04 פברואר 2016

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

החלטה

1. בפני בקשה דחופה לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקש (להלן – הבקשה). המשיב מתנגד לבקשה.

טענות הצדדים בתמצית

1. לטענת המבקש, המשיב בחר להגיש תביעה כנגדו באופן אישי ללא הצדקה עובדתית. למשיב אין נכסים במדינת ישראל והוא עומד לעזוב את המדינה בתוך ימים, כך שככל שתיפסקנה הוצאות לטובת המבקש בסיומו של ההליך, לא יהיה ניתן לגבותן. המשיב הועסק על ידי המשיבה הפורמלית 1 (להלן – החברה) שעודנה פעילה ומעסיקה עובדים. תביעה אישית כנגד המבקש מצריכה טיעון עובדתי המבסס עילת הרמת מסך וכזה אינו קיים בכתב התביעה. המבקש היה בעבר נושא משרה בחברה, אך לא היה בעל מניות בה. העובדה כי הופרו זכויות העובד ולא שולמו לו זכויות שונות אינה מצדיקה הרמת מסך נגד נושא משרה. סעיף 14 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה אליו הפנה המשיב בתביעה מתייחס לאחריות נושא משרה כאשר מדור בעיצום כספי ולא מדובר על הרחבת העילות להרמת מסך.

1. המשיב טען בתגובה, כי טענות המבקש שקריות, מטרתן להטעות את בית הדין ולא צורף כל מסמך לתמוך בהן. לטענתו, המבקש היה בעל מניות ודירקטור בחברה בתקופת העסקתו של המשיב. לבקשה צורפו מסמכים מרשם החברות לפיהם הועברו למבקש מניות החברה ביום 20/2/12. כמו כן, העובדה כי המשיב הנו פליט אינה אמורה להיות שיקול בדיון בבקשה לחייבו בהפקדת ערובה. לא הוכחו התנאים הקבועים בפסיקה שיצדיקו חיוב עובד זר בהפקדת ערובה, שכן עובדת היות המשיב עובד זר היא כשלעצמה אינה טעם לחייבו בהפקדת ערובה.
2. בתשובה טען המבקש, כי בתקופת עבודתו של המשיב לא היה המבקש בעל מניות בחברה שכן עוד טרם תחילת עבודת המשיב הועברו מניות המבקש לאחר. המשיב הגיש מסמכים סלקטיביים לבית הדין. התביעה האישית כנגד המבקש הנה תביעה סתמית ושרירותית.

המסגרת הנורמטיבית

1. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 .
2. עת מובאת בפני בית הדין בקשה לחיוב בהפקדת ערובה, שומה על בית הדין ליתן משקל לעובדה, כי בתקנות בית הדין לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. הכלל הוא שאין מקום לחייב תובע בהפקדת ערובה בהעדר נימוקים מיוחדים ( ראה בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתן ביום 26/11/06).
3. בדיון בבקשה להפקדת ערובה מבצע בית הדין איזון בין זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות יסוד, המהווה בסיס לקיומן של יתר זכויות היסוד (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד שלא לבוא לידי הפסד במקרה שהתביעה כנגדו תידחה.
4. השיקולים המנחים בסוגיית הפקדת ערובה נקבעו בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU ( ניתן ביום 6/7/03)(להלן - עניין פתחי אבו נאסר).
5. באותו עניין נקבע, בין השאר, כי היותו של בעל דין תושב זר, אין בה, לכשעצמה, טעם לחייבו בהפקדת ערובה. נפסק, כי יש לברר תחילה, האם העובד הזר נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג. ככל שכך הדבר – ינהג בית הדין באופן דומה למקרה בו מדובר בתובע שהוא תושב ישראל. שעה שאין המשיב נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג יהיה המבקש חייב להוכיח, כי התקיימו אחד מהתנאים הבאים: מדובר בתביעה מופרכת על פניה; יגרם למבקש נזק של ממש בשל הגשת התביעה ; העובד לא מילא אחר חיובים שבית הדין השית עליו בעבר.

