בפני בקשת הנתבעת למחיקת תביעת התובעים על הסף (אשר הוגשה במקור כתביעה שכנגד).

תמצית הרקע:

1. הרקע הרלוונטי לענייננו, אשר עבר שינויים והתפתחויות מאז החל ההליך, יוצג, בתמצית, להלן.

2. התובעים הם בעלי הזכויות במגרש לבניה בישוב גוש חלב, בו זכו במסגרת מכרז פומבי שפרסמה רשות מקרקעי ישראל.

3. בשטח המגרש הנ"ל עברה דרך סלולה ותשתיות נלוות (קירות תומכים) ששימשה את הציבור באזור (להן – הדרך). אין חולק כי מדובר בדרך לא חוקית שכן היא נבנתה ע"י הנתבעת בניגוד לתוכנית החלה על המקרקעין. התכנית הנ"ל ייעדה תוואי אחר, סמוך, לדרך ציבורית, אולם כאמור בפועל נבנתה הדרך בתוך המגרש מושא דיוננו.

4. תחילתו של ההליך דנן בבקשה דחופה שהגישה הנתבעת למתן צו זמני במעמד צד אחד, שיאסור על התובעים לחסום את הדרך ויורה להם להסיר כל חסימה שהקימו בה. ברקע הדברים - גידור שביצעו התובעים למגרשם באופן שחסם למעשה את האפשרות לעשות שימוש בדרך העוברת בו. ביום 5.2.16 ניתן צו במעמד צד אחד כמבוקש.

5. בטרם התקיים דיון במעמד שני הצדדים בבקשה לצו זמני, ולאחר שהצדדים ניהלו ביניהם מגעים בניסיון להגיע להסכמות שלא צלח, הודיעו התובעים כי הם מסכימים להותרת הצו הזמני שניתן בתוקפו.

6. בהמשך הגישו התובעים (הנתבעים בתביעה המקורית) תביעה שכנגד נגד הנתבעת.

7. במסגרת תביעתם שכנגד עתרו התובעים לסעד של סילוק ידה של הנתבעת מהמגרש וכן לסעד כספי הכולל דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשתה הנתבעת במגרש ותשלום הוצאות שנגרמו להם בשל הצורך בפינוי תשתיות ציבוריות שהיו בתוך מגרשם (הדרך הנזכרת, קירות תומכים וכן תשתיות מים, ביוב ותקשורת).

8. במקביל ובהמשך, התנהלו הליכים בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה בנוגע לבקשת התובעים למתן היתר בניה על המגרש. עוד בטרם הוגשה התביעה, אושרה בקשת התובעים לקבלת היתר בניה להקמת בית מגורים במגרש, תוך שהועדה קבעה שני שלבים לרישוי ולבניה (החלטת הועדה מיום 24.1.16); שלב א' - הריסת הבינוי במגרש, העתקת התשתיות הקיימות במגרש ביצוע עבודות עפר ויציקות. שלב ב' (לאחר השלמת שלב א') - המשך בינוי בית המגורים במגרש. לאחר הגשת התביעה, הוצא ביום 5.9.16 היתר בניה לשלב א'.

9. בפועל, הושלמה בינתיים העתקת התשתיות שהיו במגרש אל מחוץ לגבולותיו, וזאת ע"י התובעים. העלויות בהן נשאו התובעים בגין העתקת התשתיות מהוות כאמור חלק מהסעד הכספי הנדרש על-ידם בתביעה שכנגד. עקב העבודות שבוצעו, אין חולק כי הדרך שעברה במגרש איננה מצויה בו עוד (כאשר לעניין זה טוענת הנתבעת לפעולה שלא כדין ובניגוד לצו הזמני שניתן מצד התובעים, בגין כך אף הגישה בקשה לפי פקודת ביזיון בהמ"ש, שנמחקה בהסכמה). הנתבעת, מצידה, החלה בפעולות לצורך הקמת דרך ציבורית חדשה, זו הפעם בתוואי החוקי המיועד לכך לפי התכנית.

10. בישיבת קדם משפט מיום 15.10.17 הוסכם, בשים לב לשינויים שחלו בשטח מאז הוחל בהליך, כי התביעה המקורית (שהיתה, כזכור, תביעה להסרת חסימת הדרך ולצו מניעה קבוע שיאסור על חסימתה) תמחק וכך גם סעד סילוק היד כפי שנתבקש בתביעה שכנגד של התובעים.

