3. טענה להעדר האפשרות להגיש תלונה במשרדי מח"ש בשל חג הפסח- לא זו בלבד שטענה זו נשללה על ידי כל עדי הנתבעת וללא יוצא מן הכלל, אלא היא נשללה גם על ידי עד מטעם התביעה, החוקר חסן סלאח אשר העיד כי כונן מח"ש תמיד נמצא במשרד גם בחול המועד כאשר בערב החג עצמו יש כונן בית. ראה עמ' 40 לפרוטוקול: " בחג כונן יושב במשרד, עובד, יש כל יום כונן אחר ולא קורה למרות שזו חופשה מרוכזת וחופשה של משרדי ממשלה, תמיד יש חוקר". וראה עמ' 41 לפרוטוקול שם אישר כי נמצא כונן בחול המועד. באשר לערב החג- הנוהג הוא שמשאירים מספר נייד של הכונן בביתו. ראה עמ' 42 לפרוטוקול. עדות זו עולה בקנה אחד עם עדויות חוקרי מח"ש: ראה סעיף 6-7 לתצהירו של החוקר איברהים וחקירתו בעמ' 80 לפרוטוקול שם אף ציין את שמו של החוקר שהיה תורן בחול המועד פסח אותה שנה במועד האירועים. משכך, אף אם נניח כי נבצר מהתובע להגיש התלונה למחרת האירוע מאחר והיה זה יום החג עצמו, לא הוכח כי הייתה מניעה כלשהי להגישה ביום הראשון של חול המועד, וזאת להבדיל משבוע שלם אשר חלף מיום האירוע ועד להגשת התלונה בפועל.
  4. טענה בנוגע לחריגה "מנוהלי" חקירה ומינוי חוקרת צעירה לחקור התלונה- בקצירת האומר אציין כי אין בטענות אלו ממש. ראשית, התובע לא הצביע על כל נוהל ממנו חרגו, כביכול, חוקרי מח"ש. לאורך כל העדויות הובהר כי חקירה הינה דבר דינאמי ואין סיבה להניח כי הינה כפופה לנוהל אחיד ונוקשה כלשהו, הגם שקיימים כללים והדרכות וחקיקה רלוונטית. אין חולק כי החוקרת שמונתה הינה חוקרת מוסמכת שעברה הכשרה מתאימה, מלבד היותה חוקרת הינה עורכת דין בהשכלתה ובהכשרתה, אשר השלימה התמחות במח"ש ולא התרשמתי כי הוכח פסול כלשהו בהצבתה למשימה של ביצוע חקירת התלונה (ראה עמ' 18-19 לפרוטוקול 11/2/18). זאת ועוד, התקדמות החקירה של החוקרת חמל נבדקה על ידי ראש הצוות שלה והמנהל המקצועי שמעליה ואף לוותה על ידי הפרקליטות של מח"ש מבחינת מתן הנחיות. ראה עדות החוקרת בעמ' 60-61 לפרוטוקול 11/2/18 וכן עדותו של ראש הצוות הממונה עליה בעמ' 68 לפרוטוקול. באשר לחלוקת התפקידים בין הצוות החוקר לפרקליטות של מח"ש המלווה את החקירות, ראה עדות החוקרת חמל בעמ' 21-22 ו- 60 לפרוטוקול 11/2/18.
  5. טענה לאי זימון שני האזרחים שהזעיקו את המשטרה לחקירה- החוקר חסן סלאח הסביר בעדותו כי מח"ש אינה נוהגת להוציא צווי זימון לאזרח שהזעיק את המשטרה ככל שאינו מעורב באירוע, אינו קורבן ואינו חשוד (עמ' 39 לפרוטוקול). יתרה מזאת, עיון במזכרי השיחות שקיים החוקר חסן עם מזעיקים אלו מעלה כי הללו לא ראו מה התרחש בקיוסק ומשכך ממילא לא יכלו לשפוך אור על הנעשה שם. ראה גם עמ' 39 לפרוטוקול.
  6. טענה לאי עריכת מסדר זיהוי לצורך זיהוי השוטר הפוגע- בעניין זה הסבירו חוקרי מח"ש כי מהתלונה שגבו מהתובע עצמו ועדויות יתר העדים המעורבים (דוד, אסתר) עלה הרושם כי עריכת מסדר זיהוי לא הייתה מעלה או מורידה ולא מוסיפה מאומה למען קידום החקירה מהטעם הפשוט כי באירועי הלילה המדובר היו מעורבים שוטרים רבים בשתי הזירות, כולם לבושי מדים ועל כן דומים במראה, מרבית העדים היו שתויים ברמה כזו או אחרת (אחרי בילוי לילי במועדון) והיה גז פלפל באוויר שערפל את הראיה של כולם וכי אף לא מי מהמעורבים יכול היה לזהות מאן דהוא. ראה עדותה של שירן בעמ' 64 לפרוטוקול ועדות החוקר סלמן בעמ' 79 לפרוטוקול. זאת ועוד, מההודעה שנגבתה מהתובע במסגרת תלונתו עולה כי האצבע המאשימה הופנתה על ידו כנגד שוטר אחר בשם איהאב ולא כנגד השוטר שהיה בר הסמכא להפעלת אקדח הטייזר (רוי זכנון), מה שהווה את הקושי העיקרי בכל הנוגע לסוגיית הזיהוי בשים לב למסד הראייתי שהעלתה החקירה. גם מטעם זה מסדר זיהוי לא היה מועיל במאומה. ראה הסברה של עו"ד יוננאין בעמ' 115 לפרוטוקול, עת נחקרה בנקודה זו:

"...כשהם קראו את חומר הראיות, לשיטתם, הם באו ואמרו איהב הוא זה שהיכה את דוד, אבל זה ה- linkage, אין לי linkage, זאת אומרת אם הבחור, אם התובע בא ואומר מי שהיכה את דוד היכה גם אותי, איך אני יודע את זה? אני יודע את זה מדוד, ודוד אומר שמי שהיכה אותי זה איהב וראיתי את התג זיהוי שלו, זאת אומרת זה זיהוי פוזיטיבי. עכשיו אני עכשיו אביא אותם למסדר זיהוי ואיזה ערך יש לזה? "

ובהמשך דבריה בעמ' 122 לפרוטוקול:

" לעניין מסדר הזיהוי, אני תוהה את מי אני אעמיד במסדר הזיהוי, אני אעמיד את התובע? למסדר זיהוי? הוא הרי אומר שהוא לא יודע מי עשה נגדו את השימוש בטייזר.... דוד מזהה את רוי, מה אני עושה דקה אחר כך שאני יודעת שהוא זיהה את איהב, איזה ערך יש לזיהויים האלה? אני לא עושה פעולות חקירה שהן פעולות חקירה סרק..."

1. לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי לצורך בירור תלונת התובע, נעשו פעולות חקירה רבות ונעשה מאמץ כן ואמיתי באיסוף מלוא הראיות על מנת לרדת לחקר האמת. במסגרת זו, ולאחר עיון מדוקדק במסכת הראייתית התרשמתי כי החקירה בוצעה בשקידה ראויה, בפרק זמן סביר, לוותה בהנחיה של הפרקליטות ולא מצאתי כל גרירת רגליים או חלילה ניסיון לטיוח במהלכה ומשכך הריני לקבוע כי לא הייתה כל התרשלות בביצועה.
2. אדרבא, עצם העובדה עליה אין עוררין, כי מח"ש מיוזמתה במסגרת חקירתה שלחה את התיעוד הרפואי ותמונה מחזהו של התובע למכון הפתולוגי, על מנת לאשר או לשלול קיומו של קשר אפשרי בין פגיעת אקדח הטייזר/שוקר לבין הממצאים על חזהו של התובע, היא הנותנת כי נעשה ניסיון כן ואמיתי להגיע לחקר האמת ולהתחקות אחר אירועי אותו הלילה, אף אם תוצא החקירה לא "תחמיא" למשטרה. אמנם, מבחינת מבחן התוצאה, החקירה לא הניבה פרי ראייתי מספק לצורך העמדה לדין פלילי או משמעתי של מי מהגורמים המעורבים, ואולם עובדה זו אינה מלמדת דבר וחצי דבר על איכותה ומקצועיותה של החקירה.
3. ודוק, מבחן התוצאה אינו הפריזמה שבאמצעותה נבחנת שאלת ההתרשלות בביצוע החקירה. לפיכך ,אף אם נניח לצורך הדיון כי במהלך איסוף הראיות התעוררו והתגלו סתירות בעדויות או שינויי גרסה כאלו ואחרים, ועל כך דומני כי אין חולק, (למשל בנוגע למספר הלחיצות על אקדח הטייזר או סתירות בהודעות שנגבו מהשוטרים ביחס לדוחות הפעולה או סתירות פנימיות בינם לבין עצמם), עדיין אין זה מלמד כי החקירה נוהלה באופן רשלני, כפי שמבקש התובע מבית המשפט לקבוע.
4. אילו היה התובע מצביע על "ראיית זהב" כלשהי, אשר בשל חקירה מרושלת של מח"ש נעלמה מעיני החוקרים, או חמקה מידי החוקרים ובשל כך נמנע מהם להגיע לחקר האמת- או אז ניתן היה (אולי) לבסס טענה לקיומה של התרשלות, בהנחה כי קיימת חובת זהירות, שאלה כבדת משקל בפני עצמה, ובהנחה כי מתקיים נזק עצמאי ונפרד בגין עוולה זו ביחס לעוולת התקיפה. ואולם לא כך הוא בענייננו; הקשיים עליהם הצביע התובע, דוגמת הסתירות שעלו מהודעות השוטרים והעדים, או אי שביעות רצונו הכללית מתוצאות החקירה או הקצב בו התנהלה, אין בכוחם לבסס את עוולת הרשלנות ביחס למח"ש.
5. אם לא די בכך, התובע כלל לא טען ובוודאי לא הוכיח, כי די בכוחם הראייתי של קשיים אלו, כדי לבסס הגשת כתב אישום והעמדה לדין פלילי או משמעתי כנגד מי מהשוטרים, מה שכידוע דורש רף ראייתי גבוה ובעיקר מסד עובדתי מבוסס לגבי זהות השוטר התוקף. משכך, גם מהפן הזה לא הוכיח התובע התרשלות בכל הנוגע לקבלת ההחלטה על סגירת התלונה מחוסר ראיות.
6. כך קורה, שחרף המסקנה אליה הגענו לעיל לקיומה של עוולת תקיפה במישור האזרחי על בסיס המסד הראייתי שהוצג לעיל, ייתכן מצב בו אין די במסד זה כדי להגיע לסף הראייתי המינימלי הדרוש במישור הפלילי לצורך העמדה לדין מהטעם כי לא ניתן לרדת לחקר זהות התוקף. מצב דברים זה לרוב מתרחש בעיקר בשל חסר ראייתי של התמונה העובדתית המלאה, למשל, כפי שקרה בענייננו, בשל העובדה כי: לא השתמרו סרטונים ממצלמות האבטחה של הצומת שנשמרים רק 7 ימים ואילו התלונה הוגשה כעבור 8 ימים מיום האירוע, או כי המצלמות של הקיוסק לא מוקמו לכוון הרחוב, או בשל העובדה כי אף לא מי מהעדים שהיו מעורבים באירוע מקרב המתקהלים לרבות דוד ואסתר מכריו של התובע, לא ידעו לזהות בחקירתם, או להצביע על פרטים מזהים, של השוטר שפגע בתובע. למעשה, בצל המהומה הגדולה שהתחוללה במקום, חלקם כלל לא היו עדי ראיה אשר יכלו לשפוך אור על מה שקרה לתובע באותו הלילה. אדרבא, ככל הנראה מסיבה זו אף לא זומנו על ידי התובע כעדים מטעמו בתובענה זו. לכך מצטרפת העובדה כי קיימת סתירה בין גרסת השוטר זכנון לעצור דוד בנוגע למספר הפעמים שהופעל הטייזר, וסתירה זו מתווספת על העובדה כי כל אחד מהם שינה גרסתו מספר פעמים ואף לא מי מהן תואמת את הגרסה שמסר התובע עצמו ביחס למספר הפעמים בהם בתחושתו הסובייקטיבית חש כי חושמל (חמש פעמים מקום בו נרשמו רק שלוש לחיצות- ראה עמ' 34 לעדות התובע פרוטוקול 4/2/18 וראה עדות החוקרת בסוגיה זו בעמ' 45 לפרוטוקול 11/2/18).
7. לכך הוסף את העובדה כי לפי הלוג אמנם בוצעו שלוש לחיצות על האקדח ואולם הן נעשו בסמיכות זמנים של חלקיקי שניות זה מזה בעת שהאקדח הופעל כשוקר על העצור דוד, מה שלא מאפשר את פרק הזמן לרוץ לקראת התובע שעמד מעברו השני של הכביש במרחק 15 מטר ולהפעילו כטייזר על התובע. גם לשאלה זו לא נמצא הסבר כלשהו בחומר החקירה. ראה גם עדות החוקרת עמ' 28 לפרוטוקול 11/2/18 וראה עדות התובע בעמ' 26 לפרוטוקול מיום 4/2/18 שם ברב הגינותו אישר כי מהעדויות שלו או של שאר העדים האחרים כפי שנגבו במשטרה או במח"ש לא ניתן היה להבין מי השוטר שתקף אותו.
8. בעניין זה מצאתי לנכון להפנות לעדותה של החוקרת שירן חמל בהתייחס למאמצים שנעשו מטעם מח"ש למצות את החקירה מחד גיסא, אל מול הקשיים הראייתיים שעלו והתעוררו מחומר החקירה בהם נתקלו החוקרים ומקבלי ההחלטות מטעם מח"ש מאידך גיסא: בראה עמ' 41 לפרוטוקול שם התייחסה לשוטר שעשה שימוש באקדח הטייזר:

" יכול להיות שהוא שגה בכמות הלחיצות, יכול להיות שהוא פעל שלא כשורה, בגלל זה זה תיק של חוסר ראיות, אם היו לנו ראיות בוודאי שהוא היה עומד לדין, הוא לא. אין לנו ראיות, יכול מאד להיות שהוא טעה כאן, אבל אין לזה ראיות...".

