בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 6.11.14, נערכת כנגד רכב שהיה בחזקת המבקשת, הודעת תשלום הקנס שבנדון (להלן – הדו"ח) ועניינה, אי ציות לאור אדום ברמזור, עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

ביום 11.12.14, הוסב הדו"ח על שם המבקשת, לבקשתה.

המבקשת לא הגישה בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילמה את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותרת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם כי הדו"ח המקורי לא הגיע לידיה, שכן נשלח לכתובת בה לא התגוררה באותה תקופה וכי לאחרונה, עדכנה כתובתה.

עוד טוענת המבקשת, כי לא עברה את העבירה שבנדון וכי ייתכן ויש טעות בצילום.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח נשלח אל כתובתה הרשומה של המבקשת והוחזר על ידי רשות הדואר, בציון "עזב" וזאת, כיוון שהמבקשת לא עדכנה כתובתה כנדרש.

עוד טוענת המשיבה, כי המבקש בחר את הנתיב בו ינוהל ההליך ובכך ניתן לו יומו, אין טעמים המצדיקים הארכת המועד, אותם יש לשקול על יסוד הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין בהעדר וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה.

המשיבה התייחסה למספר פסקי דין לתמיכה בטיעוניה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקשת עיוות דין, במקרה שבקשתה תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

המבקשת לא העלתה בבקשתה כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה.

עוד ייאמר, כי כבר בחודש ספטמבר 2015, נשלחה אל המבקשת דרישה לתשלום חוב בגין הדו"ח שבנדון אך היא בחרה שלא לעשות דבר בעניין.

ברעפ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, אמר כבוד הש' רובינשטיין:

"סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה". ... בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".

ברע"פ 8653/13, לוי נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ג'ובראן:

"מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו".

1. ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' שהם:
2. "בקשתו של המבקש להארכת מועד להישפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להישפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להידרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כמעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012); רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)".

המבקשת אינה מפרטת טענותיה לגופה של עבירה ולעניין זה, נאמר שאין די בטענה סתמית וכפי שנקבע ברע"פ 2521/12 נג'אר נגד מדינת ישראל:

"לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהעדר, סותרת את תכליתם של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהיעדר בעבירות דוגמת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהיעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהיעדר חובת ההוכחה כי התקיים טעם מוצדק להיעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עיוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהיעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)".

בע"פ 4448/09 קמר נגד מדינת ישראל נאמר:

כמו כן, לא עלה בידי המערער להוכיח כי הותרת ההרשעה על כנה תגרום לו עיוות דין. היגד זה פורש בהלכה הפסוקה כמבחן הסתברותי-תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין האפשרות של שינוי תוצאת המשפט...דומה כי המערער הגיש הבקשה להסבת הודעת תשלום הקנס על שם אחיו, אך בשל שיטת הניקוד הנוהגת בגין עבירות תעבורה וחששו משלילת רישיון הנהיגה. המדובר בטענה שכיחה המועלית באופן תדיר בבית משפט זה. אין המדובר בנסיבות בהן נעלה מכל ספק כי דיון בעניינו של המערער היה מוביל למסקנה שיש לזכותו ולהסב הודעת תשלום הקנס על שם אחיו. בשים לב לנכונות של אחר ליטול אחריות לביצוע עבירות המיוחסות לפלוני ובכך לאפשר לאחרון להימלט מאימת הניקוד ולהסיר מעליו החשש משלילת רישיון הנהיגה, על בתי המשפט לצמצם תחולתו של תנאי עיוות הדין אך למקרים חריגים ומיוחדים, בהם אין כל ספק, כי דיון ענייני בהודעת תשלום הקנס, היה מוביל לזיכוי הנאשם".

ברע"פ 2096/07 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, נאמר:

"ברם, אפילו הנחתי כי הצדק עם המבקשת וההודעות נשלחו לכתובת שאינה כתובת מגוריה, השקפתי היא כי אין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. מבעליו של כלי-רכב אתה מצפה – וזוהי גם חובתו על-פי חוק (ראו סעיף 17 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965; סעיף 2 לחוק עדכון כתובת,התשס"ה-2005) – כי ידאג לכך שהכתובת המצויה בידיהם של גורמי התעבורה היא כתובתו האמיתית. מקום בו לא עשה כן, לא יוכל הוא להישמע בטענה כי דברי דואר שנשלחו לכתובת השגויה לא הגיעו לידיו".

מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ה' טבת תשע"ו, 17 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.