<#2#>

פרוטוקול

המערערת: אין לי התנגדות ששני הערעורים שהגשתי יישמעו ביחד.

<#4#>

החלטה

בהסכמת הצדדים, שני הערעורים יישמעו יחדיו.

<#5#>

ניתנה והוּדעה היום, י"ח שבט התשע"ו, 28/01/2016, במעמד הנוכחים.

המערערת: הגשתי שני ערעורים, הראשון הוא על דו"ח שקיבלתי ביום 17.06.15, לפי מה שכתוב כאן חציתי קו הפרדה. הגשתי בקשה להישפט, אני רואה את החותמת של הדואר ומציגה לבית המשפט. לשאלת בית המשפט אני משיב, כי באותה שנה בדיוק אבא שלי נפטר, לא הבאתי איתי תעודת פטירה. אבי נפטר בתאריך 02.12.14, אם אני לא טועה. לא שמתי לב, לא חשבתי על זה על הזמן שעבר, סך הכל שישה ימים לאחר המועד שאפשר היה להגיש. זה פשוט לא היה בראש, הייתה לנו שנה מאוד מאוד קשה.

בערעור האחר זה לא דו"ח שנמסר לי ביד אלא נשלח אליי, אני לא יודעת מי ביקש, יכול להיות שבעלי ראה והסב את זה. לשאלת בית המשפט אני משיב, כי אני לא הסבתי את הדו"ח, ראיתי אותו פעם ראשונה בדואר אחרי ששיניתי כתובת, היה איזה שהוא סכסוך.

לשאלת בית המשפט אני משיבה, כי אמא שלי סיעודית ואבי היה סיעודי אז באותו זמן.

אבא שלי נפטר בשנה האחרונה, הוא היה סיעודי. אמא שלי גם סיעודית. אבא שלי גם היה סיעודי. אני לא ניגשת סתם, פשוט הנקודות האלה מאוד מאוד קריטיות כי אני לוקחת את אמא שלי לכל מקום, גם את אבא שלי הייתי צריכה לקחת לכל מקום. אני והאחים שלי כל הזמן מסיעים אותם לבתי חולים, אנחנו מתחלקים.

לשאלת בית המשפט אני משיבה, כי כמה שמנסים להסביר הם לא מקשיבים. אמרתי לשוטר שאני נוהגת שם כבר 20-25 שנה ואני מכירה בעל-פה, יש לי ממילא רמזור אדום, אז למה לי למהר? זה ליד גשר בית מעריב. אני נוהגת על אופנוע ופחדתי שהיא תפגע בי וזזתי, והשוטר חשב שאני עברתי קו הפרדה. עמדתי ברמזור, היא התחילה באותה מהירות כמוני, זזתי טיפה שמאלה, השתלבתי בכביש, ואין עם מי לדבר, לא סיפורים, לא זה, הוא כותב את הדו"ח. לא משנה מה אני אגיד ומה קרה ואולי שמנעתי את התאונה של עצמי, הוא כותב. זו התחושה שלי.

אני עברתי לאופנוע רק בגלל הדברים האלה ואני רואה שזה עוד יותר גרוע. כל הזמן יש תחושה שהשוטרים עוצרים אותך על כלום. זה מה שאני מרגישה במדינה הזו. על כל דבר הם עוצרים ולא מעניין אותם, זה לא משנה מה הנסיבות.

אני מאוד מבקשת בגלל הסיפור של אמא שלי, גם אתמול הייתי איתה בתל-השומר, אני לא רוצה שיהיה לי כתם בתיק האישי שלי במשטרה עם נקודות, כסף לא אכפת לי לשלם, אבל רק הנקודות.

ב"כ המשיבה: אין מקום להתערב בהחלטות בית משפט קמא.

הדו"ח נמסר למערערת ביד, היא הייתה צריכה להגיש בקשה להישפט, אין נימוק ממשי מעבר לשכחה. על שכחה דובר בפסיקה.