1. ובהמשך בעמ' 45 לפרוטוקול:

" בוא נצא מתוך הנחה הכי רחוקה השוטר שקרן, הוא עשה טייזר הוא מסתיר, איפה עוד ראיות שלי? אם למתלונן שלי יש בעיה בגרסה שלו אז מי יהיה בהמשך? שום דבר לא הסתדר: 5 לחיצות לעומת 3 לחיצות, הוא אומר אחד, העדים לא תומכים בשום דבר, תיעוד רפואי ניתן לנו אחרי שבוע המון בעיות בתוך הגרסה עצמה אנחנו ניסינו ואנחנו פעלנו וניסינו להגיע לכל הדברים אבל זה לא צלח..."

1. ובהמשך בעמ' 60 לפרוטוקול:

"....הרף הפלילי הוא כל כך גבוה ובאמת כל כך קשה להגיע אליו שכן הדברים האלה הם בעייתיים, הם בעייתיים, אני מאוד רוצה, אני לא אוהבת תיקים של חוסר ראיות, אני אנטי חוסר ראיות, או דין או חוסר אשמה, פוליגרף מה שצריך אני עושה, בתיק הזה באמת יצאנו מגדרנו כי הבנו שמשהו קרה, האמנו שמשהו קרה, כל זה לא מספיק בשביל להעמיד מישהו לדין, מה שאני חווה עכשיו שאתה מאוד נחמד ביחס לסנגורים הפליליים, זה הורגים אותנו, ממש, אתה רשלן בדיוק בכיוון השני, כי עשית יותר מידי ולא הוכחת, מאוד מאוד קשה להוכיח בפלילי.... עשינו את כל פעולות החקירה כולל לשלוח למכון לרפואה משפטית שזה דבר שאנחנו לא עושים כל הזמן כי אנחנו יודעים שהיה פה משהו, זה ברור לנו, ניסינו לחזק את הראיות, כן, הנה זו ראייה שמחזקת, זה עדיין לא שופך לי אור על האירוע, זה עדיין לא אומר לי מי השוטר שעשה ובאיזה נסיבות מה לכתוב בכתב האישום, מה יכתוב? באיזה נסיבות הוא עשה את זה?..... פה היה מעורב גם ראש מח"ש בעצמו קיבל את ההערה, באמת, היה דיונים רבים על התיק הזה. כי באמת ניסינו, ניסינו..."

1. ובהמשך בעמ' 63 לפרוטוקול:

"...יש לנו תיק שלם, מכלול שלם של ראיות, יש מתלונן שהגרסה שלו היא בעייתית בעצמה, חמש לחיצות לא מסתדר עם שום דבר, זה כבר מוריד מהמשקל של התלונה שלו, עדים שהיו לידו ודאגנו להביא את כולם, כולל החברה ההיא, לא ראו שום שוקר, לא ראו שום חשמל, אם אנחנו מדברים על פרק זמן של 3 או 4 דקות לא יודעת אם הוא היה מספיק ללכת ולחזור, אלה דברים שצריכים ראיות, נכון שהוא היה שם השוטר היחיד עם השוקר, אבל מפה ולהגיד הוא בא ולחץ בעצמו, אין לי מספיק לראיות לזה. עכשיו, עוד פעם, לא אני מקבלת את ההחלטה בסוף אם להעמיד לדין, אבל כל העיניים שראו את זה, לא סברו שיש פה מספיק בשביל להעמיד את השוטר הזה לדין כי יש, כי היה פה מקום לספק סביר..."

1. בל נשכח כי בדיקת שיקול הדעת וסבירות הפעולות בהן נקטה מח"ש בעת ביצוע החקירה, נעשה ביחס למידע שהעלתה החקירה בזמן אמת ולא כחכמה בדיעבד ביחס לעדויות שעלו בדיון כאן. בעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בסעיף 125 לע"א 3580/06 עז' המנוח חגי יוסף נ' מ"י (להלן: " הלכת חגי יוסף) מיום 21/3/11:

"...כלל הוא, כי את התנהגות החוקרים ואנשי התביעה בכל שלב משלבי ההליך יש לבחון בזמן אמת – בעת עשייתן של הפעולות ובזמן קבלת ההחלטות. שאלת הפרת חובת הזהירות הקונקרטית שחלה על גורמי החקירה והתביעה נחתכת על-פי הנסיבות, התנאים והאפשרויות שהיו קיימים במועד הרלוונטי שבו התנהגות הרשות עומדת למבחן. סבירות ההתנהגות נבחנת על-פי מכלול הנתונים ששימשו את הרשות במועד הקובע. אין בוחנים את ההתנהגות בדרך של "חכמה לאחר מעשה"..."

1. ויודגש, אף אם יטען הטוען כי ניתן היה להעמיק ולחקור בכוון כזה או אחר, כפי שביקש ב"כ התובע להציע מסגרת חקירותיו הנגדיות, אין זה אומר כי הדבר היה מניב פרי במובן זה שהיה משלים את החסר הראייתי הנדרש לצורך העמדה לדין פלילי או משמעתי. בוודאי שאין זה אומר כי החקירה כמות שנעשתה, ועליה הרחבתי את הדיון לעיל, נעשתה ברשלנות או מתוך זלזול או היעדר רצון להגיע לחקר האמת. משכך, ולאור הניתוח המפורט שנעשה לעיל על סמך המסכת העובדתית שנפרשה בפניי, לא מצאתי כל פסול באופן ביצוע החקירה ומשכך באתי למסקנה כי לא הוכחה התרשלות בביצוע החקירה.
2. בעניין זה יפים דברי בהמ"ש בעניין ע"א 2979/15 חמד בן עמאר סעד נ' מדינת ישראל (5/7/17) (להלן: " הלכת חמד"), בעמ' 23 לפסק הדין:

".. הנה כי כן, בראיה לאחור ניתן לטעון כמעט תמיד (ואף נטען כמעט תמיד) שגורמי החקירה לא בדקו זווית כזו או אחרת; אך לרוב לא ניתן לומר כי מדובר במחדל חקירה רשלני. הדבר תלוי במכלול הנתונים שעמדו לרשות גורמי החקירה בשעת מעשה. לעתים, קצה חוט מוביל את החקירה לכיוון מסוים, ומטבע הדברים מופנים חיצי החקירה לאותו הכיוון, כאשר בדיעבד מתברר שהפתרון לתעלומה מצוי במקום אחר. אין משמעות הדבר שהחקירה נוהלה ברשלנות; יש לבחון האם לאור הנתונים שהיו גלויים לעיני החוקרים וידועים בעת ההיא, התעלמות מכיוון חקירה כזה או אחר היתה בגדר הסביר..." (הדגשות אינן במקור).

