ניתנה ביום 02 פברואר 2016

בשם המבקש: עו"ד הילה גולן יוניסיאן

בשם המשיבה: בעצמה

ה ח ל ט ה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפני בקשת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע בשבתו באילת (השופטת יעל אנגלברג שהם; בל' 3996-07-13) מיום 28.10.15. במסגרת פסק הדין התקבלה תביעתה של המשיבה להכיר בפגיעה בקרסול ימין כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן: החוק).

הרקע לבקשה:

2. המשיבה עבדה, בתקופה הרלוונטית, כאחראית משמרת וקופה בחנות "קסטרו" בעיר אילת. ביום 6.2.13, במהלך ערב גיבוש של עובדי החנות שאורגן על ידי מנהלת החנות ואשר כלל ארוחה, שתייה וריקודים בפאב-מסעדה באילת, עלתה המשיבה על כסא וממנו על שולחן. תוך כדי ריקודים, נפלה המשיבה מהשולחן ושברה את קרסול רגל ימין (להלן: האירוע). תביעתה של המשיבה להכיר באירוע כ"תאונת עבודה" ולשלם לה דמי פגיעה נדחתה בהחלטת המוסד מיום 30.5.13, מהטעם שלא ניתן לראות בפגיעתה כפגיעה במהלך פעולה נלווית הקשורה לעבודה.

3. על רקע האמור עתרה המשיבה לבית הדין האזורי. בכתב התביעה טענה המשיבה, בין היתר, כי נפגעה במהלך אירוע גיבוש שיזמה מנהלת החנות בהנהגת הנהלת החברה ובמימונה, כאשר החברה חייבה את העובדים להגיע לערב הגיבוש וליטול בו חלק. מנגד, טען המוסד כי האירוע אינו תאונת עבודה כמשמעה בחוק, שכן הפעילות שבה השתתפה המשיבה לא הייתה פעולה נלווית לעבודה במידה סבירה. לטענתו, ריקודים בגילופין הנעשים על גבי כסא ושולחן מהווים סיכון אישי שהמשיבה נטלה על עצמה ללא קשר לעבודה.

4. בית הדין האזורי קיבל כאמור את תביעת המשיבה. בית הדין סקר את ההלכה הפסוקה בהתייחס לפעילות נלווית לעבודה (דוגמת עב"ל (ארצי) 91/99 אלברט אילוז -המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 209; להלן: הלכת אילוז), ובחן האם יש לראות את הפגיעה בערב הגיבוש כפגיעה שהתרחשה במסגרת פעילות נלווית לעבודה על פי המבחן הדו שלבי, ועל פי הזיקות שנקבעו במבחני העזר בפסיקה. בית הדין קבע כי יש להכיר בערב הגיבוש בכללותו כפעילות נלווית לעבודה שכן היוזמה לארגונו הייתה של המעסיק, במטרה לגבש את עובדי החנות; מנהלת החנות הודיעה לעובדים שהערב קשור לעבודה, ובמהלכו ניתן פרס עובד מצטיין; המעסיק נשא בכל הוצאות האירוע, למעט תשלום תשרים; הייתה חובת השתתפות בערב הגיבוש; והעובדים נדרשו להתייצב לאירוע ללא בני זוגם. בית הדין המשיך ובחן את השלב השני של הבדיקה, היינו את הפעילות הספציפית בה עסקה המשיבה בעת שנפגעה, וקבע כי "על אף העובדה שיש בפעולה שביצעה התובעת משום נטילת סיכון מיותר, לא מצאתי כי פעולותיה חורגות מהמקובל והצפוי במסגרת ערב קריוקי".

לאור התוצאה חייב בית הדין את המוסד לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪.

הבקשה וטענות הצדדים:

5. המוסד הגיש ביום 25.11.15 ערעור על פסק הדין, וביום 17.12.15 הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו. המוסד טוען כי סיכויי הערעור גבוהים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי שגה בית הדין בקביעותיו ובאופן יישום הלכת אילוז, בפרט לאור הנאמר בעניין זגורי (בג"צ 339/13 המוסד לביטוח לאומי נ' זגורי (26.10.14)); הכרה בפגיעת המשיבה כפגיעה בעבודה מרחיבה את תחולת כיסוי ענף נפגעי עבודה, שכן נסיבות האירוע ומתכונתו של ערב הגיבוש – ללא פעילות מוגדרת מלבד בילוי בפאב - לא מאפשרת להכיר בו כפעילות נלווית לעבודה אלא לכל היותר כהטבה; אף אם היה מקום להכיר בערב הגיבוש בכללותו כפעילות נלווית לעבודה, הרי שהפעולה הבלתי סבירה שביצעה המשיבה והמצב בו הייתה שרויה, מנתקים כל קשר סביר בין הפעולה לעבודה.

