רקע:

בתיק זה הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעות, על סך של 33,500 ש"ח.

התובע הינו נכה בדרגה של 100% נכות, הזכאי מביטוח לאומי לתמיכה ברכישת רכב, והתאמתו לצרכיו הנובעים מהנכות ממנה סובל. התובע פנה לנתבעת 1 לרכישת רכב שתואם לצרכיו, ולאחר דין ודברים החליט לרכוש רכב מסוג פולקסוואגן (להלן: "הרכב המקורי"). רכב זה, בעל מפרט ותכונות שמאפשרות להתקין בו מעלון, שהינו המענה היחידי שיאפשר לו לעלות לרכב ללא סיכון של התובע או אשתו הסועדת אותו.

לאור תקלה בייצור הרכבים שמקורה בחברת פולקסוואגן העולמית, שאירעה בסוף שנת 2015, נאמר לתובע על ידי נציג נתבעת 2, כי הרכב המקורי לא יסופק לו וכי יסופק לו רכב אחר. לטענת התובע, אף החתימו אותו על מסמך לפיו לא יהיו לו טענות בגין החלפת הרכבים. לאור מצב זה הוצע לתובע במסגרת הסכם פשרה רכב חלופי, (להלן: "הרכב החלופי"), שעל פי נציגי החברה הינו דגם משופר. לאור כל זאת, ולאחר הסכמת התובע הועבר הרכב לנתבעת 1 להתאמתו לצרכיו של התובע.

משהגיע הרכב לנתבעת 1 ומאחר והיה מדגם שונה מהותית מן הדגם שנרכש תחילה, נדרשה הנתבעת 1 למצוא פתרון חלופי למעלון, שאינו בר התקנה לטענתה ברכב החדש. בנוסף גם החלקים שהוזמנו לרכב המקורי לא התאימו לרכב החלופי, כך שנדרש זמן המתנה נוסף עד הגעת חלקים אלה לצורך התאמת הרכב.

הפתרון החלופי שהוצע על ידי הנתבעת 1 הינו רמפה במקום מעלון. יחד עם זאת, לאור הקושי הצפוי מהשימוש ברמפה, הציעה הנתבעת 1 לתובע שני פתרונות חלופיים. הראשון, שנדחה על ידי התובע, הוא הסרת המושב והתקנת תושבת לקליטת כיסא גלגלים מיוחד ברכב, באופן שימנע את העברת התובע מכיסא גלגלים אחד לשני. השני, התקנת כננת עם מנוע עזר שיהוו את החלופה להפעלת הכוח הנדרש להעברת התובע לרכב.

התובע, באמצעות אשתו בחרו באופציה השנייה.

במעמד קבלת הרכב, בנוכחות התובע, אשתו ובנו, סבר בנו של התובע כי הפתרון של התקנת מנוע עזר, אינו מתאים לצרכים העתידיים של בני הזוג, ועליהם לדחות את קבלת הרכב. עם זאת, מאחר והרכב כבר הגיע, התובע בלית ברירה לטענתו נאלץ לקבל את הרכב לשימושו והגיש תביעה לבית המשפט שבה הוא מבקש לבטל את העסקה ולהחזיר לו את כספו.

טענות התובע:

התובע טוען כי נפגע מהתנהלותן הלא תקינה של הנתבעות. לדבריו, גם עקב העיכוב במסירת הרכב נגרמו לו נזקים שכן כבר התחייב לקונה למכור לו את הרכב הישן שהיה ברשותו ובסופו של דבר נאלץ לבטל את המכירה עד לקבלת הרכב החדש. כאמור מסירת הרכב החדש התעכבה. עוד בנוסף לכך לדבריו, נאלץ לשלם בגין ביטוח של הרכב החדש למרות שלא היה ברשותו, ושילם עבור שני רכבים במקביל.

בנוסף, טוען התובע כי הרכב החלופי שברשותו אינו מתאים לו שכן איננו בטיחותי והוא ואף נפצע במהלך העברתו לרכב.