9. נותרה, אפוא, התביעה הכספית שהגישו התובעים (בגדר תביעה שכנגד) נגד הנתבעת, לתשלום דמי שימוש ראויים ולתשלום בגין נזקים והוצאות כספיות שנגרמו להם בשל עבודות לפינוי הדרך ותשתיות ציבוריות נוספות מהמגרש.

הבקשה לסילוק על הסף ותמצית טענות הצדדים

10. ביחס לתביעה שכנגד (על חלקיה שנותרו) הגישה הנתבעת בקשה לסילוק על הסף.

11. לטענת הנתבעת, יש להורות על סילוק התביעה על הסף ממספר טעמים. ראשית נטען כי יש למחוק התביעה מחמת חוסר תום לב של התובעים נוכח פעולות עשיית דין עצמי על-ידם בחסימת המגרש ובביצוע עבודות במגרש, כפי שפורטו לעיל. שנית נטען כי לגופם של דברים אין התובעים זכאים לדמי שימוש ראויים הן בשל כך שהם לא שילמו דבר עבור המגרש והן מאחר שלפי ההסכם בין התובעים לבין רמ"י הם ממילא לא רשאים היו לסחור בזכויותיהם. שלישית, נטען כי התנאי של העתקת תשתיות ע"י התובעים ועל חשבונם נקבע בהחלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה שתקיפת החלטותיה איננה בסמכות בית משפט זה ואף אין לאפשר תקיפה עקיפה של החלטותיה במסגרת ההליך דנן. עוד נטען בהקשר זה, כי משהתובעים לא נקטו בהליך מתאים של הגשת ערר או עתירה מנהלית נגד תנאי היתר הבניה שניתן להם ואשר לשיטת הנתבעת חייב אותם בהוצאות העתקת התשתיות, הם מושתקים מלטעון טענות כנגד כך. בנוסף טוענת הנתבעת כי לגופם של דברים אין לתובעים בנסיבות העניין זכות שיפוי ממנה ביחס להוצאות העתקת התשתיות. זאת, נוכח העובדה כי הם רכשו את המגרש במצבו הידוע וכך אף הצהירו בהסכם החכירה ביניהם לבין רמ"י, וכי החלטתם לשלם עבור העתק המחוברים נעשתה בשל האינטרס העצמי שלהם ואין הם זכאים בנסיבות אלה לסעד של שיפוי מהנתבעת.

12. התובעים, מנגד, טוענים כי אין מקום לסילוק התביעה על הסף וכי עומדות להם עילות תביעה שיש לבררן לגופן. התובעים טוענים כי הם פעלו בהתאם להיתרי הבניה שהוצאו להם וכי אין כל מניעה כי יתבעו מהנתבעת את העלויות העודפות שנגרמו להן שהן תולדה ישירה של מעשיה של הנתבעת בהקמה שלא כדין של הדרך/התשתיות הציבוריות בתוך המגרש. לטענתם, אין מדובר בתקיפה של היתרי הבניה אלא בתביעה כספית המצויה בסמכותו של בית המשפט. עוד טוענים הם, כי הוראות הסכם החכירה מצויות במישור היחסים שבינם לבין רמ"י ואין בהן כדי לשלול מהם סעד מול מי שפלש לתוך המגרש, קרי, הנתבעת.

הכרעה:

13. לאחר עיון בטענות הצדדים אני רואה לדחות את הבקשה.

14. נקודת המוצא לעניינה של בקשה זו, הינה, כי סילוק על הסף של תביעה אזרחית מחמת היעדר עילה מהווה צעד חריג וקיצוני שאין לנקוט בו אלא בנסיבות מובהקות המתאימות לכך. בהתאם להלכה הפסוקה, רק ככל שנמצא כי אין בידי התובע כל אפשרות ולו קלושה לזכות בסעד הנתבע על-ידו, וזאת אף אם יוכחו כל טענותיו בתביעה, יש לסלק את תביעתו על הסף ובטרם בירור לגופו של עניין (ע"א 24512/01 דרורו אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נח(1) 577, 582. רע"א 1689/97 גראונד א.ש. בע"מ נ' אדם טבע ודין).