6. המוסד מוסיף וטוען כי הנזק הצפוי לו אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל הערעור, הוא גדול מהנזק הצפוי למשיבה אם יעוכב ביצוע פסק הדין והערעור בסופו של דבר יידחה, ולכן מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בתוך כך הציג המוסד תעודת עובד ציבור, ממנה עולה כי לאור תוצאותיו של פסק הדין המשיבה תהיה זכאית לתשלום דמי פגיעה בסך של 16,200 ₪. עוד נטען כי למשיבה לא משולמות גמלאות כלשהן שמהן ניתן יהיה לקזז את הסכומים שישולמו לה, ככל שפסק הדין יבוטל. לטענת המוסד, מנתונים אלה עולה כי במידה ופסק הדין לא יעוכב, יתקשה לגבות מהמשיבה את הכספים שישולמו לה, ואשר מהווים כספי ציבור. מנגד, ככל שהערעור יידחה, המוסד יקיים אחר פסק הדין וישלם למשיבה את המגיע לה על פיו. כן צוין כי על המוסד להוציא הוצאות נוספות לשם העמדת המשיבה בפני ועדה רפואית וייתכן שהמשיבה תהא זכאית לתשלומים נוספים, בהתאם לקביעותיה של הוועדה הרפואית. בנסיבות אלה, לטענת המוסד, בהתחשב בסיכויי הערעור הטובים, ובמאזן הנוחות הנוטה בבירור לטובתו, יש הצדקה להיעתר לבקשה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

7. המשיבה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי ההתדיינות נמשכה כשלוש שנים, במהלכן נקלעה לחובות נוכח מצבה הרפואי שלא אפשר לה לעמוד על הרגל. כתוצאה מכך אף נגרמה לה עוגמת נפש. המשיבה מדגישה כי בסופו של דבר נאלצה לחזור לשוק העבודה לצורך פרנסתה על אף מצב רגלה שטרם החלימה עד היום. עוד מציינת המשיבה כי יש להעדיף את ביצוע פסק הדין על פני עיכובו, במיוחד כאשר בית הדין האזורי קיבל את תביעתה וחייב את המוסד לשלם לה את המגיע לה.

הכרעה

8. נקודת המוצא הינה כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות הנוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל (ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, מיום 14.6.12; ע"ע (ארצי) 44633-10-12 דימיטרי סביניך – צוות 3 בע"מ, מיום 8.4.13).

אשר ליחס בין השיקול הנוגע לסיכויי הערעור לבין השיקול שעניינו מאזן הנוחות, נקבע כי "בין שיקולים אלה קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך" (עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ. וייס, מיום 22.9.10).

9. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

ראשית יש לציין, כי ראוי היה כי המוסד יגיש את בקשתו בד בבד עם הגשת הודעת הערעור ולא בחלוף כחודש לאחר מכן. עוד יצוין כי במקרים המתאימים, עצם הגשת הבקשה בשיהוי די יהא בה כדי לדחות את הבקשה (ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ. כהן, מיום 10.11.09; עב"ל (ארצי) 27849-09-13 המוסד לביטוח לאומי – מרדכי ואנונו, מיום 15.7.14).

אשר לסיכויי הערעור: על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות בקשר לכך, טענות המוסד ובכלל זה השאלה האם היה במעשיה של המשיבה כדי לנתק את הקשר בין הפגיעה לבין ערב הגיבוש, ראויות להתברר בערעור גופו, ולא ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי הערעור משוללי יסוד.

אשר למאזן הנוחות: אומנם, עיכוב ביצוע פסק הדין יפגע במידה מסוימת במשיבה, אך בהתחשב בסיכויי הערעור הלכאוריים שוכנעתי כי מן הראוי להמתין להכרעתו של בית דין זה טרם ביצוע תשלומים. ככל שהדיון בערעור יתארך – תהיה רשאית המשיבה לבקש את הקדמת הדיון או את ביטולו של עיכוב הביצוע, ובקשתה תידון בהתאם למצב הדברים במועד הבקשה.

10. סוף דבר – הבקשה מתקבלת. ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור. אין צו להוצאות בבקשה.

מוצע למוסד לבדוק אפשרות להציע למשיבה תשלום דמי תאונה במקום דמי פגיעה, וככל שהדבר אפשרי להבהיר לה את משמעות ההצעה ולבדוק אם היא מסכימה לה.

ניתנה היום, כ"ג כ"ג שבט תשע"ו (02 פברואר 2016) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.