ומן הכלל אל הפרט

1. על פי העולה מכתב התביעה המשיב הנו אזרח ותושב אריתריאה, מדינה שאינה חתומה על אמנת האג. בנסיבות אלה, על בית הדין לבצע איזון בין זכות הגישה של המשיב לערכאות לבין זכות המבקש שלא להיתבע בתביעות סרק, במיוחד בנסיבות בהן לא יעלה בידו להיפרע מהמשיב, ככל שתביעתו תידחה.
2. במסגרת האיזון הנדרש יש לברר, האם על פניו תביעת המשיב מופרכת על פניה; האם ייגרם למבקש נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה, והאם המשיב לא מילא אחר חיובים שהושתו עליה בעבר על ידי בית הדין.
3. לאחר בחינת מכלול הדברים מצאתי, כי מדובר בנסיבות חריגות המצדיקות חיוב המשיב בהפקדת ערובה, ולהלן אפרט טעמיי.
4. ראשית, אבהיר, כי יש לשקול את שאלת היותה של התביעה מופרכת בזיקה למבקש בלבד, שכן אין כל טענה כי מלוא תביעתו של המשיב מופרכת, אלא החלק הנוגע לעילת התביעה כנגד המבקש.

1. שנית, עיון בכתב התביעה מעלה, כי נטען שהמבקש הנו מנהל בחברה ו"הרוח החיה" בחברה. לעניין זה צורף תצהירו של המבקש במסגרת הליך אחר. התביעה כנגד המבקש מבוססת על הדוקטרינה של הרמת מסך. בסעיף 13 לכתב התביעה נטען, כי המבקש ניצל את מסך ההתאגדות על מנת להימנע מתשלום חובות לעובד. עוד נטען כי מדובר בשיטה לפיה המבקש וכמוהו הנתבע 2 אינם משלמים לעובדים זכויות סוציאליות ומדובר בעילה להרמת מסך, בפרט שעה שמדובר בעובדים זרים. כן הפנה המשיב לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב – 2011 (להלן – החוק להגברת האכיפה). כך גם הפנה המשיב לפסיקה הקובעת כי יש מקום להרמת מסך על מנת להבטיח תשלום זכויות העובדים. בנוסף, טען המשיב, כי חוסר תום לבו של המבקש מהווה עילה להרמת מסך.
2. כידוע, הרמת מסך הנה עילה קשה להוכחה. נפסק, כי הדבר שמור למקרים חריגים וקיצוניים כפי שנקבעו בפסיקה. בהקשר זה נקבע, כי לא די בטענה להפרת חוזה עבודה או הפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמה על מנת להצדיק הרמת מסך (ראה ע"ע 52949-05-10 ליליה וולצ'ק נ' ש. אלברט עבודות ציבוריות, שירותי ניקיון, אחזקה ופיקוח בע"מ ואח', ניתן ביום 28/3/12). מעבר לטענה, כי זכויותיו של העובד לא שולמו על ידי הנתבעים, ובכלל זה המבקש, לא מצאתי כי פורטו בכתב התביעה טענות עובדה שיש בהן להוות תשתית ראויה להצדיק שימוש בדוקטרינת הרמת מסך. בשלב זה, נראה כי הסיכוי שעל פי עובדות כתב התביעה תתקבל הטענה בדבר הרמת מסך הנו קלוש למדי. כך, מכוח קל וחומר, שעה שאין מחלוקת כי החברה – שהיא מעסיקתו של התובע - הנה פעילה גם נכון להיום. אוסיף, כי מקובלת עליי טענת המבקש שסעיף 14 לחוק להגברת האכיפה אינו מקים עילה להרמת מסך כאשר מדובר בתביעה של עובד כנגד המעסיק.

1. שלישית, ובהתייחס לטענות ההדדיות של הצדדים בדבר הצגת תמונה חלקית בנוגע למעמדו או חלקו של המבקש בחברה, מצאתי, כי לעניין זה שני הצדדים כשלו בהצגת מלוא התמונה. אמנם, אין מחלוקת, כי המבקש היה מנהל בתקופת עבודתו של המשיב. עם זאת, המבקש כשל בכך שלא זאת בלבד שנמנע מציון העובדה, כי היה בעל מניות בחברה טרם העסקתו של המשיב, אלא אף טען כי מעולם לא היה בעל מניות. המשיב, מצדו, לא הביא כל ראייה התומכת בטענה בכתב התביעה לפיה המבקש הנו מנהל החברה נכון להיום (כפי שניתן להבין מניסוח סעיף 10 לכתב התביעה המתוקן). דווקא מתגובת המשיב ניתן להבין, כי אינו כופר בטענה שנכון למועד התביעה המבקש אינו בתפקיד מנהל בחברה. כמו כן, וזאת העיקר, בתגובה לבקשה, טען המשיב, כי המבקש היה בעל מניות בתקופת ההעסקה, טענה שעל פי מסמכים שצורפו לתשובה, אינה נכונה.

לא זו אף זו, בכתב התביעה עצמו לא נטען, כי המבקש היה בעל מניות בתקופה הרלבנטית, ועניין זה עלה רק במסגרת התגובה. כידוע, כתבי הטענות הם שמגדירים את מסגרת הדיון ומשלא נטען בתביעה, כי המבקש היה בעל מניות בתקופת העבודה, אין נפקות לציון עובדה זאת במסגרת התגובה.

