עניינו של פסק דין זה הינו בעתירת התובע לפיצוי בגין נזקי גוף על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

1. רקע כללי:
2. התובע, יליד 4/1965, עותר במסגרת שתי התביעות בהליך המאוחד שבפניי, לפיצוי בגין נזקי גוף נטענים שנגרמו לו בגין שתי תאונות דרכים שאירעו לו ביום 22/12/08 וביום 7/8/09.
3. ביום 10/12/15 (כשבועיים לפני תום תקופת ההתיישנות) הגיש התובע את תביעתו כנגד הנתבעת בגין התאונה הראשונה מיום 22/12/08 (ת"א 21178-12-15) אשר נטען כי אירעה לו בעת שרכב על קטנוע בראש העין ונפגע כתוצאה מבלימת פתע שביצע בעקבות רכב שפנה במפתיע לכיוונו נסיעתו.

ביום 7/8/16 (על סף ההתיישנות ממש) הגיש התובע את תביעתו כנגד הנתבעת בגין התאונה מיום 7/8/09 (ת"א 15155-08-16) אשר נטען כי אירעה לו בעת שרכב על הקטנוע האמור גם בראש העין ונפגע כתוצאה מפגיעה בצידו הימני של רכב שביצע פניית פרסה בנתיב בו נסע.

1. בהמשך להחלטת כב' סגן הנשיאה כב' השופט ח' טרסי מיום 26/6/17, אוחדו שני ההליכים בפניי. במסגרת דיון הקד"מ מיום 5/11/17 הצהיר ב"כ התובע כי הוא אינו עומד על הבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט נוכח החומר הרפואי הדל שצורף. ההוכחות נשמעו ביום 7/4/19 כשבסיומן נשמעו סיכומי הצדדים בעל-פה.
2. אין מחלוקת בעניין הכיסוי הביטוחי כאשר הדיון הצריך במסגרת פסק דין זה הינו רק בשאלת הנזק הנטען בגין כל אחת מהתאונות.
3. דיון והכרעה:
4. טרם שאתייחס באופן פרטני לכל אחת מהתאונות נשוא ההליך, מצאתי לציין כבר בפתח הדברים כי התקשיתי עד מאוד ליתן אמון בעדות התובע אשר ברובה נמצאה עליי כלא מהימנה, על רקע זאת שמצאתיה כרוויה בניסיונות להאדרת הנזק חרף העדר ראיות תומכות (כפי שאפרט ביחס לכל תביעה ותביעה). נדבך נוסף למסקנה זו הינו חוסר תום הלב וניסיון ההסתרה של התובע אודות עובדות רלוונטיות לעברו הרפואי, מקום בו בתצהיר הבריאות (ר' נ/2) ציין כי אירעה לו תאונה אחת בלבד מיום 30/10/08, בעוד שעלה מעדותו כי הוא היה מעורב במספר תאונות (שתיים משנת 2013 ואחת משנת 2014) אשר נעדרו כל פירוט בתצהיר האמור ומבלי שניתן כל הסבר המניח את הדעת להעדר ההתייחסות אליהן (ר' ע' 14 שו' 11-31 לפרו').

ב.1. התאונה הראשונה:

1. בתעודת חדר המיון בקשר לתאונה זו מיום 22/12/18 (הוגשה במסגרת ת/4), צוין אמנם כי בבדיקה, ישנה רגישות בדריכה על כף רגל ורגישות קלה בעמ"ש מתני, אולם לא נמצאה כל הגבלה בתנועה והתובע שוחרר לביתו ללא הנחיות מיוחדות, מלבד מעקב רופא מטפל, כשבמקרה של החמרה לפנות לקבלת טיפול רפואי. מלבד המתועד ברשומה מחדר המיון אין בנמצא כל מסמך רפואי אחר אשר יש בו כדי ללמוד על החמרה ו/או המשך תלונות ו/או קיומם של ממצאים לא תקינים שהינם תולדה של התאונה.
2. בעדותו טען התובע אמנם כי רגלו "התעקמה" והא לא יכל לעסוק בפעילות משך שלושה שבועות, אולם טענה זו כמו גם הטענה להיעדרות מעבודתו בת 9 ימים (ר' ע' 10 שו' 31-32 לפרו') לא נתמכה בכל ראיה ולרבות באי הצגת אישורי מחלה רלוונטיים ו/או אישורי מעביד, מלבד טענה כללית וסתמית לפיה ההכרה של המוסד לביטוח הלאומי בתאונה כתאונת עבודה מוכיחה את טענותיו (ר' נ/1). הוא הדין באשר לקיומו של המשך טיפול בקשר לאי אלו מהממצאים אשר צוינו ברשומת חדר המיון ו/או בקשר להוצאות שקשורות לתלונות האמורות (שאמורות ממילא להיות מכוסות לאור ההכרה של התאונה כתאונת עבודה).
3. כן צורף דו"ח מד"א ממנו עולה כי נצפו מספר שפשופים קלים בכף יד ימין והתובע התלונן על כאבים בקרסול ימין. צויין כי התאונה אירעה במהירות כמעט אפסית.מכל האמור יוצא שהמסמכים הרפואים היחידים אשר הוגשו על ידי התובע הינם למעשה תעודת חדר המיון ודו"ח מד"א, כשטענות התובע אודות מגבלותיו בעקבות תאונה זו התבססו על טענות בעל-פה בלבד ללא ראיה תומכת.
4. משכך הם פני הדברים, מסקנתי הינה בכל הקשור לתאונה זו כי אף אם נפגע התובע בה, לכל היותר נגרמה לו פגיעה של מה בכך שאינה עולה כדי "נזק גוף" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים וכבר נפסק בנסיבות אלה כי לא כל פגיעה של מה בכך מהווה נזק גוף כהגדרתו של זה בחוק הפיצויים (ר' רע"א 11467/03 פודי מוחמד נ' אליהו ציון [פורסם המאגרים] (23/3/04)).
5. לאור כל האמור, התביעה נדחית.