הטענה בדבר אפליה וגזענות אסורה כנגד בני העדה האתיופית

1. כאן המקום להתייחס, בקצירת האומר, לטענה לאפליה מערכתית כנגד בני העדה האתיופית הן של משטרת ישראל והן של חקירות מח"ש בכללותן. טענה זו עלתה ועברה כחוט השני לאורכו של כל המשפט, בין אם בצורה מפורשת ובין אם במשתמעת, והתובע אף צירף בעניין זה במסגרת ראיותיו דוח מבקר המדינה והחלטת ממשלה בנוגע לסוגיות אלו (נספחים 26-28 לתיק המוצגים) ואף התייחס לטענה זו במסגרת סיכומיו. ראשית יאמר, לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל להיעדר התרשלות או הפרת חובה כלשהי בביצוע החקירה, ממילא מתייתר הדיון בטענה זו, שהרי השתיים, עוולת הרשלנות והטענה כי החקירה נגועה בגזענות, מוציאות זו את זו ולא יכולות לדור בכפיפה אחת: חקירה המונעת משיקולים זרים ופסולים כגון גזענות, מטיבה אינה רשלנית אלא מכוונת.
2. מכל מקום, סבורני כי לא זוהי המסגרת המתאימה לדון בסוגיות אלו; עסקינן בתובע ובאירוע פרטני תוך בחינה פרטיקולרית של אופן הטיפול בתלונתו, להבדיל מדיון בטענות כוללניות על היחס שבין משטרת ישראל בכלל ומח"ש בפרט, מול בני העדה האתיופית, טענות שייתכן ומקומן יפה למאבק ציבורי למען שוויון חברתי המתאים למסגרות אחרות, ואולם לא במסגרת תביעת נזיקין זו.
3. מלבד העובדה כי תובענה זו כאמור אינה הפלטפורמה המתאימה לעסוק בסוגיות אלו, בוודאי לא ברמה המערכתית כפי שכוון התובע לאורך כל ניהול התובענה, אציין בהקשר זה את עדותו של החוקר חסן סאלח שזומן כעד מטעם התביעה, בעמ' 44 לפרוטוקול, עת נשאל ע"י ב"כ התובע בחקירתו הראשית האם קיימת הנחיה להתנהל בצורה שונה ביחס לבני העדה האתיופית מבחינת הרגישות בביצוע חקירת התלונות המוגשות למח"ש. העד השיב כי אין אפליה לא לחומרא ולא לקולא (בבחינת אבחנה משווה) . ראה דבריו בעמ' 44-45 לפרוטוקול:

" ...להתנהל רגיל במסגרת החוק, ובמסגרת הנהלים, חקירה היא חקירה, אם זה אתיופי או יהודי או לא יודע מה, ערבי, חקירה היא חקירה, לא משנה מי הדמות.... אין אפליה...בחקירה אין אפליה מתקנת. חקירה היא חקירה. ראיות הן ראיות..."

1. לא נעלמה מעיניי העובדה כי בתדפיס הקשר בין השוטרים בקשר לאירועי אותו הלילה, קשר אשר נמשך לאורך כל שעות הלילה שכן גל הקשר שידר במשך שעות, נרשמה אמירה אחת מקוממת ובלתי ראויה שנאמרה מפי אחד השוטרים: " יש סכנות, שחור, אתה יודע עכשיו חושך". ואולם דווקא הערת מפקד המשמרת שמאזין לקשר ואשר הורה להפסיק לאלתר עם הערות גזעניות, הערה אשר נרשמה בתדפיס ובאה מיד לאחר שנאמרה אמירה אומללה זו, היא הנותנת כי למשטרה כארגון לא הייתה כל אג'נדה לפעול מתוך שיקול או מניע גזעני כזה או אחר ביחס לאירועי אותו לילה בו עוסקת תביעה זו. ראה מזכר האזנה למוקד הקשר שערכה החוקרת מטעם מח"ש, ראה עדותו של קצין התורן של התחנה בעמ' 15-16 לפרוטוקול מיום 11/2/18.
2. לאור כל המקובץ דלעיל, באתי למסקנה כי החקירה נעשתה בשקידה ובמסירות הראויה מתוך מאמץ כן ואמיתי להגיע לחקר האמת ולמצות הדין מול מי מהשוטרים האחראים לפגיעה בתובע ואולם חרף מאמץ זה נותרו פערים גדולים בחומר החקירה באופן שאינו מאפשר העמדה לדין פלילי או משמעתי בסף הראייתי הדרוש לכך, בהתאם למסקנה אליה הגיעו הגורמים המשפטיים של מח"ש כפי שידון להלן;

הטענה בנוגע לקבלת החלטה שגויה על ידי פרקליטות מח"ש עת הורתה על סגירת התיק

1. בנוגע לסוגיה זו, העידו מטעם הנתבעים שני הפרקליטים שהיו מעורבים בקבלת ההחלטה על סגירת התלונה על סמך ממצאי החקירה: עו"ד ליאת יוננאין אשר עברה על חומרי החקירה והמליצה על סגירת התיק בהעדר אפשרות לבסס כתב אישום על בסיס התלונה וממצאי החקירה. הפרקליטה מפרטת במסגרת תצהירה בהרחבה את החומר הראייתי שנבחן על ידה והקשיים שהוא העלה, אשר רובם ככולם נותחו עד דוק לעיל, ובעטים היא הגיעה למסקנה כי לא נותר לה אלא להמליץ על סגירת התיק. המלצה זו עברה לבדיקת פרקליטים בכירים מעליה ורק לאחר בחינתם הוחלט על סגירת התלונה. ראה עמ' 91 לפרוטוקול.
2. הפרקליטה הסבירה בהרחבה את השיקולים שעמדו לנגד עיניה בעת שבחנה ושקלה את המסד הראייתי שהעלתה החקירה, באספקלריה של ההליך הפלילי והאם יש בכוחו של מסד זה לבסס אישום והרשעה פלילית או משמעתית והסבירה מדוע הגיעה למסקנה שלילית. ראה חקירתה בעמ' 115 לפרוטוקול שם מצביעה על הקשים הראייתיים סביב סוגיית זיהויו של התוקף. כן ראה עדותה בעמ' 104-105:

"...אנחנו בדקנו, זה שהתיק נסגר מחוסר ראיות לא אומר שהחקירה לא הייתה יסודית, זה לא מבחן התוצאה, אם התיק הסתיים העדר ראיות זה לגמרי עילה סבירה לסגור, כי לפעמים הראיות הם כאלה, למרות שהחקירה הייתה מקיפה ויסודית, הם כאלה שאי אפשר לדעת מהם מה היה וזה המצב הפה, זה לא נובע מחוסר חקירה....ואז אני מגיעה לבחון את הצד השני, וגם בצד השני יש קשיים, גם בצד השני הגרסה של רוי היא מגומגמת וגם בצד השני בסופו של דבר יש סימן שמתיישב עם זה, ולכן כאן יש לי סימני שאלה וכאן יש לי סימני שאלה ואין מנוס בתיק כזה מלהגיע להעדר ראיות. זה אומר שהשוטר הוא נקי מרבב? לא, התיק נסגר נגדו מהעדר ראיות, לא מהעדר אשמה. זה בדיוק המטרה, זה בדיוק הסיבה, שקלנו את הראיות שהם לטובת הגרסה של המתלונן ושקלנו את הראיות שהם נגדו ובסופו של דבר הגענו למקום בפלילי אני לא יודעת מה באזרחי, קטונתי, בפלילי שאתה פשוט אין לך מה לעשות עם התיק הזה..."

ובהמשך בעמ' 112:

"..החובה שלי זה ללכת לתיקים של סיכוי סביר להרשעה, אנחנו לא שם..."

1. ובהמשך בעמ' 116:

"...בתיק הזה זה יותר חורים מגבינה, אין לי דבר וחצי דבר עם התובע, אין לי שום אינטרס אישי בעניין הזה, אני אבל לא אלך עם תיק שהוא לא צריך להגיע לבית משפט רק בשביל לרצות גורם מאן דהוא, לא, אני יש לי integrity..."

1. גם לאחר שב"כ התובע שב ודרש בחקירתו מהפרקליטה להתייחס לאפשרות של השלמת חקירה באמצעות עריכת עימות בין שני שוטרים (טארק ורוי) על מנת לנסות להתחקות אחר האמת העובדתית כמות שארעה, השיבה הפרקליטה כי הדבר לא יכול היה לסייע ולפוגג את סימני השאלה והקשיים הראייתיים שהיו מנת חלקה של החקירה. ראה דבריה בעמ' 121:

"... אני בסופו של דבר בן אדם חושב, אני באה ואומרת לעצמי גם נקודת ההנחה שהחקירה תביא את התוצר הכי אופטימלי מבחינתי וזה עוד פער בין השניים, גם תחת ההנחה הזאת, התיק הזו הוא על כרעי תרנגולת, אז אני לא אשלח את זה להשלמת חקירה כי היא השלמת חקירה של סרק..."

1. זאת ועוד, ההחלטה על סגירת התיק לא התקבלה רק על דעתה של עו"ד יוננאין. על נתוני החקירה של התיק עברו מספר גורמים מטעם המחלקה המשפטית של מח"ש, אשר הגיעו כולם פה אחד לאותה המסקנה הבלתי נמנעת של סגירת התיק מחוסר ראיות להעמדה לדין פלילי או משמעתי. ראה דבריה בעמ' 122 לפרוטוקול:

"...זה עולה אל הבוס שלי והוא יכול להכריע אם הוא מקבל את ההמלצה שלי או לא, זה חשוב לזכור, ההחלטה לא נעצרה אצלי, היא הגיעה אל אודי כרמל שהוא בכיר ובקיא ממני פי כמה, ולאחר מכן הפרקליטים ממחלקת עררים, עד למשנה לפרקליט המדינה שגם הוא בעל ניסיון רב, זאת אומרת וכולם היו תמימי דעים אז במובן הזה גם מחלקת עררים יכלו לשלוח את זה להשלמות חקירה, גם משנה, וכולם סברו שהחקירה מוצתה..."

1. גם הערר טופל ביחס וברצינות דומה לזו בה התקבלה ההחלטה על סגירת התיק בתוך מח"ש. בעניין זה אפנה לתצהירו של עו"ד יוסי אלון שם תיאר את סדר הטיפול בערר שהגיש התובע על החלטת מח"ש בנוגע לסגירת התיק, ואף הסביר כי כל חומרי החקירה לרבות הטענות שהעלה התובע בערר שהוגש באמצעות בא כוחו, הוצגו בישיבה סדורה בפני המשנה פרקליט המדינה, אשר בסיום הישיבה הגיעה למסקנתו של עו"ד אלון בדבר דחיית הערר.
2. באשר להחלטה על סגירת התיק מחוסר ראיות מספקות להעמדה לדין פלילי או משמעתי, העיד עו"ד אלון בעמ' 132 לפרוטוקול:

"... אנחנו מחלקה פלילית, אנחנו בודקים את התשתית הראייתית שיש בפנינו. את מה שיש בפנינו, זה מה שאנחנו בודקים, האם יש לנו אפשרות להגיש כתב אישום. חומר החקירה שהיה בפני לא היתה לי המלצה להגיש כתב אישום, כי לא היו ראיות מספיקות. היו תהיות, לכן התיק נסגר מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה. אבל לא היתה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום..."

1. וראה מקבץ דבריו בעמ' 137 ו- 140 לפרוטוקול:

"...אני אומר לך את הסיפור, איך אנחנו ראינו את הסיפור. זה אירוע מתגלגל שבו יש קטטה בין שיכורים, כוח משטרה מגיע, עוצר חלק מהאנשים, האירוע ממשיך הלאה לכיוון הקיוסק, יש שם עכשיו הליך של מעצר של אותו דוד שהחברה שלו קצת מנסה להפריע ולתוך האירוע הזה התובע בעצמו אומר, אני ועוד אנשים הלכנו למקום ההוא... הוא הולך עם עוד אנשים לקראת האירוע לטענתו כדי לצלם את האירוע אבל ברור שמבחינת השוטרים האחרים זה יכול להיראות כאילו הם הולכים לאיים עליהם, לכן גם טארק הפעיל את הגז מדמיע, זה הסיפור שאנחנו ראינו, אנחנו לא יודעים לתאר בדיוק...לא יודעים לתאר בדיוק באיזה שלב הוא נפגע אם הוא נפגע מחשמול, באיזו סיטואציה עם המצב הזה, אין לנו תשתית ראייתית לפלילים נגד מי מהשוטרים ... אני אומר לך עוד פעם, בכל חומר הראיות, אף אחד מהעדים שהיו שם לא ראה את התובע מחושמל... לא ראה שחשמלו את התובע. כל מה שהם יודעים שהתובע חושמל, ממה שהם שמעו ממנו..."

1. לעניין מבחן סבירות מעשי הרשות החוקרת במישור הנזיקי יפים דבריה של כב' השופטת חיות (כתוארה דאז) בעניין עז' חגי יוסף:

"...ככל שבסבירות התנהלותם של גורמי החקירה עסקינן, יש לבחון את הדברים תוך מתן הדעת על כך שבמקרים רבים דומה מלאכתם של גורמים אלה להילוכו של אדם המגשש את דרכו באפילה והמחפש אחר נקודות אחיזה ראייתיות שיאירו את תמונת המצב ויאפשרו לו להביא את האשמים לדין. לא כל טעות הנעשית במהלך החקירה ובזמן אמת מהווה על כן הפרה של חובת הזהירות והתרשלות מצד גורמי החקירה. אכן, חוכמה 'קטנה' בהקשר זה היא 'החוכמה שלאחר מעשה', אותה מציג מי שהתמונה הניצבת בפניו כבר מוארת, בהעלותו כנגד גורמי החקירה טרוניה על כך שלא הבחינו או לא ייחסו חשיבות לרסיס מידע כזה או אחר. לטעמי, בחינת הסבירות של התנהלות גורמי החקירה בהקשר זה ראוי לה כי תיבחן בהתחשב במכלול הנתונים שנגלו או שיכולים היו להתגלות בזמן אמת..." (הדגשות אינן במקור).

1. לאור האמור לעיל, לא התרשמתי כי נפל פסול כלשהו בתהליך קבלת ההחלטה על סגירת התיק מחמת חוסר ראיות. כאמור לעיל, החלטה זו התקבלה על ידי מספר גורמים משפטיים מטעם מח"ש לאחר שנבחנה בדקדוק לגופה, ואף עברה את המסננת של מחלקת העררים של מח"ש.