אשר על כן, התובע תובע מן הנתבעות סכום של 33,500 ש"ח.

טענות הנתבעת 1:

לטענת הנתבעת היא חברה העוסקת באבזור רכבי נכים, מקבלת לרשותה רכב שנרכש על ידי הנכה או בני משפחתו ומאבזרת אותו על פי הצרכים של המזמין ובהתאם לרשימת אבזור הנקבעת עבורו על ידי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים והמוסד לביטוח לאומי.

הנתבעת 1 אינה מוכרת רכבים ואינה מספקת אותם וגם אינה מקבלת תשלום בגינם מידי המזמינים.

הנתבעת 1 טוענת כי העיכוב באספקת הרכב לתובע לא נבע מתקלות שמקורן אצלה. עם הגעת הרכב החדש התברר כי סופק רכב מדגם חדש מונע בבנזין ולא בסולר. בנוסף טוענת הנתבעת כי הרכב שהועבר לתובע, כאמור, לא היה ההרכב המקורי. לטענת הנתבעת 1, מאחר והרכב אינו מונע בבנזין חלו שינויים במבנה הרכב ואלה חייבו הזמנת קיטים שונים להנמכת הרכב, שהוזמנו מחברה אירופאית מיד עם קבלת הרכב לעבודה.

לטענת הנתבעת 1 לא בוצעה כל עוולה על ידה ואין לה כל אחריות לאירועים נשוא התביעה והיא מבקשת לדחות את התביעה נגדה.

טענות הנתבעת 2:

הנתבעת 2 מייבאת לישראל כלי רכב בין היתר מסוג פולקסוואגן. בחודש אוגוסט 2015 הזמין התובע אצל הנתבעת 2 רכב מסחרי מסוג פולקסוואגן. לטענתם, בשל נסיבות שאינן נוגעות להן, לא ניתן היה לספק לתובע את הרכב שביקש, ולכן הציעו לו דגם משופר כחלופה המטיבה עימו. התובע הסכים להצעה וחתם על הסכם פשרה שצורף לכתב ההגנה.

לטענת הנתבעת 2 הרכב נמסר לנתבעת 1 ביום 30.11.2015 בכדי שזו תבצע בו את ההתקנות הנדרשות.

לטענתה בניגוד לכתוב בכתב התביעה, הרכב נמסר לתובע ביום 03.02.2016 על ידי הנתבעת 1, שאיתה למעשה התקשר התובע.

לטענת הנתבעת 2 חתימת התובע על הסכם הפשרה המיטיב עימו, כוללת ויתור על כל טענותיו נגדה בעניין הזמנת ומסירת הרכב לאור העובדה שסופק לו רכב משודרג ביחס לרכב שהזמין תחילה.

לדבריה, עמדה הנתבעת 2 בכל ההתחייבויות כלפי התובע מהסכם המכר והפשרה.

לבסוף, טוענת הנתבעת 2 כי דין התביעה הקשורה אליה להידחות על הסף מחמת העדר עלית תביעה.

דיון:

בתיק התקיימו שני דיונים.

בדיון הראשון מיום 28.09.2016 חזרו הצדדים על טענותיהם. הנתבעת 1 הדגישה בדיון כי ברגע שהתברר לה שיש בעיה במועד אספקת הרכב עקב הבעיות שהתעוררו בחברת פולקסווגן, הציעה לתובע להחליף את הרכב לדגם משודרג, מנוע בנזין ולא סולר.

באותו דיון טען נציג הנתבעת 2 כי התובע ביקש רכב עם גיר אוטומטי, ובסופו של דבר לאחר שהתובע התייעץ הוא בחר לאבזר את הרכב שהוזמן. לצדדים הוצגו שתי אפשרויות כפי שפורט לעיל, וגם הוסבר לו כי לא ניתן יהיה ברכב שהזמין להתקין מעלון עקב המבנה של הרכב ויש אפשרות אך ורק לרמפה. עובדה זו כתובה בהזמנה. התובע ואשתו אשרו להזמין את הרכב עם רמפה ולא היו מעוניינים בביצוע הנמכה.

