מונחת לפני תביעה כספית ע"ס 12,274 ₪.

התביעה מורכבת מסכום של 7,274 ₪ בגין חשבונית של הספקת ציוד והיתרה היא בגין נזק לא ממוני.

הנתבעת שהיא רשות מקומית אינה חולקת על כך שהציוד סופק לה אר היא טעונת כי הליך רכישת הציוד נעשה באופן שאינו מחייב אותה שכן התקשרותה של רשות מקומית בהסכם לרכישת מוצר טעונה אישורים שבמקרה זה לא ניתנו.

לטענת התובעת, הקניין אישר מראש ובדיעבד את הקניה והציוד שנמשך בזמן אמת מגובה בתעודות משלוח .

לטענת התובעת, מאחר שהנתבעת לא החזירה את הציוד והיא משתמשת בו , הרי שקמה נגדה עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

הנתבעת טענה מאידך כי תנאי לתוקפו של חוזה שהרשות היא צד לו, הוא חותמת הרשות וחתימת ראש המועצה והגזבר. דרישה זו היא מהותית אך לבית המשט נתונה הסמכות לחייב את הרשות במקרים מסוימים אף אם לא קוימו הדרישות הנ"ל.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי עלי לקבל את התביעה באופן חלקי ברכיב הממוני בלבד.

אכן הכלל הוא כי חוזה רכשיה שרשות מקומית היא צד לו חייב לעמוד בתנאים אליהם מפנה הנתבעת בסיכומיה. הרציונל ברור שכן מדובר בכספי ציבור אשר הוצאתם מחייבת אישור הגורמים הבכירים בעירייה אחרת עלול הדבר לגרום להוצאה שלא כדין של כספי הציבור או במקרה הטוב להוצאה בלתי מבוקרת של כספים אלה באופן שעלול להשפיע על יכולת הפירעון של הרשות.

המקרה שלפני הוא מקרה מיוחד מבחינה זו שמדובר בהוצאה קטנה שקיבלה את האשרור של הקניין.

זאת גם זאת, סבור אני כי בכל מקרה גם אילו הייתה קובע כי החוזה אינו תקף עדיין קיימת חובה של השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הנה כי כן, מאחר שהנתבעת משכה א הציוד ומשתמשת בו, אין ניתן להורות על השבה בעין, ועל כן התוצאה היא שיש להורות על השבת שווי ובמקרה זה הסעד אינו שונה בשורה התחתנה מסעד של אכיפה והתוצאה אחת היא.

לאור האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 7,274 ש"ח.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסך של 1,500 ₪.

ניתן היום, י"ט ניסן תשע"ו, 27 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.