בעניין: פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם - 1980

ובעניין: משה חי שיבר (בפשיטת רגל)

על-ידי ב"כ עו"ד דוד לייזר

החייב

ובעניין: עו"ד אורן הראל

הנאמן

ובעניין: בנק לאומי לישראל בע"מ

על-ידי ב"כ עו"ד אילן שמעוני

הבנק

ובעניין: כונס הנכסים הרשמי

הכנ"ר

לפניי בקשה לדחיית הערעורים על הסף. עסקינן בערעורים שהגיש החייב, משה חי שיבר, שנמצא בהליכי פשיטת רגל (להלן: "החייב") על הכרעות עו"ד אורן הראל המכהן כנאמן לנכסיו (להלן: "הנאמן"). במסגרת הליך פשיטת הרגל דן הנאמן בתביעת החוב שהגיש בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") ובתביעת החוב שהגישה עיריית תל אביב-יפו (להלן: "העירייה").

הנאמן בדק את תביעות החוב והכריע בהן. ביום 19.06.14 הכריע בתביעת החוב של הבנק ולפיה הוכחה נשיית הבנק בסך של 200,161.11 ₪ בדין רגיל וביום 25.06.14 הכריע הנאמן בתביעת החוב של העירייה, ואישר סך של 314,983 ₪ בדין רגיל (להלן בהתאמה: "ההכרעה בתביעת החוב של הבנק" ו"ההכרעה בתביעת החוב של העירייה").

החייב השיג כזכותו על ההכרעות בתביעות החוב וזאת על יסוד סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם – 1980 (להלן: "הפקודה") ותקנה 95(ב) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה – 1985 (להלן: "התקנות").

בערעורים חולק החייב על תחשיבי החוק לפיהם נטען כי מגיע לבנק ולעירייה והוכרו על-ידי הנאמן. החייב משיג על כך שההכרעות ניתנו מבלי שהנאמן נסמך על תחשיב חשבונאי; הובאה בחשבון ריבית מופרזת שעולה על שיעור הריבית החוקית ושלא בהתאם לסעיף 134(א) לפקודה. לשיטת החייב גובהו של החוב לבנק אמור לעמוד על סך של 139,465.01 ₪ בלבד, ואילו החוב לעירייה על סך 166,575.89 ₪ בלבד. בצד הערעור הגיש החייב בקשה למנות מומחה מטעם בית המשפט שיבדוק את נכונות החוב שמגיע לבנק (בקשה 4).

הנאמן הגיש בכל אחד מהערעורים בקשה לסילוק הערעור על הסף, אלו הבקשות מושא החלטתי. בנוסף, עתר לחייב את החייב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעורים, וכן להאריך את המועד להגשת התגובה לערעורים ולבקשה למינוי מומחה עד לאחר ההכרעה בבקשות המקדמיות.

הבקשה

בבקשה מעלה הנאמן מספר טעמים שלדעתו יש בכל אחד מהם כדי לדחות על הסף את הערעור. בין אלה שההכרעה בתביעת החוב לא צורפה לערעור כמתחייב מהוראת תקנה 419 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, שחלה גם על הליך הערעור לפי תקנה 2 לתקנות. טעם נוסף הינו שחלף המועד להגשת הערעור ולא הוגשה בקשה להארכת המועד. במסגרת הבקשה העלה הנאמן גם טעמים לגופן של דברים באשר לדחיית הערעור אך לא ראיתי להידרש לאלה לצורך ההכרעה.

עמדת החייב

החייב טוען שהבקשה אינה אלא חסימת דרכו מלקיים דיון בערעור. עמדת הנאמן מושתתת על טעמים פרוצדורליים שאין בהם כדי להתגבר על הפגיעה הקשה שתגרם לחייב אם הערעורים יידחו. החייב מצביע בתגובתו על השיהוי הניכר של הנאמן עצמו בהכרעתו בתביעת החוב של העירייה, התנהלות שלעמדת החייב מקימה מניעות בידי הנאמן מלבקש את דחיית הערעורים מחמת האחור בהגשתם. החייב חוזר בתגובתו על טעמי הערעור וכן על הצורך במינוי מומחה חשבונאי וכדומה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, סבורני כי הצדק עם הנאמן ודין הערעורים להימחק על הסף ואבהיר:

בפתח הדברים אציין כי החלטתי מושתתת על טעם אחד והוא הגשת הערעורים בחלוף המועד שקבוע להגישם על פי הדין, לא כל שכן, האיחורים הם ניכרים ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד כמתחייב. לא ראיתי מקום למחוק את הערעורים רק מחמת שלא צורפה להם ההכרעות בתביעות החוב הגם שהדבר מתחייב על פי התקנות.