אשתו של התובע, הגב' לידיה שושנה ציינה בדיון כשדיברה בשם בעלה, כי השדרוג של הרכב נעשה על דעת הנתבעות, היא לא יכולה להשתמש ברכב שיש בו רמפה שכן איננה מסוגלת לדחוף את בעלה בעליה. עוד לדבריה, בפועל קיבלה רכב עם נפח מנוע קטן מהנפח של המנוע שהייתה צריכה לקבל בתחילה, הפסידה קונה לרכב הישן שלהם, וגם איננה יכולה להשתמש ברכב.

בסוף הדיון הראשון לאחר ששמעתי את הצדדים, מצאתי לנכון לקבוע תיק זה למועד נוסף לצורך זימונו של מר יוסי קבלו, שהיה עובד אצל הנתבעת 1 והוא זה שביצע את העסקה מול התובע, כאשר לטענת הנתבעת 1 הוא יכול לאושש את גרסתה של נתבעת 1.

בדיון השני התקיים ביום 21.12.2016, במועד זה העיד מר יוסי קבלו, אשר ציין כי הוא זה שביצע את כל ההתנהלות מול אשת התובע.

בעדותו, מר קבלו העיד כי אכן טיפל בתיק מטעם הנתבעת 1, אל מול אשת התובע. מאחר וזו ביקשה רכב שיהיה קטן ככל האפשר ואוטומטי, הציע לה מר קבלו רכב מסוג פולקסוואגן קאדי. מאחר ומימדי הרכב לא מאפשרים התקנת מעלון, לטענת מר קבלו הציע לה חלופה על בסיס רמפה ואף הראה לה איך היא עובדת. לטענת קבלו כאשר ציין בפניה כי נדרש להפעיל כוח מסוים בכדי לדחוף את התובע אל מיקומו, ציינה אשת התובע כי אין בעיה ובעלה מסוגל לקום מהכיסא ואף נסעה עימו ברכב פרטי כל הזמן. מר קבלו העיד כי אשת התובע ציינה בפניו כי אינה זקוקה לאמצעים אלו כיום, וכי היא דורשת התאמות אלה לצורך מימוש הזכויות מהביטוח לאומי, ולכן אין לה בעיה עם החלופה המוצעת.

לטענת קבלו, במועד אספקת הרכב, הגיעו אשת התובע והתובע וכן הגיע בנם. הבן הלין על האמצעים שהותקנו בטענה שלא יתאימו בעוד מספר שנים לאמו ולאביו. מר קבלו טען שלאור זאת, ולפנים משורת הדין תסופק לנתבעת 1 כננת ברכב שתקל על הפרוצדורה, המשמעות היא כי הכיסא נקשר באמצעות כבל לרכב, והכננת באופן אוטומטי מושכת את הכיסא אל תוך הרכב. לטענתו הסכימו התובע, אשתו ובנו להצעה זו, ולראיה הותקנה הכננת, שלא הייתה מותקנת אילולא הסכמתם.

למען הסר ספק, אין מחלוקת כי ברכבו של התובע 2 הותקנה כננת.

בהמשך לעדות זו, טען בנו של התובע, לאחר שחקר את העד בחקירה נגדית, כי עדותו רחוקה להיות מה שהיה בפועל. לטענתו, מדובר בניצול מצבם של אביו, התובע, שהוא נכה, ואמו, וכי מדובר ב"עקיצה" שעקצו אותם הנתבעים.

לשאלת בית המשפט הבהירה נציגת הנתבעת 1, בעניין העלויות להחלפת רכב ברכב שיתאים לתובע – יש צורך לקבל אישור של המל"ל למכור את הרכב שברשותם. אין עניין של טרייד אין, הם צריכים למכור את הרכב ולהתחיל את ההליך מחדש.

לבסוף טענה נציגת הנתבעת 1 כי על מנת להחליף את הרכב והאביזרים שהותקנו יש לקבל את אישור המוסד לביטוח לאומי. על התובע ואשתו למכור את הרכב הנ"ל ולהתחיל בהליך לקבל רכב חדש התואם את צרכיהם.