ב.2. התאונה השניה:

1. כשמונה חודשים לאחר התאונה הראשונה היה התובע מעורב בתאונה נוספת אשר אירעה לו כאמור ביום 7/8/09. גם בעקבות תאונה זו פנה התובע למיון בית החולים כאשר ברשומה שנערכה במועד האמור צוין, בין היתר, "ללא חסרים נוירולגיים" וכן כי ישנה חבלה בפלג גוף ימין הבאה לידי ביטוי "בשפשופים שטחיים" במוקד זה (צורפה במסגרת ת/3). גם בסיום ביקור זה שוחרר התובע לביתו ללא הנחיות מיוחדות מלבד מעקב וחזרה לבית החולים במקרה של החמרה. מלבד המתועד ברשומה מחדר המיון אין בנמצא כל מסמך רפואי אחר אשר יש בו כדי ללמוד אל החמרה ו/או התפתחות אודות ממצא לא תקין כתוצאה מהתאונה.
2. בעדותו בפניי טען התובע כי אמנם נותרו לו בעקבות התאונה השניה "סימן ביד" ו-"סימן ברגל" בגין השפשופים שהגיעו לטענתו "עד העצם" (ר' ע' 4 שו' 14-15; ע' 11 שו' 24 לפרו'), אולם טענתו זו לא מתיישבת כאמור עם ממצאי הרשומה בחדר המיון שם תוארו השפשופים כבעלי אופי שטחי בלבד. גם הטענה של התובע כי בעקבות הפגיעה האמורה נאלץ לערוך מספר ביקורים אצל האחות במרפאה לצורך החלפת החבישה, לא נתמכה בתיעוד אודות עצם קיום הביקורים (ר' ע' 12 שו' 3-11 לפרו'). בהתייחס להשלכות התאונה על תפקודו, טען התובע כי נאלץ להעדר מעבודתו למשך פרק זמן של 23 יום, אולם גם טענה זו נטענה באופן כללי וסתמי, ללא צירוף כל אישורי מחלה רלוונטיים. בהקשר זה יצוין כי כשעומת התובע על ידי ב"כ הנתבעת עם זאת שבתלוש השכר של חודש 8/2009 ממקום עבודתו אין תיעוד אודות ההיעדרות הנטענת (צורף במסגרת ת/1) ולו של יום אחד, טען כי "זה מופיע בדו"ח" (שלא צורף) תוך שסיפק הסבר תמוה לפיו ימי מחלה אלה נזקפו לחודש ספטמבר (ר' ע' 13 שו' 4-18 לפרו'), כמו גם העדר הסבר מדוע הדו"ח הרלוונטי הנטען לא צורף מקום בו על פי עדותו הוא הגיש למקום עבודתו את אישורי המחלה (ר' ע' 12 שו' 24-32' ע' 13 שו' 1 לפרו').
3. מכל האמור יוצא שגם בקשר לתאונה השניה המסמך הרפואי היחיד אשר הוגש על ידי התובע הוא תעודת חדר המיון, כשטענות התובע אודות מגבלותיו בעקבות פצעי השפשוף ("עד העצם") נשוא תאונה זו, התבססו על טענות בעל-פה בלבד ללא כל ראיה תומכת.
4. משכך הם פני הדברים, מסקנתי הינה כי גם בכל הקשור לתאונה זו כי יש לראות את פגיעת התובע בה, לכל היותר, כפגיעה של מה בכך שאינה עולה כדי "נזק גוף" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים ועל כן אין בה כדי לפצותו בסך כלשהו. לא נעלם מעיני כי אמנם צורפה במסגרת ת/2 קבלה אודות עלות הפינוי של התובע לבית החולים באמצעות מד"א בקשר עם התאונה השניה, אולם מקום בו הגעתי למסקנה בעניין אופי הנזק אשר אינו מזכה בפיצוי ומקום בו לא צורף דו"ח הפינוי עצמו (הרלוונטי לתאונה זו), אין מקום להכיר בהוצאה זו.
5. לאור כל האמור, דין התביעה בגין התאונה השניה להידחות.
6. סוף-דבר:
7. הנה כי כן, לאחר עיון ובחינה של מכלול חומר הראיות שהונח בפניי ולרבות עדות התובע, מסקנתי הינה שהנזק שאירע לתובע בכל אחת מהתאונות הינו "נזק של מה בכך" שאינו מצדיק פיצוי, ובפרט בכל הקשור לחוסר הוכחת כל נזק מיוחד שנגרם לתובע (הפסד השתכרות בעבר, הוצאות ועוד).
8. לאור כל האמור, דין התביעות להידחות.
9. התובע יישא בהוצאות הנתבעת כולל שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ . במסגרת שיקוליי בעניין זה הבאתי בחשבון, בין היתר, את הסרבול שבבחירת התובע להגיש את שתי התביעות בשני הליכים נפרדים, ניהול ההליך לרבות הוכחות עד תומו תוך גרימת בזבוז זמן שיפוטי וזמנו של הצד שכנגד.

במאמר מוסגר אציין כי במסגרת סעיף 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 אשר אמורות להיכנס לתוקפן בקרוב, ניתן ביטוי מפורש לאיזון האינטרסים שנקבע שעל בית המשפט לערוך, ובכלל זה לחיסכון במשאבי זמן ועלויות ושימוש לרעה בהליך השיפוטי.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"א ניסן תשע"ט, 16 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.