הפן המשפטי

המסגרת הנכונה לתקיפת החלטת מח"ש על סגירת התלונה

1. במסגרת סיכומי הצדדים גורס התובע כי ההחלטה על סגירת התלונה מחוסר ראיות הינה החלטה "צינית ובלתי מתקבלת על הדעת" ובסעיפים 29-31 לסיכומיו מרחיב התובע ומסביר מדוע החלטת הפרקליטים של מח"ש ושל פרקליטות המדינה שדחתה את הערר שהגיש התובע הינן שגויות.
2. על כך משיבה הנתבעת כי מקומה של טענה זו להיות מועלית בעתירה לבג"צ במסגרת תקיפה ישירה של החלטת פרקליטות המדינה על הערר שהגיש התובע ולא במסגרת תביעת נזיקין דנן ובעניין זה מפנה להלכה בעניין רע"א 2063/16 יהודה גליק נ' משטרת ישראל מיום 19/1/17. (להלן: " הלכת גליק").
3. הינה כי כן, התובע עצמו לא טוען כי החלטת הפרקליטים של מח"ש הייתה רשלנית אלא לטענתו הייתה שגויה ומסיבה זו הינו מתקשה להשלים עימה. משכך, אילו ביקש התובע להשיג על החלטת פרקליטות מח"ש על הערר שהגיש התובע בנוגע להחלטה על סגירת תלונתו, בטענה כי החלטה זו לוקה בחוסר סבירות בהיותה "צינית ובלתי מתקבלת על הדעת" כדבריו, או אז שומה היה עליו לעתור לבג"צ, משמדובר בתקיפה ישירה של החלטה מנהלית שהתקבלה במסגרת פעולה שלטונית מובהקת של מח"ש ואשר הביקורת השיפוטית עליה מצויה בתחום סמכותו הייחודית של בג"צ, וזאת בהתאם להלכת גליק.
4. על מנת לסבר את האוזן, כאן המקום להפנות לדין המנהלי ולהחלטות בג"צ בשלושה מקרים דומים אשר נדונה לאחרונה, בהם הוגשה עתירה בטענה לאי סבירות החלטה מנהלית של רשויות החקירה או התביעה, ולו על מנת להציג את עמדת בג"צ כאשר מובאת לפתחו סוגיה דומה בעיקרה;
5. המקרה הראשון אליו אבקש להפנות הינו בעניין בג"צ 199/18 בן טובים נ' מ"י (מיום 20/3/18), שם נדונה בקשת העותר לתקן את כתב האישום שהגישה הפרקליטות כנגד המשיב שתקף אותו. ראה דבריו של כב' השופט עמית סעיף 5:

"... כידוע, בית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעתן של רשויות החקירה והתביעה, שכן להן מסור שיקול דעת רחב בסוגיות השונות הנמצאות באחריותן. התערבות בשיקול דעת הרשויות תיעשה במשורה ובמקרים חריגים ... כפי שנאמר זה מכבר, כוחה של הלכה זו יפה לכל שלבי ההליך הפלילי, החל משלב הגשת כתב האישום וכלה בשלב הערעור לאחר מתן פסק הדין ... זאת ועוד, בית המשפט עמד בעבר על החשיבות שבנקיטת משנה זהירות מקום בו עסקינן בהחלטה הנסמכת על תשתית ראייתית... גורמי החקירה והאכיפה הם הבוחנים מקרוב את חומרי החקירה ולהם מסור שיקול הדעת לקבוע מהם סעיפי האישום. כך גם בחינת חומרי החקירה לצורך הגשת כתב אישום נמצאת ב"מגרש המשחקים" של גורמי אכיפת החוק, ולהם מסור שיקול דעת רחב בהקשר זה..." (הדגשות אינן במקור).

1. המקרה השני הינו בעניין בג"צ 9850/16 עבד אבו רחמה נ' היועץ המשפטי לממשלה (מיום 16/9/18) שם הוגשה עתירה כנגד החלטת פרקליט המדינה שדחתה ערר והשגה שהגיש העותר כנגד סגירת תיק חקירת משטרה צבאית. ונביא להלן מספר ציטוטים נבחרים מדבריו של כב' השופט גרוסקופף בסעיפים 14-19 לפסק הדין:
2. "... רשויות התביעה הן בעלות הידע והניסיון לעניין העמדה לדין, ועל כן הכרעה בשאלה האם חומר הראיות בתיק חקירה מוליד "סיכוי סביר להרשעה" מצויה בתחום התמחותן, ומסורה לשיקול דעתן... מכאן נובע – כפי ששב ושנה בית משפט זה – כי לא בנקל נתערב בהחלטות שעניינן העמדה לדין, וההתערבות שמורה "למקרים חריגים שבהם הפגמים שנפלו בהתנהלות רשויות התביעה יורדים לשורש העניין, והחלטותיהן לוקות בחוסר סבירות קיצוני או שיש בהן עיוות מהותי הדורש תיקון.... בעת בחינת סבירותה של החלטה לא להעמיד לדין בשל אי-דיות ראיות בית המשפט אינו שם עצמו בנעלי התביעה ובוחן את הראיות לגופן, אלא בוחן האם ההחלטה עצמה הייתה סבירה בנסיבות העניין... יישום ההלכה הפסוקה על העובדות שלפנינו מלמד כי ההחלטה שלא להעמיד לדין את המעורבים באירוע מצויה בגדרי מתחם הסבירות, והיא אינה מגלה עילה להתערבות. נוכח הגשת העררים וההשגה בפרשה, תיק החקירה נבחן מספר פעמים על ידי בכירי התביעה בצה"ל ובפרקליטות, וההחלטה האחרונה בעניין ניתנה על ידי פרקליט המדינה עצמו, באופן שיש בו אף לצמצם את מרחב ההתערבות המוגבל ממילא בהחלטות שעניינן העמדה לדין ... נוכח הקשיים עליהם הצביעו המשיבים, עמדתם כי חומר הראיות הקיים אינו מאפשר לקבוע כי קיים סיכוי סביר להרשעה היא עמדה סבירה. בוודאי לא ניתן לומר עליה כי היא מצדיקה התערבות שיפוטית, בשים לב לאמות המידה המחמירות לעניין התערבות בית משפט זה בהחלטות רשויות התביעה לעניין העמדה לדין...קשיים הראייתיים והמהותיים שנזכרו לעיל ביחס להעמדה לדין פלילי, הרלוונטיים במידה רבה גם לאפשרות של נקיטה בצעדים פיקודיים ומשמעתיים..." (הדגשות אינן במקור).
3. המקרה השלישי והאחרון שניתן אך לאחרונה בעניין בג"צ 8814/18 אמסלם נ' מ"י (27/1/19) עסק בעתירה שדרשה מהפרקליטות לתקן את כתב האישום ולהוסיף עבירה של הפקרת אדם אחרי פגיעה לפי פקודת התעבורה. בית המשפט חזר על ההלכות שצוטטו לעיל. ראה סעיף 8 לפסק דינו של כב' השופט עמית.
4. הינני ערה להבחנה בה עסקה בהרחבה הלכת גליק בכל הנוגע להבדל בין מבחני הסבירות המיושמים על ידי בתי המשפט לצורך ביקורת מינהלית על פעולתה של הרשות בהפעילה סמכות שלטונית, לבין המבחנים אשר שומה על בית המשפט ליישם בבואו לקבוע האם מעשיה או מחדליה של הרשות בדיני הנזיקין עונים על תנאי עוולת הרשלנות; בעוד אי הסבירות הנדרשת לפסילת פעולה מינהלית הינה אי סבירות קיצונית, אזי שאי הסבירות הנדרשת להטלת אחריות בנזיקין היא התנהגות החורגת מהאופן בו רשות סבירה, ובענייננו מח"ש, הייתה פועלת באותן נסיבות. כפי שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, מדובר בתכליות ורציונליים שונים שביסוד הדין המנהלי לעומת דיני הנזיקין ומכאן גם נגזר השוני בין מבחנים שונים ואופן יישומם על אותן הנסיבות. בעניין זה אפנה לע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי (15.12.11), לע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ [פורסם בנבו] (2008); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2006) וכן לע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.06).
5. יחד עם זאת, יפים בעניין זה דבריו של כב' השופט סולברג בהלכת חמד, אשר הצביע על הזיקה בין השניים, קרי בין מתחם הסבירות בהקשר המנהלי לבין מתחם הסבירות בהקשר הנזיקי. ראה שם בעמ' 25:

"...בפסיקתנו מקובל, בקשר לביקורת שיפוטית מינהלית על החלטות הפרקליטות בתחום זה, כי לפרקליטות נתון מתחם רחב של שיקול דעת בכל הנוגע להחלטות על העמדה לדין, במיוחד כשהבסיס להחלטה הוא הערכת משקל הראיות בתיק, ומשכך – ביקורת שיפוטית על החלטותיה תֵעשה בצמצום (ראו למשל: בג"ץ 2540/15 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.8.2015)). תפיסה זו באשר למתחם הסבירות בהקשר המינהלי, צריכה להקרין גם על תפיסת מתחם הסבירות בהקשר הנזיקי (אף שכמובן אין התאמה בין שתי הקטגוריות..." (הדגשה אינה במקור).

שאלת קיומה של חובת זהירות התובע דנן לבין מח"ש בכל הנוגע לאופן ביצוע החקירה

1. דומה כי אין חולק עוד בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית בין משטרת ישראל כגורם אכיפה ושמירה על שלום הציבור ובטחונו לבין האזרח הפרטי. קיומה של חובה זו נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין. ראה למשל בעניין זה בהלכת חמד בעמ' 23:

"... על עצם קיומה של חובת הזהירות המושגית של המדינה, ועל חובתם של גורמי המשטרה והפרקליטות להפעיל את סמכויותיהם בסבירות, אין חולק..."

1. וראה בעניין זה ראה ת.א. (מחוזי ת"א) 2993/99 אהרן בית שטרית נ' מאיר הרוש, פורסם בנבו, 21.8.07) שם נקבע:

"...אין עוד מחלוקת כיום, בדבר האפשרות העקרונית להטיל על המשטרה אחריות בנזיקין, לרבות, במקרה של מחדל מצידה, למנוע מעשים פליליים צפויים של צד שלישי ... ולמעשה, אין עוד מחלוקת, בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית כללית, במקרים כגון דא...". (הדגשה אינה במקור).

1. וראה גם דבריו של כב' השופט גו'בראן רע"א 5277/08 עז' אליקשווילי נ' מ"י מיום 28/7/09, (להלן: " פרשת אליקשווילי") עמ' 9:

"... בענייננו איני רואה צורך להכריע בין הגישות האמורות, משנדמה בעיני כי לא ניתן לחלוק על חובתה העקרונית והרעיונית של המשטרה להגן על הציבור מפני פגיעה עבריינית בשלומו ובגופו, כאשר על כל השיקולים הנשקלים במסגרת בחינת התפרשותה של חובה זו להיעשות במישור המקרה הפרטני, על רקע שיקולי המדיניות המשפטית העולים ממנו..." (הדגשה אינה במקור).

1. עוד הכירה הפסיקה בקיומה של חובת זהירות על מערכת היחסים שבין רשויות החקירה לנחקר שהינו מושא ההליך הפלילי. ראה דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בסעיפים 88-91 להלכת עז' חגי יוסף, שם נקבעה קיומה של חובת זהירות של המשטרה כלפי מושא הפעולה המשטרתית בעת הפעלת המשטרה את סמכויותיה השלטוניות כגוף חוקר כלפי הפרט הנחקר מושא ההליך הפלילי.
2. ואולם האם אותו רציונל חל גם על יחסי השכנות שבין התובע כמגיש תלונה, לבין מח"ש ומשרד המשפטים כרשות החוקרת את תלונתו בדומה לחזית שנדונה בתובענה זו? דומני כי התשובה לשאלה זו אינה נקיה מספקות; בניתוח לעיל עסקתי בהרחבה בחקירת מח"ש ובאתי למסקנה כי לא הייתה כל התרשלות בביצועה. למעשה, נקטתי בדרך הילוכה של הלכת פלוני: "התרשלות תחילה ולאחר מכן החובה". (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני מיום 15/7/2013 עמ' 12). (להלן: " הלכת פלוני"). ואולם, תובענה זו מעלה את השאלה לגבי עצם קיומה של חובת זהירות על יחסי השכנות בין אדם המגיש תלונה לבין הרשות החוקרת את תלונתו. ספק אם יחסי שכנות אלו נמצאים "בליבת דיני הנזיקין" (ראה הלכת פלוני, עמ' 16-17 לפסק הדין), וזאת להבדיל מיחסי השכנות שבין אזרח למשטרת ישראל או בין נחקר/ נאשם לבין רשויות החקירה, לגביהן אין עוררין בדבר קיומה של חובת זהירות כפי שמצינו לעיל.
3. לא מן הנמנע כי הניתוח לעיל בנוגע לאופן ביצוע החקירה, הפך במידה מסויימת את היוצרות. בהחלט ייתכן כי בנסיבות המקרה דנן צריך היה להקדים תחילה את הדיון בשאלת החובה על פני שאלת ההתרשלות. ואולם, כאמור לעיל, לנוכח מסקנתי להיעדר התרשלות או התנהגות עוולתית, ממילא מתייתר הצורך בדיון בשאלה החובה.
4. דא עקא, ומאחר ולא ניתן "לצאת פטור בלא כלום" ביחס לסוגיה כבדת משקל זו, בדבר עצם קיומה של חובה זהירות על יחסי שכנות בין מגיש תלונה לרשות החוקרת, ובהצטרף לטענת הנתבעות שכפרה בקיומה של חובה כאמור והקדישה לטענה זו חלק נכבד מסיכומיה, מצאתי לנכון להפנות לסעיפים 92-93 להלכת עז' חגי יוסף:

"...רשויות התביעה בהליך הפלילי מייצגות את המדינה (סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). התובע בהליך הפלילי מייצג את אינטרס אכיפת החוק, תוך הגנה על זכויות הפרט הנתון בהליך פלילי (בש"פ 2602/96 זינגר (בן צבי) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 231, 237 (1996); מרדכי קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך פלילי" פלילים ה2 173, 173-174 (תשנ"ז) (להלן: קרמניצר))... ביצוע תפקידי אכיפת החוק על-ידי התביעה כפוף, אפוא, לחובת הקפדה מוגברת על זכויות הנחקר או הנאשם, ובתוך כך, לנקיטת זהירות מיוחדת מפני פעולות להפללת אדם שלא היה מעורב בפלילים. במסגרת זו, חלה על רשויות התביעה חובה לבחון בקפדנות ראיות אשר נאספו במהלך חקירה כדי לקבוע אם יש מקום לשלילת חירותו של האדם במעצר; אם יש מקום להגשת אישום נגדו; ואם ראוי לנהל הליך פלילי בבית משפט נגדו (ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 870, 882 (2002)). על רקע הפגיעה החמורה הצפויה לאדם מניהול הליך פלילי נגדו, על התביעה להשתכנע כי חומר הראיות שנאסף מצדיק ניהול משפט נגדו.."

