התובע הגיש כנגד הנתבעים, תביעה כספית בת 382,403.00₪.

תמצית העובדות שבכתב התביעה:

לבקשת הנתבעים פתח התובע חשבון בנק על שמם, נתן להם אשראי והלוואה גם, אך הם לא עמדו בתנאי הפירעון, עד כי ביום 30.03.2015 נערך הסכם בין הצדדים, לתשלום חוב הנתבעים לתובע. הסכם זה סומן "א" ונספח לכתב התביעה.

הנתבעים הפרו התחייבויותיהם לפי הסכם הפריסה ותנאיו, בין היתר בכך שלא עמדו בפירעון הסכום המוסכם ובמועדים המוסכמים.

משכך היה, העמיד הבנק את יתרת החוב לפירעון מידי, ומכאן התביעה.

הנתבעים עתרו למחיקת כותרת התביעה. בחינת הלימותה של התובענה לסדר דין מקוצר אינה נבחנת ע"פ טיעוני הנתבעים, כי אם ע"פ כתב התביעה ונספחיו. אלו, לאחר שנבחנו על ידי, עומדים בדרישות הדין, ביחס להגשת תביעה בסד"מ, ומכאן שבקשת הנתבעים בעניין זה – נדחית.

הנתבעים הגישו בר"ל הנסמך בתצהיר הנתבעת המציין כי כל המידע השייך בידי הנתבע, וכן בתצהיר הנתבע בו מוצהרות העובדות הבאות (לצד "לא עובדות" רבות):

במשך יותר מעשור שנים ניהלנו את חשבוננו המשותף בבנק הפועלים. – סע' 3;

בשנת 2009 החליט הבנק, ללא התראה מוקדמת ומבלי שהעלה טענה כלשהי כלפינו, לסגור את חשבון הבנק להעמיד את כל ההלוואות הקיימות בחשבוננו לפירעון מידי. – סע' 4;

לאחר בקשות חוזרות ונשנות, בשנת 2010 , הסכים הבנק לפרוס את החוב והגענו להסכם לפיו הנתבעים ישלמו לבנק תשלום חודשי לא מבוטל ולאחר שנתיים סוכם כי נפרע לבנק את יתרת החוב. סע' 9;

בסמוך לסוף התקופה של הסכם זה, גילינו כי לא נצליח להעמיד את יתרת החוב במועד, וביקשתי מהבנק ארכה מהבנק לפירעון יתרת החוב, כאשר בינתיים נמשיך לשלם את הסכום החודשי שסוכם. הבנק הסכים והמשכנו לשלם את הסכום החודשי. – סע' 10;

שוב פנינו אל הבנק ולאחר מאמצים סוכם שוב על הסדר תשלומים לפירעון החוב, בו נשלם כ 2,500₪ מדי חודש למשך 72 חודשים (בסך הכל 180,000₪) ולאחר מספר חודשים נוסיף סכום חודשי נוסף עבור פירעון יתרת החוב, ויתרת החוב בסד של כ 30,000₪ תנוכה מן החוב. – סע' 12;

הבנק לא הסכים לחתום על ההסכם הנ"ל – סע' 14;

הבנק לא הסכים לנו לדחות את חתימת ההסכם ואף קבע לנו אולטימטום, שנחתום לאלתר או שהטיפול יעבור לבית המשפט. לצערנו, נאלצנו לחתום על ההסכם ללא עיון משמעותי והלכנו לביתנו.- סעי' 15;

"...במשך 5 שנים מתחילת ההסכמות בין הבנק לביננו, שילמנו לבנק למעלה מ 100,000₪ מהחוב, אך הבנק ניצל זאת, ובמקום להפחית את סכום החוב המקורי הונה אותנו הבנק ו"בלע" את הכספים, והעמיד שוב את מלוא יתרת החוב, כאילו דבר לא שולם לפירעון מידי". – סע' 25.

ביום 01/05/2016, באין סיכומים מעם הנתבעים – ניתן כנגדם פסק דין.

זה בוטל בהחלטה מיום 05/06/2016, והחל יישום צו הסיכומים מיום ביטולו של פסק הדין.

סיכומי הנתבעים (מיום 26/6/16, 8 עמ'), פותחים בקביעה לפיה יש ליתן למבקשים הרשות להתגונן נוכח ויתור המשיב על חקירה נגדית.

הסיכומים חוזרים על הנטען בתצהיר הנתבע, על העובדות המוצהרות ועל ה"לא עובדות" המוצהרות.

