1. העותר, יליד 1960, מתגורר יחד עם אשתו בכפר שיבלי. הוא פנה למשיב בבקשה לקבל היתר להחזיק כלי יריה, ונדחה. גם ערר שהגיש לוועדת הערר – נדחה. מכאן עתירתו שלפניי.

2. בעתירתו מתאר העותר, כי שירת כלוחם בצה"ל, ועתה הוא נכה החי מקצבת נכות. הוא מתגורר בקצהו של הכפר שיבלי, סמוך ליער בית קשת, ועל כן הוא מצוי בסכנה מפני חיות בר ושאר סכנות. הוא מתאר כי הוא ואשתו חיים בפחד מתמיד, אין הם יוצאים את ביתם בשעות הלילה פן ייפגעו על ידי חיות הבר, ומשום חששם מפני שוהים בלתי חוקיים הלנים ביער. לכך הוא מוסיף, כי לאחרונה ישנו גל של פריצות בסביבת מגוריו, וגם משום כך הוא צריך לכלי יריה. העותר מצרף לבקשתו המלצה של ראש הרשות המקומית במקום מגוריו. משום כל הנסיבות הללו הוא סבור, כי החלטת המשיב שלא ליתן לו רישיון לוקה בחוסר סבירות.

3. בתשובתו לעתירה מתאר המשיב, כי בקשת העותר נבחנה בכובד ראש ונפסלה, כיוון שלא עמד בתבחינים שנקבעו לשם קבלת רישיון. על כן הוא מבקש לדחות את העתירה.

4. לאחר ששקלתי בטענות הצדדים לא מצאתי להיענות לעתירה, משלא יכולתי לראות בהחלטת המשיב חוסר סבירות קיצוני. אזכיר תחילה, כי הסמכות להענקת רישיון נתונה למשיב, וההתערבות בשיקול דעתו נעשית בזהירות, על פי העילות שבמשפט המינהלי, כגון אפליה, משוא פנים, שיקולים זרים וכד'. העותר דנן איננו טוען לכל אלה, כי אם לחוסר הסבירות שבהחלטת השיב. חוסר סבירות זה צריך שיהיה קיצוני, על מנת שתהא הצדקה להתערבותו של בית המשפט בשיקול דעתו של המשיב, שהרי אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתו שלו בשיקול הדעת של המשיב.

שנית אומר, כי לעותר לא נתונה זכות קנויה להחזיק כלי יריה. החזקתו צריכה רישיון, שהסמכות להענקתו נתונה בחוק למשיב. במסגרת הפעלת שיקול דעתו של האחרון פרסם המשרד לבטחון פנים תבחינים למתן רישיון. על מנת שיקבל העותר רישיון עליו להיכנס בדלת אמותיו של איזה מבין התבחינים. דרך זו שבה פועל המשיב, קרי בחינת בקשה לקבלת רישיון על פי תבחינים שנקבעו, הינה סבירה.

בענייננו בחר העותר לקבל רישיון על פי התבחין של "המלצה פרטנית של משטרת ישראל", אלא שלבקשתו הוא לא צירף את שצריך לצרפו על מנת לענות על תבחין זה, כלומר המלצת ראש חטיבת אבטחה במשטרת ישראל. משלא עמד המשיב בתבחין בו הוא בחר, רשאי היה המשיב לדחות את בקשתו, וכך הוא עשה, ובקביעתו זו אין לראות חוסר סבירות קיצוני. אוסיף עוד, כי לא ראיתי חוסר סבירות קיצוני גם בקביעה, לפיה תחושה סובייקטיבית של העותר כי הינו מאוים, בלא שיתלוו אליה סממנים אובייקטיביים לאיום ממשי המופנה אליו, אינה מהווה עילה לקבלת רישיון.

5. בטרם סיום אומר, כי בדיון לפניי טען העותר, כי מן התקשורת הוא למד שהשר לבטחון פנים מתכוון להרחיב את מתן הרישיונות להחזקת נשק, ומכאן הוא למד על שינוי במדיניות של המשיב, המצדיקה מתן רישיון אף לו. ובכן טענה זו אין בה לסייע. אפילו היה מוכח כדבעי שינוי שכזה במדיניות (והוא לא הוכח, כמובן, מתוך הפניה גרידא לדברים ששמע העותר בתקשורת), שינוי זה צריך שיבוא, מן הסתם, לידי ביטוי בתבחינים אותם קובע המשרד לבטחון פנים. כדבר הזה טרם נעשה.

6. סוף דבר, משום הטעמים הללו הנני דוחה את העתירה.

לפי נסיבות העניין, ובהן מצבו הכלכלי של העותר, לא אעשה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א אדר א' תשע"ו, 01 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.