באשר למועד שבו יש להגיש את הערעורים לעומת מועד הגשתם בפועל;

בהתאם לסעיף 189 לפקודה יש להגיש ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת החוב תוך 45 יום מהמצאת ההכרעה.

לפי הנטען בבקשה שלא נסתר הומצא ההכרעה בתביעת החוב של הבנק ביום 22.06.15 לעו"ד יורם דדיה, שייצג את החייב באותה עת (סעיף 4 לבקשה). משמע, על החייב היה להגיש את הערעור לכל המאוחר במחצית חודש ספטמבר 2014 בהינתן פגרת הקיץ. דא עקא הערעור הוגש רק ביום 25.01.16, קרי, בחלוף למעלה משנה וארבעה חודשים מהמועד שבו היה על המערער להגישו.

לפי הנטען בבקשה שלא נסתר ההכרעה בתביעת החוב של העירייה נמסרה לחייב ביום 29.06.14 (סעיף 4 לבקשה) והערעור הוגש רק ביום 25.01.16, אף זאת באיחור ניכר מהמועד שהיה להגישו על פי סעיף 189 לפקודה.

אוסיף שבמהלך חודש נובמבר 2015 הודיע הנאמן לבא כוחו הנוכחי של החייב שתביעות החוב הן חלוטות. שומה היה על החייב להחיש את הגשת הערעורים ובצידם בקשות להארכת מועד להגשתם. החייב לא השכיל לעשות כן, והערעורים הוגשו גם בחלוף שבועות רבים מהמועד שהודע לב"כ הנוכחי על כך שהכרעות החוב הן חלוטות.

בתגובות החייב, שלא נתמכו בתצהיר החייב, אין כל הכחשה של החייב לנכונות המועדים שבהם היה על החייב להגיש את הערעורים.

עסקינן באיחור ניכר. בעניין תביעת החוב של הבנק האחור עולה על שנה וארבעה חודשים מהמועד שבו היה להגישו. בעניין תביעת החוב של העירייה, הערעור הוא בן מספר חודשים. משעה שהמועד להגשת הערעור חלף, שומה היה על החייב לבקש את הארכת המועד להגשת הערעור ולעמוד בתנאים שקבועים בהקשר זה בתקנה 428 לתקנות סדר הדין האזרחי. דא עקא, החייב לא הגיש בקשה להארכת מועד, לכן אין מנוס אלא להורות על מחיקת הערעור. בהיעדר בקשה להארכת מועד לא ראיתי לבחון את שאלה האם קמו הטעמים המיוחדים להארכת מועד כנדרש בתקנה.

על מנת שמלאכתי תהא שלמה, אוסיף שלא ראיתי בהנמקת החייב שלפיה השתהה הנאמן בבדיקת תביעת החוב של העירייה כדי לדחות את הבקשה. בראש ובראשונה, אציין שאין לקשור בין המועד שבו יש להגיש ערעור על הכרעה של נאמן בתביעת חוב של נושה פלוני לבין המועד שבו הכריע הנאמן בתביעת חוב של נושה אלמוני. בנוסף; במקרה של ההכרעה בתביעת החוב של העירייה היו נסיבות אשר גרמו להתארכות בירור תביעת החוב.

ממכלול האמור אני מורה על מחיקת הערעורים. החייב יישא בהוצאות הנאמן בסך 2,340 ₪.

לאור התוצאה שאליה הגעתי, איני נדרש לדון בבקשות הנאמן לחייב החייב בערובה להוצאות כמו גם בקשת החייב למינוי מומחה.

המזכירות תסגור את שני תיקי הערעור ותשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז אייר תשע"ו, 24 מאי 2016, בהעדר הצדדים.