משמדובר במחדל הדדי, לא מצאתי לנכון לתת משקל מכריע לחוסר הדיוק הקיים בבקשה, ואיני סבורה כי הדבר כשלעצמו מצדיק דחייתה. כך, בפרט, כאשר בתגובת המשיב הובאו מסמכים בלתי רלבנטיים המתייחסים לתקופה הקודמת להעסקת המשיב ותוך ציון עובדות שהתבררו כשגויות כמפורט לעיל.

1. רביעית, המשיב לא הכחיש את הטענה, כי יקשה על המבקש להיפרע ככל שתיפסקנה הוצאות לטובתו. אמנם סיכויי גבייה נמוכים מהווים שיקול משני בעת הדיון בבקשה מסוג זה, אך בנסיבות המיוחדות של הליך זה, סבורני, כי ראוי להתייחס גם לכך. שעה שמתברר, כי מדובר בתביעה שסיכוייה נמוכים עד אפסיים, יש להעניק משקל גם לזכותו של בעל הדין שכנגד שלא לצאת בחיסרון כיס. בעניין רע"א 3601/04 לין וינצ'ון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18/10/07) נקבע כך –

"מנגד, אין לבטל לחלוטין את עניינו של בעל הדין שכנגד. יש לבחון את סיכוייו של ההליך, ובמקום בו הסיכויים אינם טובים, יש לתת ביטוי מידתי להגנה על זכותו של הנתבע להבטחת הוצאותיו. יש לייחס משקל כלשהו גם לעובדת אי הימצאותו בארץ של התובע, והיותו חסר נכסים בישראל, כדי שלא יופקר לחלוטין עניינו של בעל הדין שכנגד. ראוי במסגרת זו להציב גדר כלשהי בפני ניהול הליכי סרק בראיית האינטרס הציבורי הכולל, ולהימנע מלאפשרם בלא מתן בטחון כלשהוא לכיסוי הוצאות הנתבע, באם תיגרמנה".

1. אציין, כי ערה אני לכך, שמדובר בתביעה לזכויות סוציאליות ומקובל בתביעות מסוג זה, כי לרוב תיטה הכף כנגד הכבדה על מימוש זכותם של בעלי הדין לפנות לערכאות. עם זאת, בפסק הדין המנחה בעניין פתחי אבו נאסר נקבע שיש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו ולהעניק את המשקל המתאים לטעמי הבקשה (סעיף 13 לפסה"ד של כב' השופטת (כתוארה אז) ארד). בחינת הנסיבות הספציפיות מובילה לטעמי, כאמור, למסקנה שיש מקום במקרה דנן לסטות מהכלל, לפיו אין לחייב בהפקדת ערובה.
2. משהגעתי לכלל מסקנה, כי יש מקום לחייב את המשיב בהפקדת ערובה, נותר לקבוע את סכום הערובה. בעניין וינצ'ון שאוזכר לעיל נקבע, כי באיזון המתחייב בקביעת שיעור הערובה, יש לקחת בחשבון את "עוצמת עקרון זכות הגישה לערכאות" וכן את הצורך להבטיח את אפשרות העובדים הזרים, בשים לב למצבם הכלכלי, לממש את זכות הגישה לערכאות. מאידך, נדרש להקנות בטחון כלשהו, ויהא אף חלקי, ליכולת הצד שכנגד לגבות הוצאותיו אם תדחה התובענה נגדו תוך פסיקת הוצאות.
3. 5129371לאחר ששקלתי את השיקולים האמורים וכן לקחתי בחשבון את גובה ההוצאות המקובל בבית דין זה, מצאתי לנכון להעמיד את שיעור הערובה שיידרש מהמשיב על סך 1,200 ₪. לפיכך, מורה אני כי המשיב (התובע) יפקיד 1,200 ₪ בקופת בית הדין להבטחת תשלום הוצאות המבקש, וזאת בתוך 30 ימים מהיום. לא יופקד הסכום כאמור- תידחה התביעה. הגם שהבקשה הוכתרה כבקשה דחופה, אין מקום לחייב בהפקדת הסכום עד המועד הקבוע לעדות, שכן יש לאפשר למשיב פרק זמן ראוי להתארגנות ולגיוס הסכום הנדרש.

54678313

1. בנסיבות העניין, ועל מנת שלא להקשות על גישתו של המשיב לבית הדין יתר על המידה, מצאתי לנכון להורות, כי עניין הוצאות בקשה זאת יישקל בסיום ההליך.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשע"ו, (04 פברואר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.