כך מן המקור, נרשם בסעיף 34:

"סיכומם של דברים, הבנק הוא האשם בשרשרת האירועים אשר הובילו לקיומו של החוב ולהפרת ההסכם.

(א) כך, הבנק הוא אשר ללא התראה וללא סיבה סגר את חשבונם של הנתבעים והעמיד את מלוא יתרות החשבון לפירעון מידי.

(ב) הבנק סירב ומסרב עד היום להעביר לנתבעים את מלוא המסמכים המעידים על קיום החוב מלכתחילה.

(ג) הבנק הפר את הסכמותיו עם הנתבעים ופעל בניגוד לדין.

(ד) הבנק הטעה את הנתבעים בהסדר התשלומים האחרון, מנע מהם להתייעץ ואילץ אותם לחתום אותם על מסמך שנוגד את ההסכמות בין הצדדים ואת ההיגיון."

בסעיף 39 לסיכומים, נרשם בזו הלשון: "בנוגע להסכם, יטענו הנתבעים, כי ההסכם אשר צורף לכתב התביעה, הוא הסכם אשר לא ניתן להסתמך עליו ללא ידיעה מה היה לפני ומהו מקור החוב. ניתן להישען על הסכם אשר נחתם תחת מצוקה ואילוץ ותוך הטעיית הנתבעים,..."

סיכומי התובע (מיום 18/7/16, 13 עמודים) מציעים לדחות את בקשת הנתבעים, באין עמה כל הגנה, ולו לכאורה.

בבקשת המבקשים למתן רשות להתגונן, מיום 31/01/2016 - אין כל הכחשה ביחס לחוב המיוחס להם

בכתב התביעה.

טענת המבקשים על פיה יש לראות ההסכם כבטל, הועלתה על ידם לראשונה במסגרת בקשת הרשות, ונולדה אך ורק לצרכי הגנתם. טענה זו ממילא טרם הוכחה, ולא בכדי הודעה על ביטול הסכם מעולם לא נשלחה למשיב קודם לכן.

הנתבעים כלל אינם חולקים כי חתמו על ההסכם (נספח "א" לתביעה).

הנתבעים הפרו את ההסכם נשוא נספח "א" הנ"ל, וממילא מנועים הם לטעון כנגד הבנק טענות שבאו לעולם בטרם חתימת ההסכם, קל וחומר אירועים שראיתם בשנת 2009. כמו כן, מכוח ההסכם עצמו, מנועים המבקשים מלטעון טענות כלשהם מן הסוג הנ"ל וביחס לחוב הנתבע גם, בהיותו מבוסס על הרשום בספרי הבנק.

מענה הנתבעים (מיום 26/7/16, 7 עמ') אינה אלא חזרה, מתלהמת משהו, על הנטען זה מכבר.

בחנתי את מכלול הכתבים כנסקר לעיל ומעלה מכך.

קשתה עלי מציאתה של הגנה לכאורה מפני התביעה.

מרבית טענות הנתבעים - לידתם קודם לחתימתם על הסכם עם הבנק התובע (נספח "א" של כתב התביעה). אלו מסתכמים בטענות, בלתי מבוססות בעליל, לעניין "אילוץ"^[1] שנגרם להם בידי הבנק התובע.

מנגד, נכונה עמדת התובע, לפיה לא הודיעו הנתבעים לתובע מעולם, על ביטול ההסכם עמו.

על כן, נראית בעיני הגנת הנתבעים כה קלושה, עד כי ראוי להציב תנאי בבסיס מתן הרשות להתגונן מפני התביעה, בדמות הפקדתם של 30,000.00₪, בתיק זה.

ההפקדה תהא בתוך 35 ימים למן יום המצאת החלטה זו לב"כ הנתבעים.

ימי הפגרה יימנו במניין 35 הימים האמורים.

בין אם יופקד הסכום, בין אם לאו – תינתן החלטה נוספת, לעת ת"פ (בלא הצדדים) שתקוים ביום 14/9/16.

בהחלטה שתינתן ייקבע גם על מי יושתו הוצאות ההתדיינות עד כה, אם בכלל ומה יהא בגורל הסכום שהופקד, אם אכן יופקד.

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ו, 31 יולי 2016, בהעדר הצדדים.

1. מאז נחקק חוק החוזים בשנת 1973, שוב אין הדין מכיר ב"אילוץ" כעילה מכוחה רשאי צד להסכם לבטלו ↑