1. כוחם של דברים אלו, יפים גם בנוגע למחלקה לחקירת שוטרים אשר הוקמה מכח פרק רביעי 2, סעיף 49ט- 49 יא לפקודת המשטרה {נוסח חדש}, תשל"א-1971. לשון אחר, הלכת עז' חגי יוסף עסקה ביחסי השכנות שבין הרשות החוקרת לבין מושא ההליך הפלילי. אין זה אומר כי "מן ההן אתה שומע לאו" או כי ההלכה קבעה הסדר שלילי בנוגע לחובת זהירות בין הרשות החוקרת לבין מגיש התלונה הנחקרת. יחד עם זאת, הפסיקה שמה דגש על אכיפת החוק כתכלית העיקרית של רשויות החקירה והתביעה בהליך הפלילי לטובת כלל הציבור, ובענייננו- שמירה על טוהר המידות וחקירת מקרים של שימוש בכח שלא כדין של שוטרים כנגד אזרחים, כאשר המטרה היא להוקיע משורותיה של המשטרה או להעמיד לדין (פלילי/משמעתי) שוטרים שסרחו. הגשמת תכלית זאת נועדה לטובת כלל הציבור ולאו דווקא ביחס למתלונן פלוני אשר מבקש, ובצדק מבחינתו, לבוא חשבון ולמצות את הדין עם שוטר אלמוני.
2. תהייה זו בנוגע לקיומה של חובת זהירות על יחסי שכנות אלו- מתלונן מול מח"ש- מתחדדת לנוכח העובדה כי המתלונן, התובע במקרה דנן, זכה לסעד כספי בגין נזק הגוף שנגרם לו באירוע מושא התלונה במישור של עוולת התקיפה, ולא נגרם לו כל נזק נוסף, נפרד ועודף, אך בשל העובדה כי זהותו של השוטר התוקף לא התגלתה.
3. ואולם, כפי שציינתי לעיל, אינני קובעת מסמרות בסוגיה עקרונית זו וזאת לנוכח התוצאה האופרטיבית אליה הגעתי לעיל, ביחס לנתוניה של החקירה דנן, עת הגעתי למסקנה כי ביחס אליה לא התקיימה עוולת הרשלנות.

נזק אחוד וזהה בגין שתי העוולות ושיעורו

1. הסעד העיקרי בתביעה זו הינו פיצוי כספי בגין כאב וסבל, עוגמת נפש ופגיעה בכבוד, ללא נזק ממון של ממש, ולמעשה אין טענה לנזקים פיזיים, גופניים, למעט כאב וסבל ושלושה ימי מחלה וסכום מינורי של 600 ₪ בגין טיפול פסיכולוגי, בקשר לאירוע התקיפה מושא התביעה.
2. חרף טענת התובע שביקש להפריד בין הנזקים שנגרמו ביחס לכל אחת משתי העוולות, לא התרשמתי כי הוכח נזק עודף ונוסף בגין עוגמת נפש ופגיעה בכבוד רק בשל הטענה להתרשלות בביצוע החקירה, ואשר לא יקבל מענה בפיצוי הכספי שייפסק בגין עוולת התקיפה.
3. למותר לציין כי יסוד הנזק הינו חלק בלתי נפרד מיסודותיה של עוולת הרשלנות. ראה בעניין זה האמור בהלכת פלוני בעמ' 13 לפסק הדין: "..בעוולת הרשלנות בניגוד לעוולות אחרות....יסוד הנזק הינו אחד מרכיבי העוולה". לשון אחר, אף אם תיאורטית הייתה מתקבלת עילת הרשלנות כפי שייחס התובע לנתבעות 1-2 בגין אופן ניהול החקירה בקשר לתלונתו, ממילא לא הוכיח התובע כי נגרם לו בשל כך נזק נפרד ונוסף מעבר לזה שנגרם לו בשל עוולת התקיפה, ודי מטעם זה בלבד כדי לדחות את הטענה במישור של עוולת הרשלנות.
4. באשר לנזקי התובע בגין עוולת התקיפה, באתי למסקנה כי סכום של 40,000 ₪ משקף נכונה את מלוא נזקיו של התובע, הן בשל הכאב וסבל הפיזי שנגרם לו כתוצאה מהחשמול פלג גופו העליון באמצעות הטייזר והן בשל רגשות שליליים המלווים אירוע תקיפה מסוג זה לרבות עלבון צורב ומפח הנפש, שחווה באירועי אותו לילה כפי שמצינו לעיל. לסכום יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%, ואגרת בית משפט.

הוצאות ניהול ההליך

1. תביעתו של התובע התקבלה בכל הנוגע לעוולת התקיפה בגינה יפצו הנתבעים את התובע בסך של 40,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד, הוצאות העדים שהעידו בסוגיה זו ואגרת משפט.
2. ואולם, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי תובענה זו נוהלה עד תומה, על כל ההשלכות הנובעות מכך בנוגע למשאבים והוצאות משפט שנגרמו לנתבעים, אך ורק בשל עמידתו של התובע על בירור טענתו בנוגע לעוולת הרשלנות בנוגע לחקירת מח"ש, הגם שהנתבעות "הושיטו ידן לשלום" היו מוכנות לסיים הפרשה בפיצוי כספי, בין אם במסגרת הליך גישור ובין אם במסגרת הליכי קדם משפט בתובענה זו. אולם, התובע עמד איתן על ניהול התובענה עד תומה וזו כאמור זכותו הדיונית. ראה סעיף 17 לפסק דיני.
3. התובע קיבל את יומו, טענותיו התבררו עד דק, מבין 13 העדים שנחקרו במשפט, שמונה מהם, עובדי הנתבעות, זומנו אך ורק לצורך בירור סוגיית חקירת התלונה במח"ש (שלושה זומנו מטעם התובע וחמישה הגישו תצהירים מטעם הנתבעים), וזאת לאחר שבית המשפט הגביל את מספר העדים שביקש התובע לזמן בתחילת הדרך מהנימוקים שפורטו בהחלטה מיום 26/6/17, אשר נימוקיה, אשר עסקו במידתיות בניהול הליך משפטי, יפים גם לענייננו כאן בבואו של בית המשפט להידרש לסוגיית ההוצאות. אפנה בעניין זה בעיקר לאמור בסעיפים 22-34 להחלטתי שם.
4. ויודגש, בשל מספר העדים שנחקרו בתובענה זו, התפרש המשפט כולו על פני שלוש ישיבות, ארך שעות רבות ויעידו על כך קלסרי הראיות והמוצגים שהוגשו מטעם הצדדים המונים מאות עמודים וכן פרוטוקול הדיון המונה כ- 300 עמודים.
5. לאור התוצאה אליה הגעתי לפיה דין תביעתו של התובע להידחות בכל הנוגע לעוולת הרשלנות ובשים לב לעלויות ההליך בגין בירור טענה זו, הריני פוסקת כי התובע יישא בהוצאות משפט שנגרמו לנתבעים בסך 30,000 ₪.
6. סוף דבר ולאחר קיזוז, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, סך של 10,000 ₪ בתוספת 20% שכ"ט עו"ד מגובה הפיצוי כפי שנקבע בסעיף 86 לעיל, וכן הוצאות אגרת פתיחת ההליך ושכר העדים שזומנו על ידי התובע בכל הנוגע לעוולת התקיפה.
7. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ו אדר א' תשע"ט, 20 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.