15. בענייננו אין מדובר במקרה מעין זה. טענות הנתבעת בדבר חוסר תום-לב מצד התובעים בשל התנהלותם בפרשה כמכלול, אינן יכולות להצדיק סילוק על הסף של התביעה ללא בירור לגופם של דברים. גם הטענות להיעדר עילה בכל הנוגע לסעד של דמי שימוש ראויים לנוכח ידיעתם של התובעים מראש אודות קיום הדרך במגרש והעובדה כי המגרש שווק ע"י רמ"י ללא תמורה, אין בהן כדי לבסס עילה למחיקת התביעה על הסף אלא מדובר בטענות שיש לבררן לגופן לרבות שמיעת ראיות ופרישת התמונה הראייתית הכוללת בפני בית המשפט והערכתה ביחס לדינים הרלוונטיים לתביעת דמי שימוש ראויים. אשר לטענה להיעדר עילת תביעה בשל כך שהתובעים בחרו לממן את העבודות בעצמם, תוך הפניה לפסיקה במקרים אחרים (לרבות פס"ד של מותב זה), הרי כפי שעולה בבירור מאותה פסיקה, ההכרעה נעשתה על יסוד ראיות שהובאו לגופם של דברים וביחס לתשתית עובדתית קונקרטית שאף אינה זהה לענייננו בו מדובר בהקמת דרך לא חוקית ע"י הרשות המקומית במקרקעין שנרכשו ע"י התובעים. טענות הנתבעת בהקשר זה שמורות לה להמשך ההליך, אולם אין מדובר במקרה בו ניתן להגיד כי תביעת התובעת מחוסרת כל סיכוי באופן שיכול להצדיק סילוק על הסף.

16. אשר לטענת הנתבעת, שדומה כי היא עיקר הבסיס לבקשתה הנוכחית, לפיה מדובר למעשה בתקיפה של תנאי היתר הבניה שניתן לתובעים וכי בית משפט זה איננו מוסמך לדון בכך ואף אין זה ראוי כי ידון בכך בגררא, דינן להידחות, וזאת ממספר טעמים.

ראשית, הנחת המוצא של טענת הנתבעת, הינה, כי הועדה המקומית לתכנון ובניה קבעה בהחלטה על מתן היתר הבניה לתובעים תנאי לפיו על התובעים לשאת במימון העתקת התשתיות הציבוריות הקיימות במגרשם. נקודת מוצא זו איננה ברורה. בהחלטת הועדה נקבע כי בטרם פעולות הבינוי יש להעתיק תשתיות ציבוריות הקיימות במגרש אולם לא נאמר בה דבר לגבי זהות הגורם אשר יממן זאת. על פניו, ספק אם הועדה כגוף תכנון מוסמכת לקבוע תנאי כספי מעין זה (השוו: ע"א 630/97 הועדה המקומית לתכנון ובניה נהריה נ' שי הצפון, פ"ד נב(3) 399), דבר המשליך גם על הפרשנות הסבירה שיש לייחס להחלטתה. מכל מקום, תנאי כזה לא נקבע בענייננו בלשון מפורשת, כך שמדובר בעניין פרשני ולא בנתון שיכול לשאת על גבו סילוק על הסף של תביעה אזרחית. בכך אף שונה עניינו מהמקרה שנדון בפס"ד של בהמ"ש השלום בחיפה בת.א 53005-06-11 מאירסון ואח' נ' עירית חיפה ואח' (פורסם במאגרים) (2013), עליו מסתמכת הנתבעת בהרחבה רבה בבקשה, שם נקבע תנאי מפורש כאמור בהיתר.

שנית, ומכל מקום, אין ענייננו בתקיפה ישירה של החלטת הועדה לתכנון ובניה/של היתר הבניה, אלא בתביעה כספית המצויה בסמכותו של בית משפט זה. כידוע, שאלת הסמכות נחתכת בראש ובראשונה עפ"י מבחן הסעד, וזאת גם כאשר מדובר בתיחום הסמכויות בין בית המשפט האזרחי לבתי המשפט בעלי סמכות מיוחדות כבית המשפט לעניינים מנהליים (ראו: בג"ץ 6805/16 סגולת יואב תיירות אירועים וכנסים בע"מ נ' הרשות הממשלתי למים ולביוב ואח' (פורסם במאגרים) (2017), פסקאות 13-116 והאסמכתאות שם). בהתאמה, בפסיקה רבה ועקבית של בית המשפט העליון נקבע כי תביעות כספיות נגד רשויות שעילתן השבת תשלומים ששולמו לרשות, דינן להתברר בפני בית המשפט האזרחי המוסמך, תוך שהטענות כנגד מעשי המנהל יבחנו בהתאם לדין הרלוונטי בגדר תקיפה עקיפה. כך פסק בית המשפט העליון אף בהקשר הספציפי של תביעה כספית בגין הוצאות ששולמו מכוחו של תנאי שנקבע בהיתר בניה, קרי, סוגיה דומה לזו המתעוררת בענייננו. ראו לעניין זה רע"א 3879/05 עירית חדרה ואח' נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (פורסם במאגרים) 2005); באותו מקרה נדונה תביעה של יזם נגד הרשות המקומית להשבת הוצאות אותן הוציא לצורך גינון ופיתוח בחלקות סמוכות לחלקתו, הוצאות אותן נדרש להוציא לפי תנאי בהיתר בניה שניתן לו. בית משפט השלום מחק את תביעתו על הסף בקבעו כי מדובר בתקיפה של תנאי בהיתר הבניה ומשכך היא מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים ולא של בית משפט השלום. החלטה זו בוטלה בערעור לבית המשפט המחוזי שפסיקתו אושרה ע"י בית המשפט העליון. נפסק לעניין זה, מפי כב' השופט רובינשטיין, כי "אין כאן תקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אלא תובענה כספית שההחלטה המנהלית נבחנת אגבית לה. עניין זה מצוי בסמכותם של בתי המשפט ה"רגילים", בהתאם לגובה התביעה הכספית, ולענייננו – בית משפט השלום". פסיקה זו חלה ישירות אף בנסיבות ענייננו שלנו שהן כאמור דומות לאותו מקרה. אף אין לומר כי בנסיבות ענייננו התביעה מהווה תקיפה ישירה "במסווה", בשים לב למהות ומאפייני התביעה שעניינה מחלוקת פרטנית בעלת היבטים אזרחיים דומיננטיים (השוו: רע"א 88/17 רימונה בדרה גולן נ' ראש עיריית תל-אביב ואח' (פורסם במאגרים) (2018).

שלישית, אין בידי לקבל את טענות המבקשת בדבר ייחודו של המקרה דנן לעומת "מקרים טיפוסיים", כלשונה, בהם דן בית המשפט בגררא בשאלות שאינן בסמכותו העיקרית. כפי שראינו לעיל, תביעות כספיות נגד רשויות מקומיות בגין תשלומים ששולמו על-ידי הפרט – שתקיפתם הישירה הינה בסמכותו של בית המשפט המנהלי, הן מקרה טיפוסי ושכיח של תקיפה עקיפה בבתי המשפט האזרחיים. טענות לפיהן יש בכך לעקוף שלא כדין את מסלול התקיפה הישירה ובכלל זה את דיני השיהוי המנהליים, נדחו בפסיקת בית המשפט העליון (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (פורסם במאגרים) (2005). אף לא ירדתי לסוף דעתה של הנתבעת בטענתה באשר לייחודיות מאפייני המקרה דנן, עת שהיא עצמה איננה יכולה לתקוף בתקיפה ישירה את החלטת הועדה לתכנון ובניה ואילו לתובעים לא יהיה אינטרס לעשות כן ככל שיותר להם לתקוף אותה בתקיפה עקיפה. מאפיין זה איננו שונה ממקרים אחרים בהם מוגשת תביעת השבה בגין תשלום ששולם לרשות, מבלי שקדמה לכך תקיפה ישירה של החלטת החיוב, שהרי ברי כי בכל מקרה כזה אין בידה של הרשות עצמה לייזום תקיפה ישירה של חוקיות המעשה המנהלי. לכל האמור אוסיף, כי ההנחה המובלעת בטענות הנתבעת לפיה היה בידי התובעים עצמם להגיש ערר על החלטת הועדה לתכנון ובניה, אף היא איננה נקיה מספקות, שכן הזכות להגשת ערר נתונה למי שבקשתו להיתר סורבה על-ידי הועדה (סעיף 152 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965), בעוד שבענייננו הבקשה התקבלה.

17. סוף דבר, על יסוד כל המקובץ לעיל, הבקשה נדחית. הנתבעת תישא בהוצאות התובעים בסך 2,000 ש"ח, שישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים

ניתנה היום, י"ח תמוז תשע"ח, 01 יולי 2018, בהעדר הצדדים.