הכרעה:

בפניי תביעה על סך 33,500 ש"ח שהגישו התובעים נגד הנתבעות, שעניינה ביטול עסקה של רכישת רכב נכה, שלטענת התובע, סופק לו ע"י הנתבעות ואיננו הולם את צרכיו ואת צרכי משפחתו כנכה.

בתיק התקיימו כאמור שני דיונים, שמהם עולה, כי התובע באמצעות אשתו, רכשו את רכב הנכה שבו הותקנה רמפה, ולאחר מכן גם הותקנה בו כננת המעלה את כיסא הנכים לרכב, הכל על פי הסכמתם של התובעים לקבלת רכב כזה. הדברים עולים מהעדויות שנגבו בבית המשפט, והן מעדותה של אשת התובע, שבמעמד הדיון ביום 21.12.16 משום מה טענה, כי הדברים לא נעשו בהסכמתה, וכי הרכב שסופק לה לא היה רכב שהסכימה לרכשו. בעניין זה העיד ביום 21.12.16 מר יוסי קבלו, שניהל את המו"מ עם אשת התובע מטעם הנתבעת 1, והבהיר לה באופן ברור מהו הרכב שהיא אמורה לקבל וכיצד ניתן להעלות כיסא נכים באמצעות רמפה לרכב, ולאחר שהודגם בפניה עניין העלאת הנכה לרכב, היא אישרה את הזמנתו. כאשר הגיע מועד מסירת הרכב לתובעים, הגיעו התובע, אשתו ובנם לאולמות הנתבעת 1, ובמעמד זה, בנם של התובעים הוא זה שסירב בשם הוריו לקבל את הרכב, וטען כי הרכב איננו מתאים לתובע שמצבו עלול להחמיר ויקשה על אשת לתובע להעלותו באמצעות הרמפה. בו במקום, הוצעה להם כננת שהיא מכשיר שמתחבר לרצועות אשר מעלות את כיסא הגלגלים עם הנכה לרכב, מבלי שאשת התובע צריכה לדחוף את הכיסא. הכננת הותקנה ברכב ללא תשלום תמורה עבורה. הרכב נמסר לתובע. התובע בחר לפנות לבית המשפט והגיש תביעה לביטול העסקה.

הטענה העיקרית של התובעים היא, כי הנתבעות הונו אותם. לדברי בנם, ניצלו את תמימותם ו"עקצו" אותם.

השאלה היא, האם עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה הנדרש בכדי שתביעתו תתקבל, הרי נכתב כי "המוציא מחברו עליו הראיה".

לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות וכן שמעתי את העד, מר קבלו, מצאתי כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה הנדרש, ודין התביעה להידחות.

התובע הציג בפנינו השתלשלות אירועים שגובתה בעדותו של מר קבלו, שבסופה, התפשר התובע על רכב מסוג אחר עם התאמות שונות מהנדרש.

מצאתי כי לא הייתה כל הטעיה מצד הנתבעות ו/או ניצול מצוקה של התובע ו/או של אשתו.

הרכב שבסופו של דבר הוזמן על ידי התובע, הוא הרכב שנמסר לידיו, כמפורט לעיל בפסק הדין, לא רק זאת, הנתבעות הלכו לקראת התובע והתקינו לו כננת ללא כל תמורה, על מנת להקל את העלאתו של התובע עם כיסא הגלגלים לרכב, מבלי שאשת התובע תיאלץ לדחוף אותו בכוחותיה היא. לא היה כל שינוי מהותי בין הרכב שהוזמן בהסכמת התובע, לבין הרכב שנמסר בפועל לתובע ועל כן אין התובע זכאי לבטל את העסקה.

מכל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

לגבי הוצאות העד, מר קבלו, אני פוסקת לו הוצאות בסך של 750 ₪.

בנסיבותיו של תיק זה, מצאתי לנכון שלא לחייב את התובע בהוצאות משפט.

פסק הדין יישלח לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי.