1. ביום 9.7.2019 ניתן בתיק זה פסק דין המחייב את המבקשת לשלם למשיבים סכום של 173,497 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2017 ועד ליום התשלום בפועל.
2. המבקשת אשר מסרבת להשלים עם תוצאות פסק הדין הגישה בקשה במסגרתה הצהירה כי היא מתכוונת להגיש ערעור על פסק הדין ועל כן ביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין, דהיינו את התשלום אשר הוטל עליה. לבקשה הוגשה תגובת המשיבים ותשובת המבקשת לתגובה.

בקשת עיכוב הביצוע

1. המבקשת טענה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה נוכח כך כי אם ישולמו הכספים למשיבים יהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו כי קיים חשש שהמשיבים שהינם אנשים פרטיים ולאוו דווקא אמידים לא יוכלו להשיב את הכספים הרבים שיקבלו, ועל כן טענה כי גובהו של הסכום עשוי להוות שיקול בבקשה לעיכוב ביצוע (כך הפנתה לע"א 2444/19 רם נ' פלוני (12.6.2019) ול-5374/13 אגרקסקו כרמל חברה לייצור חקלאי בע"מ נ' עין יהב ואח' (11.8.2013)), עוד טענה כי במקרה בו לא תזכה בערעור, אזי אין חשש כי המשיבים לא יוכלו לגבות את הסכום אשר ייפסק להם.

עוד טענה כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8717/17 ו-ע"א 1595/18 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון איסמעיל מוחמד (23.7.2019) (להלן- עניין איסמעיל) אשר הפחית את משקלה של הדרישה למאזן הנוחות וקיבל את ערעורי המדינה שעסקו באופן חישובו של הפיצוי לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943.

תגובת המשיבים על הבקשה ותשובת המבקשת בעניינה

1. בעניין מאזן הנוחות טענו המשיבים כי הנחת המוצא היא כי פסק דין כספי יש לבצע באופן מידי, באשר לסיכוי הערעור, טענו כי עניין איסמעיל אינו רלבנטי לענייננו נוכח הסכמת הצדדים הדיונית כי מסד הנתונים של השמאי הממשלתי יחייב אותם.
2. בתשובתה של המבקשת לתגובה זו, טענה האחרונה כי הלכת איסמעיל מחייבת והעובדה כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית עוד טרם התקבלה הלכת איסמעיל לגבי ערכי שווי המקרקעין אינה משנה את העובדה כי את שיעור דמי החכירה יש להוכיח בהסתמך על מחירי השוק, על פי העקרונות שנפסקו בעניין איסמעיל.

דיון

1. לאחר בחינת טענות הצדדים אני סבור כי דין הבקשה להדחות. ככל שמדובר בשאלת מאזן הנוחות, אמירתה של המבקשת היא סתמית, נעדרת נתונים עובדתיים ואזכיר כי אם היו נתונים עובדתיים הם היו צריכים מבוססים על פח אסמכתאות ותצהיר.

ידוע כי אין בהגשת ערעור כדי להצדיק, עיכוב ביצועו של פסק הדין שעליו מערערים (ראו תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אולם, בית המשפט ייטה לעכב ביצוע מקום שבו סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש את עיכוב הביצוע (ראו למשל: ע"א 7562/12 קצב נ' אורני (6.12.2012)).

כאשר מדובר בעיכוב ביצוע של פסק דין כספי, הנטייה היא להימנע מעיכוב ביצוע, שכן בדרך כלל יהיה ביצועו הפיך על דרך ההשבה (ראו למשל: ע"א 4403/15 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' אהל (30.6.2015). לכן, על המבקש עיכוב ביצוע להראות כי לא יוכל להיפרע מהמשיב אם יזכה בערעורו.

במקרה זה טענת העדר היכולת הכלכלית של המשיבים נטענה בעלמא ללא כל פירוט ולו המינימאלי ביותר המצביע על מצב כלכלי בעייתי של המשיבים וכל הטענה הסתמכה על העובדה שהמשיבים הם אנשים פרטיים וסכום פסק הדין שנפסק הוא גבוה, טענה זו אינה יכולה לעמוד לבדה למשיבה. בעניין העדר יכולת כלכלית אפנה לע"א 5963/10 בנק הפועלים בע"מ נגד ארטיפו בע"מ (26.8.2010):

"טענה בדבר חוסר יכולת כלכלית של הזוכה על פי פסק הדין להשיב את אשר זכה בו, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיתמך בתשתית ראייתית מספקת... אף מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, סבורני כי אין מקום לקבל את הבקשה. המבקשים אמנם טוענים כי המשיבות מצויות בקשיים כלכליים, וכי הדבר מלמד כי לא יהא להם מאין להיפרע היה וערעורם יתקבל, אך הם אינם תומכים טענתם זו בתשתית עובדתית מספקת. העובדה כי למשיבה 2 נושים נוספים, אינה מלמדת, כשלעצמה, על חוסר יכולתה להשיב למבקשים את סכום הזכייה ככל שיזכו בערעורם".

1. בנסיבות אלו מתייתר הצורך לדון בשאלת סיכויי הערעור.

סיכום

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה.

אני מחייב את המבקשת לשלם למשיבים הוצאות בקשה זו בסכום של 1,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, ו' חשוון תש"פ, 04 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.