אשר לערעור השני, הטענה פה היא טענה של זיוף. אין דרך לאחוז במקל משני קצותיו. שוחחתי עם מפנ"א אתמול, ההצהרה נשלחה אליהם בצירוף של תעודת זהות של המערערת ובעלה וזה נבדק אתמול.

יש פה הצהרה לכאורה חתומה על-ידי המערערת שנתקבלה במפנ"א יחד עם צילום תעודת הזהות, שזה ההליך שנוקטים במפנ"א במצב זה. אם המערערת טוענת שהיא לא הצהירה ושלא ביקשה להסב את הדו"ח על שמה ושאדם אחר עשה זאת שלא על דעתה וזייף את המסמך, תתכבד המערערת ותגיש תלונה במשטרה ישראל. אין דרך אחרת. כמובן שאם זו הטענה אנחנו נסכים.

המערערת אמרה שזה לא יכול להיות כיוון שהיא נוהגת על האופנוע.

המערערת: לגבי התיק הזה של האופנוע, אני באמת לא עשיתי את זה אבל לא אגיש נגדו תלונה במשטרה, בכל זאת זה אבא של הילדים שלי, הוא בעלי. אני שוב חוזרת ולא משקרת, אני בפעם הראשונה ראיתי את הדו"ח רק לפני מספר חודשים, בטח לא בשנת 2014. הדו"ח הזה נשלח לבית של ההורים שלי.

אני מבקשת שבית המשפט יתחשב, זו מצלמה, אני לא נוהגת לעבור באדום, רואים בתמונות שזה היה בחושך בלילה, יכול להיות שזה היה בשעה מאוד מאוחרת בלילה ולא שמתי לב, לא יודעת. אני מאדו מבקשת להתחשב.

<#6#>

פסק דין

בפניי שני ערעורים שאוחדו בהסכמת הצדדים על שתי החלטות של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו [כב' הש' קריספין-אברהם], אשר דחתה בקשות של המערערת על-פי סעיפים 230 ו-229 לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בשל ברירות קנס.

אחת העבירות, עבירה של אי-ציות לרמזור אדום, עברה לכאורה המערערת ביום 06.11.14, לא שולם הקנס, הוגשה בקשה להמרת הדו"ח מִשם בעלה, שעל שמו והוא ניתן על-ידה, כך שיירשם על שמה, ולאחר שהדבר נעשה על-פי הבקשה, לא שולם הקנס, לא התבקשה בקשה להישפט ורק לעת שהגיעו הנקודות או תשלום הקנס, המערערת פנתה לבית משפט קמא, אשר על-פי הוראות הדין, דהיינו, החוק והפסיקה, דחה את הבקשה ובצדק עשה כן.

הדו"ח האחר נרשם למערערת ביום 17.06.15 בגין חציית קו הפרדה רצוף בניגוד לתקנה 36ג' לתקנות התעבורה. דו"ח זה נמסר לה ביד על-ידי איש משטרה והבקשה להישפט בגינו נשלחה למשטרה שישה ימים באיחור והגיעה אליה כשבועיים לאחר המועד. גם בקשה בעניין זה שהוגשה לבית משפט קמא נדחתה על-ידו.

ההלכה היא שכאשר עסקינן בדו"חות של ברירת משפט יש להקפיד על הזמנים הקבועים בחוק להגשת הבקשות. המערערת לא עמדה בזמנים אלה, ומשכך, ובצדק, דחה בית משפט קמא את בקשתה. בהיבט של חשש לעיוות דין – לא שוכנעתי שקיים כזה. הדו"ח האחד טוענת המערערת שלא ידעה עליו למרות שהיא פנתה בעצמה למשטרה בבקשה להסב את הדו"ח על שמה בתצהיר. הדו"ח האחר קיבלה בידה ולא פעלה בזמן.

בשני המקרים נתלתה המערערת בבקשותיה בקשיים משפחתיים שלא הוכחו לפחות, ובנסיבות הללו לא מצאתי כי נפל פגם בשתי ההחלטות של בית משפט קמא והערעור בשני העניינים נדחה.

<#3#>

ניתן והוּדע היום, י"ח שבט התשע"ו, 28/01/2016, במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי נופר דוידי